הנוק־אאוט שנמנע

במלאת 50 שנה למלחמת ההתשה מול מצרים, הוקרנה בטלוויזיה סדרת פרקים על אודותיה. בסדרה היא כונתה כ"מלחמה הנשכחת". אם עורכיה ביטאו בכך ניחוח של עוול (למלחמה), הם צדקו.

אני סבור שבצד מלחמת העצמאות, מלחמת 1967, ומלחמת יום כיפור, מלחמת ההתשה היתה מארבע המלחמות החשובות והמכוננות של ישראל. 

רשמית, המלחמה נפתחה במארס 1969, והסתיימה בהפסקת אש ב־7 באוגוסט 1970. בפועל היא החלה כבר בספטמבר־אוקטובר 1968 בהרעשת תותחים כבדה על כוחותינו לאורך כל התעלה, אלא שמבצע צה"ל מוצלח בדרום מצרים הכריח את המצרים לחשב מסלול מחדש, ולהפסיק את האש בתעלה עד מארס 1969.

מלחמת ההתשה היתה אפוא המלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה. נשיא מצרים, נאצר, שלא השלים עם תבוסתו במלחמת 67', ועם הימצאות צה"ל בגדה המזרחית של תעלת סואץ, ומאידך ידע שאין בכוחו לשחרר את סיני, החליט על אסטרטגיית הקזת דם (בערבית "איסטינזף", ובלשוננו התשה). פירושה התשה באש בלבד, לרבות פשיטות ומארבים. הוא ביטא אסטרטגיה זו באמירה: "מה שנלקח בכוח לא יוחזר אלא בכוח". מנגד, האסטרטגיה הישראלית היתה לשמור על הישגי ונכסי הניצחון במלחמת 67', ולהביא את המצרים לקיים את הפסקת האש מסוף מלחמה זו. 

בתחום המדיני, החליטה ממשלת אשכול, עוד בסוף מלחמת 67', על נכונותה לסגת מסיני (ואף מרמת הגולן) בתמורה לחוזה שלום, וכן לאפשר חופש שיט בתעלת סואץ. להחלטה זו לא היה סיכוי, שכן מצרים דבקה בהחלטות ועידת חרטום מ־67': לא למו"מ עם ישראל, לא להכרה בישראל, וכמובן לא לשלום עימה. מצרים גם דרשה את החזרת הפליטים הפלשתינים ונסיגה מלאה לקווי 4 ביוני 67'. היתה זו אפוא מלחמה שנכפתה על ישראל. 

 

התוכנית הדרסטית של אמ"ן

באפיונה האופרטיבי ובשונה ממלחמותינו האחרות, היא היתה מלחמה סטטית שעיקרה שימוש בכוח אש, ולא במלחמת תנועה ותמרון כוחות קרקעיים.

בהתשה צה"ל נאלץ להתמודד מול כ־150 סוללות תותחים מצריות שהמטירו אש כבדה על כ־30 מעוזים ישראליים בגדה המזרחית. למול זאת היה ברור שבמוקדם או במאוחר יגיב צה"ל עם עליונותו האווירית. תחילה היה זה שימוש בחיל האוויר כ"ארטילריה מעופפת" ובהמשך, מיולי 69', בהפעלה אינטנסיבית יותר, אם כי רק במרחב התעלה ובמפרץ סואץ. חיל האוויר פעל אמנם בהצלחה, אך הדבר לא הביא להפסקת אש.

במסגרת המאמצים "לשכנע" את המצרים להפסקת האש, חיפשנו גם מבצעים קרקעיים. ביניהם, מבצע "רביב", בספטמבר 69' - פשיטת כוח משוריין שנחת מהים בגדה המערבית של מפרץ סואץ, והשמיד שם כוחות מצריים; "תרנגול 53", שבו "חטפו" כוחות צה"ל את מכ"מ ה־P-12 מאזור ראס ע'ארב שבגדה המערבית של סואץ, לשטחנו; וכיבוש האי שדואן, בינואר 1970. האימפקט היה רב: נאסר לקה בליבו, הרמטכ"ל פוטר ומפקד זירת ים סוף הוצא להורג.

שלושת המבצעים הללו וחוסר האונים המצרי להתמודד מול תקיפות חיל האוויר במרחב התעלה הביאו את נאצר לחוש בחשאיות למוסקבה בינואר 1970. במוסקבה הוא אמר לברז'נייב וקוסיגין שעליהם לסייע לו עם שלוש טייסות וטק"א מתקדם ובמעורבות ישירה של צוותים סובייטיים, ואיים שאחרת יעביר את השלטון ליריבו הפרו־מערבי, זכריא מוחי א־דין. הקרמלין נענה, וישראל מצאה עצמה בעימות ישיר מול מעצמה עולמית, ולא בלי הצלחה באוויר. 

התפתחות דרמטית נוספת אירעה כמה חודשים קודם לכן בצד הישראלי. כשהאש המצרית הכבדה בתעלה לא פסקה, התגבשה באמ"ן תוכנית דרסטית: פגיעה אנושה בתשתית החיונית בעומק מצרים. כשהצגתי את התוכנית בבור לשר הביטחון דיין, הבחנתי אצלו באי נוחות מסוימת: הוא חשש מהתגובה הרוסית.

גם מפקד חה"א מוטי הוד הסתייג מהתוכנית. עם זאת, מח"א העדיף לתקוף בעומק מצרים מטרות "רכות". כך הפכו ההפצצות האסטרטגיות שהועלו, ל"הפצצות עומק" שהחלו בינואר 70' ונמשכו עד אפריל 70'. 

הפצצות העומק "הרכות" לא הביאו את מצרים להפסיק את מלחמת ההתשה, אך האימפקט שלהן הותיר חותם גם שנים לאחר מכן. עובדה, המצרים לא פתחו במלחמת יוה"כ ב־1973, כל עוד לא היתה להם אופציה לתקוף את ישראל ובסיסי חה"א בעומקה.

לתקיפות העומק במצרים היתה בכל זאת השפעה להגיע להפסקת האש באוגוסט 1970. מנגד, קרוב לוודאי שלו בוצעו ההפצצות האסטרטגיות כמו שבתוכנית המקורית לעיל, היה סיכוי שישראל היתה יוצאת מהמלחמה מנצחת בצורה ברורה יותר ואולי גם דוחה את מלחמת יוה"כ. 

מה שבכל זאת הביא את מלחמת ההתשה לקיצה באוגוסט 70', נוסף על המכות האוויריות ורצף המבצעים היבשתיים, היתה מעורבות המעצמות. בריה"מ אמנם התערבה ישירות במצרים, אך נזהרה מעימות ישיר מול ארה"ב שעמדה לצידה של ישראל.

דברי ביקורת על ניהול מלחמת ההתשה הוטחו נגד ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל. רובם לא היו מוצדקים, שכן היתה זו מלחמה שנכפתה על ישראל, מלחמת אין ברירה. 

בעוד ישראל הביעה נכונות לסגת מסיני תמורת חוזה שלום, מצרים לא היתה מוכנה לנהל עם ישראל מו"מ ישיר, או להכיר בה, ובוודאי לא לחתום איתה על חוזה שלום. וחשוב לא פחות, מצרים דרשה נסיגה לא רק מרחבי סיני אלא בכלל לקווי 4 ביוני 67', ויותר מכך גם החזרת כל הפליטים הפלשתינים. 

בנסיבות אלה, לא היה לישראל סיכוי למנוע את מלחמת ההתשה, אלא להילחם על קיום הפסקת האש. יתרה מזאת, ויתורים משמעותיים בנסיבות אלה, פירושם היה כניעה לצד המובס, שדרישותיו היו הזויות בהמעטה. 

 

למצוא את נקודת התורפה

מי שדיבר על "עיוורון מדיני" לא ידע מה הוא שח. עם כל זאת, יודגש שבישראל לא שללו את רעיונו של שר הביטחון דיין, לסגת מקו התעלה, ולאפשר בה חופש שיט מלא. אלא שהמצרים שללו רעיון זה מכל וכל. 

פה גם המקום לציין שהיו בהנהגה הצבאית הישראלית מי שהבינו שהגנה קבועה וקשוחה במעוזים מבודדים לאורך התעלה, תהווה נקודת תורפה קריטית במלחמה, והציעו במקומה "הגנה ניידת" עם כוחות שריון במרחק מסוים מהתעלה. אך המהפך האופרטיבי האמור לא מומש. אילו בוצע, קרוב לוודאי שתוצאות מלחמת ההתשה ופתיחת מלחמת יוה"כ היו אחרות. הנה כי כן, ההנהגה הישראלית המדינית והן הצבאית לא היו אטומות וקופאות על שמריהן לבחינת כל מהלך אפשרי במלחמה.   

בכל מקרה, ישראל היא שניצחה גם במלחמה זו - מלחמת ההתשה, הגם שלא בנוק־אאוט. ניתן להניח שאם ישראל היתה מבצעת את ההפצצות האסטרטגיות בעומק מצרים כמתוכנן, ואילו צה"ל היה מאמץ את התפיסה האופרטיבית של "הגנה ניידת" בסיני, ההיסטוריה היתה נכתבת אחרת. √

 

*הכותב היה עוזר ראש אמ"ן למבצעים במלחמת ההתשה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו