ראש חודש מנחם - אב. נכנסנו לתשעת הימים המובילים לתשעה באב. המחשבות הרגילות של ימי בין המצרים מבקשות להתבונן אל מאורעות העם שהובילו לחורבן ראשון ושני, ומהם לעסוק בתיקון הנצרך בבית הלאומי שלנו.
ירושלים של סוף ימי בית שני היתה עיר אלימה, קשה, קנאית, רודפת בצע ושופכת דמים. כיסי טרור מילאוה וכל כת ביקשה להראות שהיא קנאית יותר מזולתה. הקולות המרסנים נבלעו ברעש נורא של קנאים שערבבו בצע כסף, לאומנות קיצונית ושחיתות כלכלית. החיבור האידיאולוגי עם המצוקה הכלכלית פעל היטב. אש הקנאות בערה בכל מחוזות הארץ והגיעה לתוככי ירושלים. כך התגלגלה ירושלים לחורבנה בשנת 70 לספירה.
גם 600 שנה לפני כן חווינו את חורבן בית ראשון בגלל שחיתותם של אנשי ירושלים. כך מתאר זאת יחזקאל הנביא בנבואת עשרה בטבת שלו (יחזקאל פרק כד): "אוֹי עִיר הַדָּמִים סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ לֹא נָפַל עָלֶיהָ גּוֹרָל: כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר".
התיאור של "עיר הדמים" לא מספר רק את סיפור האלימות המשתוללת ברחובות אלא גם את הסיפור של אובדן הבושה. אחת המצוות המתארות את ריסון האלימות המבעבעת בתוך כל אדם היא מצוות "כיסוי הדם". התורה התירה לאדם שאחרי המבול את אכילת הבשר כהכרה בחולשתו ובכניעתו ליצר אבל במקביל להיתר אכילת הבשר דרשה התורה להימנע מאכילת הדם ויותר מכך, לכסות את דם החיה או העוף שנשחט: "לפי שהנפש תלויה בדם ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר, כי גם בזה נקנה קצת אכזריות בנפשינו, לאכול הבשר והנפש נשפך לפנינו" (ספר החינוך).
יחזקאל הנביא מתאר את "עיר הדמים" כעיר שאיבדה את הבושה ושהדם נשפך לעיני כל. אובדן הבושה הוא הרקב העמוק שמערער את הבית עד חורבנו. לבושה יש תפקיד מעצב ומייצב בחברה. כשאני מתבייש ממשהו מתעצמת בי התודעה של הטוב והרע, של הראוי והמגונה. רגש הבושה מביא את האדם לחפש מסווה. לא להיפגש עם הרע הזה. להסתירו ולנסות להמשיך בדרך. אנו מתביישים בדברים שלפי סולם הערכים שלנו מהווים "קלון" לאדם. ככל שהחברה שלנו מחוברת לעולם ערכי שבו כבוד האדם הוא ערך מכונן ועמוד השדרה, כך קל יותר להגן עליה על ידי תודעת הבושה: "לא ייעשה כן במקומותינו". היעדר בושה משחרר את יצריו של האדם, שלא לטובתו. הגמרא ראתה את הבושה כמדרגה חשובה להגנה על האדם מעולם החטא (בבלי נדרים כ ע"א):
מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא; מיכן אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא. במילים אחרות ביטא את הרעיון הזה מחבר ספר המוסר "אורחות צדיקים": "שמידת הבושה היא גדר ומחיצת הברזל לפני כל העבירות".
לדבר בשפה של ערבות
כשרוצחים אדם בגלל חניה הנשימה שלנו נעתקת. אבל האלימות לא מתחילה ברצח. זו רק נקודת הקצה שלה. עד לאותו קצה יש דרך ארוכה שמאופיינת באלימות ברמות שונות: אלימות מילולית, אלימות בנהיגה, אלימות בשירות ציבורי, אלימות במשפחה ובכנסת.
ההתמודדות המערכתית עם האלימות נעשית (או צריכה להיעשות) על ידי רשויות החוק. כבר המשנה קובעת זאת באומרה ש"אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" (פרקי אבות). מגמה פסימית זו מכירה באלימות כתופעת טבע אנושית ומכירה רק במסגרת חיצונית של "מוראה של מלכות" את אפשרות ההתמודדות עימה. ככל שהמערכת תגביר נוכחותה ועוצמת ההרתעה, כך תפחת האלימות, לפחות במרחב הציבורי.
אבל יש גם אפשרות להעצים מגמה אחרת, אופטימית יותר. לא להתמקד ברע שבאדם ובמיגורו אלא דווקא בטוב שבאדם ובהעצמתו. המגמה הזו מעבירה אותנו מרשויות השיטור והמשפט אל מחוזות החינוך והחברה, ומחייבת את מערכת החינוך לשים בראש סולם העדיפות את נושא הערבות והאחריות לזולת. מדובר על שפה שיכולה להשפיע על ההתנהגות של כולנו. שפה מבטאת תרבות וסל של ערכים.
בשונה מהשיטור, המגיב לאלימות, יש לנו אחריות כבדה לייצר שפה אחרת בכל מרחבי החיים - בבית, במערכת החינוך, בבתי הכנסת, בתקשורת ובכל מקום. שלב ראשון וכמעט מובן מאליו הוא ההכרה בזכות הקיום של "אחרים". הכרה זו ב"פניו של האחר" מוליכה כמעט בהכרח לריסון עצמי ולבושה על כל פגיעה בו. אבל נדרש מאיתנו יותר מזה, נדרשת מאיתנו שפה של ערבות.
חברה שבה כל אדם עושה את מה שהוא רוצה בלי לפגוע באחר, שבה "הסכמה" היא קנה המידה המוסרי, טובה אך במעט מחברה שבה המשטרה היא שאוכפת את השלום בעולם.
חברה מתוקנת היא כזו שבה ההכרה באחר כוללת גם קריאה לאחריות, לצדקה, לראיית פנים. השכן לא רק מתחרה איתי על משאבים, אלא שותף שלי ואני רוצה שיהיה לו טוב ופועל לשם כך. לצד החדשות הקשות אנו שומעים כל הזמן על התגייסות המונים לאנשים אנונימיים, על התנדבות של בני נוער, על דאגה לפנים משורת הדין. אלו הכוחות שבונים חברה, ואותם עלינו לחזק.
האחריות עלינו
המודל של "מוראה של מלכות" מותיר את כל האחריות בידי המשטרה ורשויות החוק. המודל של "חיה ותן לחיות" מותיר כל אדם ברשות היחיד שלו, ללא דאגה אמיתית לזולת. העצמת האחריות של כל אדם לסביבתו אינה מתמקדת באנשי המקצוע אלא חותרת אל סביבה אינטימית יותר שמחייבת אותי כפרט לייצר את הגובה המוסרי ואת הפנייה מהבית החוצה.
כבר עברנו שני סיבובים של חיים בארץ, ואת שניהם החמצנו. את הבית הראשון לא החריבו הבבלים ואת הבית השני לא החריבו הרומאים. הצבא הגדול של בבל ורומא בא אל חברה מרוסקת ואלימה שהחריבה את עצמה לדעת. כעת אנו בעיצומו של בניין מחודש.
יש המון עוצמה פיזית בחברה הישראלית, אבל אין ביטחון פיזי בלי עוצמה רוחנית. אם לא נעצים את הגובה המוסרי שלנו נערער את זכות הישיבה שלנו כאן, על פני האדמה. יש קוד אתי שמלווה את ישראל מימי אברהם אבינו ועד סוף כל הדורות. לקוד הזה קוראים "לעשות צדקה ומשפט בארץ". זהו אותו חיבור עדין ומדויק המאזן בין ראייתו של המלך את הממלכה וצרכיה לבין ראיית פניהם של כל אחד מן האזרחים, בעיקר הנדחים והמושפלים שבהם. זהו השילוב בין חיזוק מערכות השיטור והסדר החברתי לבין חיזוק האחריות האישית והגובה המוסרי. או בלשונו של ישעיהו הנביא:
צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה (א, כז)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו