חלוצי ההשכלה

"מגוונים את מגדל השן" (הוצאת פרדס), שראה אור השבוע, הוא ספר שבעצם קיומו מממש את האמירה של ויקטור הוגו, שלפיה אין דבר חזק יותר מרעיון שהגיע זמנו. אל חשש, לא מדובר פה בספר העצמה מסוג נפלאות ה־NLP לפאנלים ואנפילאות, אלא בספר חשוב, משמעותי וקריא להפליא, המקבץ יחדיו רצף סיפורי חיים של יחידים ויחידות שזכו (או שנגזר עליהם) להיות תופעה - הדור הראשון ממשפחתם באקדמיה.

על פניו ואחוריו, דווקא מגוף כמו האקדמיה הישראלית, ששם לו כמטרה את חקר האמת, חירות הדעת ושוויון הנגישות לידע, היית מצפה לראות שלאחר 70 שנים הוא יהפוך לממסד הכי פתוח, שוויוני ומגוון בייצוג כלל הזהויות ועדות ישראל. אלא שהמציאות רחוקה משם. על פי מחקר של ישראל בלכמן מ־2008, מתוך כל 100 חוקרים וחוקרות באקדמיה, 91 יהיו ממוצא אחד. רק תשעה ייצגו את כל שאר הישראלים. "מגוונים את מגדל השן" מביא את סיפורם האישי של אותם תשעה כדור ראשון ממוצא מזרחי, חרדים, יוצאי אתיופיה וחבר העמים, ערבים ובדואים.

"חוויה מערערת באקדמיה, שהותירה אותי ללא מילים, התרחשה במכללת שנקר, שבה עבדתי כרכזת סיוע לסטודנטים ערבים", מספרת בספר נאהד אשקר שרארי, בעלת תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, ובשלבי סיום עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. "ביום יפה אחד לבשתי את הג'לבאב (שמלה רחבה של נשים מוסלמיות דתיות), והתהדרתי ברעלה היפה ביותר שלי ובתכשיטיי הנאים ביותר. הלכתי במסדרון המכללה גאה בעצמי ובתפקידי, עד לרגע שבו ניגשה אלי אחת המזכירות ושאלה: 'את המנקה שלנו?'. הופתעתי, אך חייכתי לעברה והשבתי: 'לא, אני רכזת סיוע לסטודנטים ערבים'. לא יכולתי להגיד לה שהמילים שלה משפילות, או להגיד שום דבר אחר".

עוצמת הספר נובעת מעצם איגוד סיפורם האישי של רבים. מה שנראה לכל אחד ואחת כמקרה אישי, הופך לתופעה רוחבית. כך הופך סיפור ועוד סיפור על "טעויות" בזיהוי כמסמן למסומנים שהאקדמיה אינה מקום טבעי עבורם, ובטח ובטח שלא בצורתם ובהתנהגותם הטבעית.

דוקטור מוטי גיגי ממכללת ספיר, שיחד עם ד"ר סיגל רון וד"ר תמי רזי ערך את הספר, כותב: "כבן למהגרים ממרוקו, שחווה על בשרו את הקושי בהגירה של הוריו, שעלו כמשפחה עם ילדים, אני חושב שההחלטה החשובה ביותר שלקחתי היתה לצאת לפוסט־דוקטורט בארה"ב. באופן מפתיע ולגמרי לא ברור ומובן מאליו, זכיתי לתחושת בית דווקא באוניברסיטת NYU, שבה שהיתי שנה. לראשונה בחיי הרגשתי חופשי מתוויות, סוף־סוף הרגשתי שלא שופטים אותי רק כי מזרחי, כי אני דור ראשון להשכלה גבוהה, כי אני בן לעיירת פיתוח, בן למהגרים, כי אני פריפריאלי.

"במובנים רבים, היציאה מהמסגרת הממשמעת, המגזיעה והסטריאוטיפית, הביאה אותי להפסיק לשפוט את עצמי ולקבל יותר את מי שאני ואת מה שאני. דרך השהייה באוניברסיטה ובניו יורק הבנתי שאני לא פחות טוב, ואפילו יותר טוב מכל מי שהגיע מהאליטה האמריקנית ולומד באוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב. לראשונה הרגשתי שכשהקולגות שלי מסתכלים עלי, הם רואים מולם קולגה ישראלי שהגיע לאוניברסיטת ניו יורק כדי ללמד וללמוד באוניברסיטה יוקרתית. זה מפתיע מאוד, אך במקום הכי רחוק הרגשתי שהגוף שלי נח, רגוע, לא נשפט, לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד".

מתי שמואלוף, משורר, עורך וסופר: "לא הכרתי את החוקים של האוניברסיטה. לא ידעתי שצריך להדפיס את העבודות הסמינריוניות שלי. אני זוכר שהגשתי את העבודה הראשונה שלי בכתב יד, וראש החוג לעג לי לפני כל הכיתה: 'אתה חייב לקנות מחשב וללמוד להדפיס את כל קבציך, ולא לכתוב אותם בכתב יד'. אבל מי הכיר את החוקים של האוניברסיטה? הם תמיד נשמרו רחוק מאיתנו. המרצים שמרו עליהם בסוד. וכך הייתי צריך לגלות על מלגה כזאת או אחרת רק אחרי שמישהו כבר זכה בה". היה זה חוקר אמריקני שהסב את תשומת ליבי למוזרות, שמגדל השן הישראלי מצוי כולו מאחורי גדרות מבדלות ושערים פיזיים, עם שומרים המפרידים בינו לבין שאר המרחב.

ייאמר לזכות האקדמיה שקיימות מסגרות שנועדו ליצור גשר מעל לגדרות המבדילות, כמו "נוער שוחר מדע", ועדיין היה צורך להקים עמותות כמו "זינוק להשכלה", כדי לאפשר לתלמידי תיכון להגיע לאקדמיה ולהסתגל לחוקיה. השאלה אם זה מספיק תיענה רק בדורות הבאים.

מי שרוצה להבין מדוע שכבת האינטלקטואלים המזרחים מתקשה למצוא לעצמה בית פוליטי שבו היא מרגישה שייכת, יכול למצוא הסבר בסיפורו של ד"ר בני בן דוד ממכללת בית ברל: "מדי פעם מצאתי את עצמי נושא שלט מחוץ לשערי הקמפוס, בגנות הכיבוש. הנה אני בא. כי אם להיות סטודנט - אז להיות פוליטי, מעורב. אבל כנראה לא הייתי עשוי מהחומר האמיתי של שמאלן אשכנזי מצוי; כל הזמן טרדה אותי המחשבה שאני תומך במי שמצהיר שהוא רוצה לחסל אותי, לשלוח אותי לשתות את מי הים של עזה. לפקפוקים האלה היתה תשובה אחת: 'אתה צריך להבין שזו הטקטיקה, לא האסטרטגיה, של הפלשתינים. זוהי רטוריקה שנועדה לסבר את אוזניהם של שליטי ערב ושל הפלגים הקיצוניים'".

חלוצי ההשכלה הבאים בשערי האקדמיה מרגישים צורך "לתקן" את עצמם ולהיגאל מ"אחרותם", בנסיון להידמות למודל האינטלקטואל הראוי. עבור רבים מבני הדור הראשון באקדמיה, ההסתרה ושינוי הדעות הפוליטיות הם כמעט הכרח קיומי. מהר מאוד הם למדים שכמעט כל חריגה תתקבל באהבה או בשוויון נפש, פרט לסטייה הקשה מכולן - תפיסה פוליטית ימנית.

אחת הטענות החוזרות על עצמן כדי להסביר את ההומוגניות האקדמית, היא שבמשפחות המצמיחות אקדמאים הלימודים היו מעל לכל ולפני הכל. כאילו בשאר המשפחות החינוך היה ללכת להתבטל על שפת הים. חיפשתי בין שלל הסיפורים האישיים אם התקיימה התנגדות של דור ההורים להשכלה האקדמית, וגם כאן מתגלה שהמציאות הפוכה מהסטריאוטיפ.

פרופ' ארז צפדיה, מכללת ספיר: "חשוב להדגיש שמנקודת המבט של ההורים, לימודים אקדמיים נתפסו ככאלה שמבטיחים פרנסה טובה. במבט לאחור, נדמה לי שהעניין שלהם בלימודים האקדמיים שלנו לא נבע מציפייה שנרחיב דעת, נתחכך במעגלים חברתיים או סתם כדי שנהנה, אלא כדי למנוע מאיתנו את החיים העניים שהם חוו כילדים וכזוג צעיר. כילד, אני זוכר את שביעות הרצון של הוריי מכך שאחיי בחרו בלימודים אקדמיים שמקנים מקצוע - אחי הבכור למד כלכלה, קרש קפיצה לעולם הבנקאות. השני עבר מלימודי חשבונאות למשפטים - שני תחומי לימוד שממוקמים טוב ב'מדד הפרנסה' של הוריי. אני, תאונה, לא הוכוונתי ללימודי 'מקצוע', אבל לא פעם שמעתי אותם שואלים מה אעשה עם תואר בגיאוגרפיה".

כך נחשפת אחת הסיבות לכך שהאקדמיה נשארת נחלת האליטות בלבד. גם כאשר ההורים תוהים אם האקדמיה היא בחירה קרייריסטית נכונה, אין הדבר נובע מעצם התנגדות להשכלה, אלא בשל מיעוט האמצעים והחשש שלא יוכלו לתמוך בילדיהם לאורך מסלול המכשולים הארוך לדוקטורט, והרבה מעבר לו, עד ההגעה למשרה מיוחלת ומקיימת.

יש לא מעט שיראו את הספר הזה כ"מתבכיינים במגדל השן". הספר אינו עבורם. זר לא יבין זאת, אבל אולי אחרי הקריאה בספר יבינו קצת יותר. תנו את הספר הזה לקהל היעד האמיתי שלו, כפי שמיטיב לנסח חיים ביטון, דוקטורנט: "אם יש תכלית משמעותית בחשיפת סיפור חיי, הרי זו הקריאה לכל מי שמוכן לשמוע; לא לתת לפחד ולחששות לשתק אותנו בבואנו להגשים את עצמנו".