השמש עלתה על הקיסר החדש

יפן נכנסה השבוע לעידן חדש. הקיסר חדש, נארוהיטו, ירש את הקיסר הקודם (אקיהיטו), בעודו בחיים, ודבר כזה לא אירע ביפן מאז פרישתו של הקיסר קוקאקו בשנת 1817. עבור יפן, ארץ השמש העולה, היתה זו הזדמנות לעשות "ריסטארט", אתחול מחדש, במובן הטוב של המילה. 

המדינה הענקית הזו מנסה כבר שנים לצאת מהקיבעון הכלכלי, להפוך את קצב גידול האוכלוסין השלילי, ומעל הכל: להצליח לשלב בין המודרנה לבין העבר; לתת משמעות לעולם החדש שהחליף את העולם של האתמול. וביפן, כמו אצלנו בישראל, עם המורשת העתיקה של אלפי שנים, אין דרך פשוטה לעשות את זה: לא ברמה החברתית, ולא ברמה המחשבתית.

אירועים כמו חילופי קיסר הם אלו שיכולים לתת תנופה הרבה יותר חזקה מכל תמריץ כלכלי או החלטה מדינית כזו או אחרת. העם אוהב אחדות, ובעיקר אחדות לגבי המטרה. 

יפן, שתמיד ידעה להמציא את עצמה מחדש, לא מתייאשת. השבוע היא הוכיחה שוב שהעתיד תמיד נכתב עם הדיו של העבר: הכתרת נארוהיטו לקיסר ה־126 היתה אירוע נוצץ, אבל קורקטי. חגיגי אבל מינימליסטי. מרשים, אך לא פומפוזי. 

לראשונה מדובר בקיסר שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה, וחילופי הדורות מורגשים היטב. גם העממיות של הקיסר פועמת בכל הלבבות ונותנת השראה ליפני שברחוב. יפן הוכיחה שניתן לדהור קדימה עם הפנים לאחור. השבוע, בטוקיו, הודות לטקס הכתרת הקיסר ה־126 נארוהיטו ורעייתו הקיסרית מסאקו, זכינו לראות את כל סוד הקסם היפני בטקס אחד. 

עורך "ישראל היום", בועז ביסמוט, עם מיאה, נציגת משרד החוץ, בכניסה לארמון 

יפן מציעה כבר שנים לחובבי הצילום (וגם לאנשי המקצוע) את המצלמות המשוכללות ביותר, אבל אוי לו למי שיעשה בהן שימוש במקום הלא נכון או בזמן הלא נכון. כותב שורות אלה זכה לליווי צמוד של שלושה אנשי משרד החוץ היפני במהלך קבלת הפנים בארמון (שעות אחדות אחרי טקס ההכתרה הרשמי), וניכר כי מצד אחד יצאו המארחים מגדרם כדי לתת לי הרגשה של בית בארץ הרחוקה ולסקר כאוות נפשי - המסורת היפנית מכבדת מאוד את הזר והאורח - אך באותה רצינות הם הקפידו בכל שנייה ושנייה של הסיקור שלא אצַלם בתוך הארמון. 

כוחה של מסורת

כך זה ביפן - ארץ של ניגודים. זוהי ארץ של פתיחות מערבית עצומה לצד מסורת עתיקה ובלתי ניתנת לערעור. והשילוב הזה הופך את יפן למעצמה, גם אם לא ברמה הצבאית והמדינית. מעצמה של חוסן עממי. 

כאמור, צילום בתוך הארמון הוא אסור במפורש, להוציא מתי מעט הרשאים לכך. קחו למשל את אותו צלם יפני בר־מזל, שהורשה להיכנס עם מצלמה וגם לצלם בתוך הארמון ב־1990 לרגל נישואיו של יורש העצר, אך עשה את החטא הנורא מכל: צילם את הכלה המיועדת בצילום לא שגרתי, כשהיא מתקנת את תסרוקתו של יורש העצר. אותו צלם, שהיה אמור לצלם רק צילומים רשמיים, בהתאם לדרך שבה אמורה להיות מיוצגת המשפחה הראשונה, הושעה כמובן.

הקיסר הקודם, אקיהיטו, הדהים את כולם כאשר הודיע על פרישתו לפני זמן מה, ובמאי האחרון גם הוציא אותה לפועל. הסיבה היתה גילו ומצבו הבריאותי הרופף, אך סביר שהקיסר, זקן השבט במלוא מובן המילה, הרגיש שהגיע הזמן לחילופי דורות, לשינוי תפיסתי, וגם רצה להזריק השראה לאומה שכה אוהבת סמליות והמשכיות כחלק מהזהות האישית והקולקטיבית. 

אקיהיטו ירש את אביו הירוהיטו, הקיסר שהשניא את יפן על העולם במלחמת העולם השנייה אך גם זה שבסופו של דבר שיתף פעולה עם האמריקנים כדי להפוך את יפן למעצמה הדמוקרטית־טכנולוגית שהיא היום. 

הירוהיטו, שרבים ראו בו פושע מלחמה, מת בינואר 1989. מותו היה סוף של העידן שבין העידנים בקיסרות היפנית. הוא היה הקיסר הראשון שהשמיע את קולו ברדיו כדי שכל היפנים ישמעו, כדי שיידעו שנגמרה המלחמה. לאחר מכן גם פתח את הקיסרות לאט־לאט לעם. 

הקיסר נארוהיטו ורעייתו מסאקו // צילום: אי.אף.פי

אך היה זה עם מותו, שעידן הקיסרות המודרנית החל במלוא מובן המילה. הקיסר שירש אותו, אקיהיטו, היה הראשון שגידל את ילדיו עם רעייתו בביתו ולא מסר את הילד למשפחה אומנת שתחנך את הילד האציל כפי שהיה נהוג עד אז אצל הקיסרים.

הירוהיטו החל את 62 שנות שלטונו כאל עלי אדמות - צאצא של אלת השמש בדיוק כמו הקיסר האגדי הראשון ג׳ימו, אך סיים את הקיסרות כדמות סמלית בלבד שהאלוהות ממנה והלאה - בעיקר כי האמריקנים ניסחו מחדש את החוקה היפנית כדי שהאומה לא תלך שוב בדרך המלחמה. 

קיסר, אבל לא מלך

כאמור, בית המלוכה והכללים השתנו, אבל השבוע ראינו שרק עד גבול מסוים. עדיין, למשל, סדר הירושה עובר רק לגברים, אפילו אם הצאצא היחיד הוא אישה. הקיסר אקיהיטו הלך צעד קדימה מאביו כאשר הופיע בטלוויזיה בפנייה לאומה אחרי האסון הגרעיני הקשה בפוקושימה ב־11 במארס 2011. הוא הבין את גודל האסון הקשה - החמור ביותר מאז אסון צ׳רנוביל שהתרחש ב־1986 - ויצא לבקר את הנפגעים, ואפילו נראה מדבר איתם כאחד העם כשהוא כורע ברך ומתיישב על הרצפה לידם. 

ג׳ימו הקיסר הראשון לבטח התהפך בקברו כשראה את התנהלותו העממית של אקיהיטו, אך בטח היה גאה באותה מידה כשהצליח ליצור המשכיות בת אלפי שנים שיודעת להתאים את עצמה לרוח התקופה. 

הניגודיות היפנית בהתגלמותה היתה במשבר בפוקושימה: מצד אחד היפנים הראו את חוסנם, את יכולתם להכיל משברים ולא לצאת מפרופורציות; אך באותה נשימה, הפסיביות היפנית הובילה גם לשבר עמוק של אמון בממשל, שלא הצליח לטפל בנשורת הגרעינית בזמן ואף ניסה לטייח את האירוע. 

הקיסר היפני הוא אמנם האדם בעל הדרגה הגבוהה ביותר בעולם (נשארנו עם קיסר אחד), אך יש לו אולי את הסמכויות המעטות ביותר שיש לבית מלוכה בעולם. מלכת בריטניה, לדוגמה, יכולה להתערב בהרכבת ממשלה, להוציא את הפרלמנט לפגרה, אפילו לפזר פרלמנטים של מדינות שונות כמו קנדה ואוסטרליה ולמנות להם ראשי ממשלה חדשים. הקיסר היפני יכול רק לחלום על זה. אבל דווקא משום כך, הוא מקבל הרבה קרדיט על כל המהלכים הפופולריים של הממשלה, כי כולם יודעים שברכתו למהלכים היא ערובה להצלחה. 

נסיכי הכתר הדנים, פרדריק ומארי, עם הנסיך צ'ארלס // צילום: אי.פי

כך למשל, לרגל החגיגות הגדולות השבוע, הממשלה החליטה למחוק את הרישום הפלילי לחצי מיליון אזרחים. הממשלה החליטה, והיא גם ביצעה, אבל ידי הקיסר הן אלו שהיו הגורם המכריע. 

בימים שבהם חלק מהשמאל ביפן טוען כי אין עוד מקום לקיסרות וחושש תמיד מתחיית התוקפנות היפנית, ואף התבטא נגד המחיר הגבוה של החגיגות השבוע (150 מיליון דולר), ומנגד הימין היפני טוען שמעליב לראות את פיחות הכבוד שחל במוסד הקיסרות ומתגעגע לימים יפים יותר - בא הקיסר ובהינף יד הצליח לשים את הוויכוח הזה מאחור. לא פלא שקוראים לעידן הקיסרי החדש "רייווה", שמשמעותה, "הרמוניה חגיגית".

בפרופורציות הנכונות

ובחזרה לנארוהיטו. הוא אמנם האיש המרכזי השבוע ביפן, אך ראש הממשלה החרוץ אבה שינזו (ידיד טוב של ראש הממשלה בנימין נתניהו) הוא הכוכב האמיתי של יפן בזירה העולמית. הוא גם זה שהצליח להרים את החגיגות כך שיהיו נקודת ציון - אולי אפילו נקודת מפנה - בכהונתו הארוכה. 

היה זה אבה שקרא את קריאות ההידד שלוש פעמים עם הכתרתו של הקיסר (המשמעות היא "תחיה חיים באורך של 10,000 שנה", שזו למעשה הדרך היפנית לאחל חיים ארוכים לקיסר). כשקרא את קריאות ההידד לקיסר ה־126, זה הרגיש כאילו כל אחד מ־126 מיליון היפנים שאג קריאות הידד יחד איתו (וגם אני הצטרפתי לקריאה). 

אבל הטקס השבוע ביפן וכל מה שהיה מסביב, עם כל הכללים הנוקשים, מוכיח את הכמיהה של האדם המודרני לקדושה סמלית, לסמל של העבר, ובעיקר, את היציבות של מה שהיה פעם עולם איטי יותר. מה שראינו השבוע בעיקר זה כיצד היפנים דואגים למסתוריות של הקיסר שלהם ולפרטיותו. הם דואגים לשמר ואף לטפח את זה. אין ביפן רכילות על בית המלוכה, ואם תוסיפו לכך את העובדה שסדר היום שלהם מדוקדק ומתוקתק, תבינו שאין להם הרבה זמן לעצמם, אם בכלל. 

יורש העצר נארוהיטו אף התבטא בשנת 2004 שרעייתו מסאקו לגמרי התישה את עצמה. מסאקו, דיפלומטית בעברה, ראתה כיצד היא סופגת ביקורות, למשל כשפעם דיברה יותר מהמותר או כשצעדה סנטימטרים ספורים לפני בעלה. אסור להפר את הקוד. מוסד הקיסרות הוא אפילו, כך נראה, מעל הקיסר. 

כאמור, ראינו השבוע טקס דתי מרשים, ראינו ביפן את ההמשכיות בפעולה, ראינו כיצד 183 נציגים ממדינות שונות בעולם, ובהם יורש העצר הבריטי, נשיא ברזיל, סגן נשיא סין, ראש ממשלת דרום קוריאה ועוד רבים אחרים מהעולם כולו, באו לכבד את הקיסר האחרון עלי אדמות. הייתם צריכים לראות כדי להאמין עד כמה פשוט ובלתי גרנדיוזי היה האירוע הזה בארמון. מרשים, מרתק, אבל בפרופורציות הנכונות. 

ישראל ויפן: קשר חם 

משפחת המלוכה היתה באגף אחד כאשר זכוכית מפרידה אותה מהאורחים שהיו באגף אחר והתבוננו בדיוק כמונו מרחוק בהכתרה ובטקס הדתי, דרך מסכים גדולים המוצבים במקום. גם בערב, במהלך קבלת הפנים, הקיסר ואשתו נשארו באגף שלהם. יורש העצר ורעייתו הם אלה שקיבלו את האורחים. במהלך האירוע זכיתי, יחד עם חבורה גדולה של 15 צלמים ועיתונאים יפנים, להיכנס לטקס קבלת הפנים עם כל האורחים המכובדים. 

ה"מלצר" במסעדה - מסך מחשבי

ו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, שזכה לפגישה עם ראש ממשלת יפן קודם לכן, הגיע בין האחרונים לקבלת הפנים. הנציגים הערבים מבחריין, עומאן וכוויית לחצו לו את היד אבל התרגשות גדולה לא ראינו שם. חשבתי לעצמי כמה חבל שנתניהו לא הגיע לאירוע, בעיקר משום שיפן אוהבת את ישראל, גם אם היא לא ממש מכירה אותנו. 

לאחרונה חתמה ישראל על הסכם ביטחוני עם טוקיו. רה"מ אבה הגיע פעמיים לישראל בשנים האחרונות והסחר בין המדינות במגמת עלייה. בכלל, לשתי המדינות היסטוריה משותפת. ב־15 במאי 1952, שבועיים לאחר תום הכיבוש האמריקני, היתה יפן למדינה הראשונה באסיה שמכירה במדינת ישראל, וישראל היתה הראשונה מן המזרח התיכון לפתוח נציגות דיפלומטית ביפן, בלחצו של רה"מ הראשון דוד בן־גוריון. הקשר הזה נשאר רצוף ואיתן, וכל יפני שאיתו באתי במגע השבוע בטוקיו שאל אותי למה ישראל לא שלחה נציג לאירוע החגיגי.

עם הפנים קדימה

מאוחר יותר באותו הערב מצאתי עצמי עייף, נרגש אך בעיקר רעב, בשכונת שיבוייה הומת האדם, לא הרחק מהמלון שלי, מחפש לי סושי. אני מתיישב במסעדה מול מסך, אין מלצרים, אין דוכן הזמנות. אתה מזמין את מנת הסושי והסאקה החם שאתה חפץ בהם. אין כל מגע עם מלצר. לידי בחור צעיר, מוצאו, כך נראה, מהאזור שלנו. הוא שואל אותי מהיכן השגתי את הסויה והסברתי לו שגם לו יש, במגש מולו. "מהיכן אתה?" אני שואל. "מהיכן אתה?" ענה בשאלה. "ישראל", עניתי, והוא הגיב מייד: "ערב הסעודית". 

החלפנו טלפונים. "עם הטכנולוגיה שלכם והכסף שלנו היינו שולטים בעולם", הוא אומר לי. בוא נתחיל עם המזרח התיכון, אני חושב לעצמי. בתוך דקות הוא שולח לי הודעה. "בוא נסדר אחד לשני ביקור, כל אחד בארצו של השני", הוא אומר לי. 

העולם המשתנה לא הותיר לחובב היסטוריה שמרן כמוני ברירה, אלא לבלות ביפן ולראות שהעבר עוד לא נעלם, גם אם הרלוונטיות שלו בסימן שאלה. דיברנו על רצון לגלות עולם ישן. אז בכרטיס אחד לטוקיו קיבלתי גם את העולם הישן במזרח הרחוק, וגם את העולם החדש הממתין לנו אולי במזרח התיכון. תודה לקיסר ושלוש פעמים BANZAI!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו