"היתומים שלנו זקוקים לחיבוק במיוחד תחת אש"

התפקיד שלנו הוא להיות עם היתומים ברגעים הקשים האלה שעוברים עליהם. ברור שהיה הרבה יותר רגוע להישאר בישראל, אבל איך אפשר לעזוב אותם? איך אפשר לישון ככה בלילה?", תוהה מיכל קסטיאל, וקולה משדר שלווה גם מתוך המלחמה באוקראינה.

"נכון ליום חמישי בבוקר, אנחנו בהתארגנות מחדש לאור ההתפתחויות. בהתאם להוראות מלפנות בוקר להישאר בבתים, אני עם הילדות בבית. אלי בעלי יצא לחמ"ל הביטחון עם ראשי קהילת 'תקווה' וחברת האבטחה. אני בקשר טלפוני צמוד עם כל היתומים, מתכתבת במקביל בשלוש שפות ומרגישה שאני איתם במאת האחוזים. אנחנו אורזים כעת ומחכים להנחיה אם ולאן נפונה. נראה שאוקראינה תיכנע לפלישה הרוסית בלי התנגדות כמו שהיה בקרים, בדונייצק ובדנבס. אנחנו מפוכחים, אבל באמת שאין פאניקה".כך מעדכנת אותי מיכל, כמה שעות אחרי שהוכרזה מלחמה על אוקראינה.

היא נחתה באודסה מישראל בתחילת השבוע, כשמראות הפגזים והאש עוד היו בגדר תסריט אימים. כמה שעות אל תוך המלחמה, התסריט הפך למציאות כאשר דווח על 18 אזרחים שנהרגו במתקפת טילם על העיר. שבוע קודם לכן הוחזרו בבהילות ארצה על ידי משרד החינוך, שפינה מאוקראינה את כל שליחי ההוראה הישראלים. מיכל (35) ובת שבע וורנר (26) הן עובדות משרד החינוך, ונשלחו מטעמו ללמד בבתי הספר של בית היתומים.

למרות ההתראות על מלחמה, הן לא רצו להתנתק מתלמידיהן. משרד החינוך הבהיר להן שאי־חזרה ארצה משמעה פיטורים. הן שבו לישראל במטרה להתפטר, לוותר על הקביעות במשרד החינוך ולחזור בכל מחיר לילדים ולבני הנוער שהן מלוות שם. אחרי מאבק תקשורתי, הצליחו ראשי "תקווה" להגיע להסדר עם משרד החינוך. מיכל ובת שבע לא נאלצו להתפטר, אלא הוצאו לחל"ת ושבו לאודסה, יחד עם 30 חבילות ענק עמוסות מזון וביגוד לילדי בית היתומים.

בראיון בלעדי הן מספרות על הבחירה האמיצה לחזור לשדה הקרב."אסור שירגישו נטושים "לרגע לא עברה לנו בראש המחשבה לוותר ולהישאר בארץ", אומרת בת שבע, שלפני שנה וחצי החלה את השליחות באודסה. "מורים של ילדים יתומים הם כמו הורים. בשבוע שבו נאלצנו לחזור לארץ, כל הזמן רק חשבנו מתי נחזור כבר לאודסה. ראיתי מול העיניים שלי את התלמידות שלנו שנותרו שם.

אני מלמדת בכיתות ז' וח', ויש שם כמה נערות שהפכתי עבורן לדמות משמעותית גם מעבר ללימודים. יש לי מחויבות אליהן. חלק מילדי בית היתומים מגיעים מרקע מאוד קשה. יש לנו, למשל, ילד שההורים שלו היו משאירים אותו בלילות במרפסת, גם כשהטמפרטורה צנחה הרבה מתחת לאפס. לילה אחד הוא קפץ למרפסת של השכנים, והם יצרו קשר עם בית היתומים. קשה לחשוב על מה שהילדים האלה עוברים, ולכן אסור שהם ירגישו, חלילה, ששוב נוטשים אותם".

"אנחנו לא טיפשים. ידענו שהמצב לא בטוח ושהפלישה היא עניין של זמן. אבל יש פה שליחות אנושית מאוד גדולה, ולכן שמנו את כל החששות בצד", מסבירה מיכל קסטיאל, שכבר שבע שנים היא ובעלה עובדים בבתי הספר של "תקווה" ומתנדבים בליווי היתומים הבוגרים. "אמא לא יכולה לברוח לילדים שלה כשהיא קצת מרגישה לא מוגנת. יש ילדים וצעירים שבמהלך השנים שלנו באודסה הפכו להיות ילדים שלנו לכל דבר ועניין, ואנחנו מחויבים להגן עליהם. גם ככה הם עברו הרבה חוויות קשות, התעללות ונטישה. כשפתאום נאלצנו לעזוב בלי הכנה מוקדמת, זה נתן להם תחושה שכאילו משאירים אותם למות לבד".

מוסדות "תקווה" באודסה הם אימפריה של עשייה חינוכית וחסד, שהוקמה לפני 30 שנה על ידי הרב שלמה בקשט. הם כוללים שלושה בתי יתומים - לילדים עד גיל 7, לנערות ולנערים - וגם מעונות סטודנטים לבוגרי בית היתומים. כיום חיים במסגרות הללו 300 ילדים, בני נוער וצעירים יהודים. על פי החוק האוקראיני אסור להוציא את היתומים הקטינים מחוץ לגבולות המדינה, ולכן "תקווה" הקימה להם בית חם ומסגרת חינוכית באוקראינה. לצד מסגרות הלינה, הקהילה מפעילה חמישה בתי ספר, גני ילדים ואוניברסיטה, המיועדים לילדי בית היתומים ולילדים יהודים נוספים מרחבי אודסה. את כל המוסדות האלה מפעילות ומנהלות עשר משפחות ישראליות, בניצוחו של הרב שלמה בקשט.

יותר מ־1,000 בוגרים של מוסדות "תקווה" השונים חיים כיום בישראל, חלקם לומדים בישיבות או באוניברסיטאות, חלקם משרתים בצבא ואחרים כבר הקימו בישראל את ביתם. כולם מלווים על ידי השלוחה הישראלית של הארגון. "אין חתונה בלעדינו", חלק מהילדים מגיעים לבית היתומים היישר מחדר הלידה, מאחר שנולדו לאימהות שמכורות לסמים או לאלכוהול וחיות בדלות שלא מאפשרת להן לגדל ילד. היhתה לי הזכות לבקר בבית היתומים באודסה בשנת 2014, ולתעד לסרט את המקומות הקשים שמהם מגיעים הילדים ואת פלא העשייה המרגשת של בית היתומים (סרט לתוכנית "המערכת" של מיקי חיימוביץ', רשת). הדלות באוקראינה לא דומה למה שאנו מכירים בארץ.

מדובר במשפחות שלעיתים חיות במבנים שלא מחוברים לחשמל, שבהם חלונות נעדרי זגוגיות; ילדים שישנים על משטחי קרטון, שהדרך היחידה של ההורים לחממם בקור העז - היא להשקותם בוודקה. יש ילדים שמגיעים בגיל מאוחר יותר לבית היתומים, אחרי שההורים נכלאו או נפטרו והם נותרו לבד. למשל, אולה (שם בדוי) הגיעה בגיל 13 לבית היתומים אחרי שאמא שלה, שיצאה מהכלא ונכנסה אליו פעמים רבות, נפטרה ממנת יתר, ואביה האלכוהוליסט לא היה מסוגל לגדלה. "היא הגיעה עם המון זעם ובושה, נעדרת כישורי חיים בסיסיים, כמו איך אוכלים ואיך מתלבשים", מתארת מיכל.

מיכל לימדה אותה עברית, והצליחה להגיע אל ליבה עד שאולה הפכה לבת־בית. בכל שבת התארחה שם, והגיעה גם לביקורים באמצע השבוע. כשסיימה אולה את התיכון רצתה לעבוד מייד, מאחר שהיה לה חשוב לשלוח כסף לאביה ולאחיה, אך מיכל הצליחה לשכנעה להמשיך ללימודים גבוהים. כיום היא בת 21, לומדת מחשבים באוניברסיטה במימון ובליווי של "תקווה" וגרה במעונות של בוגרי בית היתומים. יש לה את המפתח לבית משפחת קסטיאל, והיא יודעת שהיא רצויה בכל עת. במקביל סייעה "תקווה" לבני משפחתה, והאחים שלה צפויים להצטרף בקרוב גם הם לבית היתומים.

אולה עצמה עתידה להקים בית משלה בשבועות הקרובים. לפני שנתיים נפשה של אולה נקשרה בנפשו של סרגיי (שם בדוי), גם הוא בוגר בית היתומים שהגיע מרקע מורכב. כמו אולה, גם סרגיי הוא בן־בית בבית משפחת קסטיאל, ואלי, בעלה של מיכל, מלווה אותו באופן צמוד. סרגיי כבר סיים תואר במחשבים, וכיום הוא מרוויח משכורת נאה כמתכנת. אלי ומיכל אמורים ללוות את אולה וסרגיי אל החופה כהורים מאמצים. "כשאולה שמעה שאנחנו נאלצים לחזור לארץ, היא הודיעה שלא תהיה חתונה בלעדינו. עכשיו, כשחזרנו, היא נשמה לרווחה והיא מאושרת. דיברנו ממש לפני הטיסה ומייד ברגע הנחיתה", מספרת מיכל.זה לא הזוג הראשון של בוגרי בית היתומים שמיכל ואלי מלווים לחופה. לפני חצי שנה ליוו זוג נוסף.

הכלה, ויקה (שם בדוי), הגיעה לבית היתומים בגיל 11 אחרי שאמה נפטרה ממנת יתר ואביה נטש אותה ואת אחיה. "ויקה היתה אגוז קשה מאוד לפיצוח. לימדתי אותה, ובכל שיעור היא היתה מתפוצצת עלי. אבל לאט־לאט נוצר חיבור", מתארת מיכל. גם לה מסרה מיכל את מפתח הבית ואירחה אותה באופן קבוע בשבתות ובחגים, ובעיקר פתחה בפניה את הלב. ויקה מצאה בן זוג מאודסה, שגם הוא מחובר לקהילה. "מכל המשפחה הביולוגית שנותרה לוויקה, היה לה חשוב שלפחות אח שלה ישתתף בחתונה. הוא הודיע לה שהוא לא יכול, אבל בכל זאת שלחנו לו כסף והזמנו עבורו מלון. רגע לפני החופה נכנס לאולם בחור שנראה כמו צל אדם, והתיישב. הבנתי שזה האח, שהחליט ברגע האחרון להפתיע ולהגיע. שמעתי אותו לוחש לוויקה: 'תראי מה יצא ממך ומה יצא ממני. את מתחתנת כמו נסיכה, ואני זרוק בזבל'.

בזמנו הצענו גם לאחיה של ויקה לעבור לבית היתומים, אבל הוא היה מבוגר יחסית, וסירב. "בית היתומים באמת מצליח לשבור את מעגל העוני, הפשע וההתמכרויות, לרכוש השכלה ומקצוע ולהקים משפחה בריאה. זה קשה. זה מצריך ליווי צמוד. דווקא הליווי של הבוגרים הרבה יותר קשה. הילדים הקטנים צריכים בית חם ופינוקים ופעילות חינוכית, אבל הבוגרים מתמודדים עם החיים האמיתיים בחוץ, שהם הרבה יותר מורכבים ותובעניים. "למשל, הם מעולם לא ראו מה זו זוגיות נורמלית. אנחנו שם כדי להרגיע אותם במריבה הראשונה, להגיד שזה נורמלי לריב.

אנחנו שם כדי ללוות אותם לחופה וגם לחדר הלידה. אין להם הורים שיעשו את זה. כבר זכיתי ללוות שתי לידות של בוגרות בית היתומים. מבחינתנו זו משימה לכל החיים. הילדים האלה ימשיכו להיות הילדים שלנו לכל החיים"."יש תוכנית מגירה" מיכל היא אם ביולוגית לשתי ילדות, בנות 12 ו־8. אלי, בעלה, עובד כמנהל פדגוגי בבתי הספר של "תקווה". העבודה וההתנדבות של שניהם היא 24/7 וכוללת גם שבתות וחגים, שבהם הם מארחים לעיתים גם 30 איש סביב שולחן השבת בביתם. בת שבע היא אמא לשני ילדים, בני 4 ושנה. ירמיהו, בעלה, עובד גם הוא במוסדות "תקווה", ושניהם מתנדבים בבתי היתומים. "לפני חצי שנה הצלחנו לשכור בית עם סלון גדול יותר", מספרת בת שבע. "והיום אנחנו מארחים בכל שבת עשרות תלמידים.

ב'תקווה' יש מין תחושה כזאת שכל מה שאתה עושה זה עוד משהו שעוזר להציל ילדים. זה פשוט נותן משמעות אחרת לדבר הכי קטן שאתה עושה". ההורים שלכם לא מודאגים?מיכל: "הם מודאגים. לאמא שלי קשה. אחרי שיצאנו מהבידוד התארחנו אצל ההורים בשבת. ישבתי עם אמא שלי וסיפרתי לה את הסיפור שלנו, של ילדי הקהילה הזאת ובוגריה, את הסיפור הזה שאי אפשר לקטוע, שאי אפשר לברוח ממנו. ודווקא עכשיו זו שעת המבחן. האם ברחנו לישראל המוגנת או שנשארנו איתם בצרה? אם נלך, איך נחזור ונסתכל להם בעיניים? איך נתיימר להיות להם לדוגמה ולחנך? והיא הבינה. כי כולם מבינים. האימהות בישראל שולחות את הילדים שלהן לקרב גם במצב של סכנת חיים ממשית. מה מרגיע אותן? שהן שותפות לערבות ההדדית. בסופו של דבר, גם פה זה אותו הדבר. אם לא אנחנו, כיהודים, נהיה להם אבא ואמא ונעמוד איתם יד ביד, בחיבוק, דווקא במצב הקשה הזה, מי יעשה את זה?".

בת שבע: "ברור שגם ההורים שלנו מודאגים. היה קשה להרגיע אותם דרך הטלפון, אבל כשהם פגשו אותנו בישראל בשבת וראו שאנחנו בריאים ושלמים, ובעיקר רגועים - זה הרגיע גם אותם. גם אחותי נמצאת פה בשליחות, אבל לא מטעם משרד החינוך. האמת היא שמישראל זה נשמע הרבה יותר מפחיד. בסופו של דבר, קהילת 'תקווה' משדרת המון רוגע וביטחון לכל חבריה. יש תוכנית מגירה לכל מצב. ההורים שלנו הבינו שזאת קהילה מסודרת ומאובטחת שערוכה היטב לכל התרחישים, כולל פינוי של בית היתומים".פינוי כזה אכן התרחש במהלך 2014, כאשר המהומות גלשו גם לאודסה, ולקראת 1 במאי היו התראות על חשש לפגיעה ביהודים. "ב־2014 פינינו את כל ילדי בית היתומים ואת כל חברי הקהילה", מספר הרב בקשט בשיחת טלפון מאוקראינה. "שכרנו מחנה קיץ במרחק 130 ק"מ מאודסה ושהינו שם כמה ימים, עד שהרוחות נרגעו. הכיוון שלנו הוא להישאר פה באודסה. נצא רק אם נהיה מוכרחים. אנחנו באמת ערוכים היטב לכל תרחיש, ונמצאים בקשר עם גורמי ביטחון פרטיים וממשלתיים. טוב לנו כאן, ואנחנו מקווים שנוכל להמשיך במפעל החשוב הזה".

ביום חמישי בבוקר, כשהתותחים החלו לרעום, עדכן הרב בקשט ש"הצוות של בית היתומים, כולל פסיכולוגים, כבר באמצע הפעילות להכנת הילדים לפינוי אפשרי."כרגע ההחלטה שלנו היא להישאר במקום ולהיות ליד מקלט זמין. נשמעו בבוקר פיצוצים ברחבי העיר וגם בצהריים, אבל לא במרכזי הערים. כנראה מופצצים יעדים צבאיים. כרגע הדרכים פקוקות ויש מחסומים, והרבה יותר מסוכן להיות בדרך ולהיתקע בלי יכולת לזוז. לכן כרגע החלטנו להישאר פה. אך ברגע שיהיה חלון הזדמנות לפינוי בטוח, נצא ביחד באופן מסודר ומאובטח".