הכרזת המלחמה הרוסית ביום חמישי לפנות בוקר על אוקראינה, מחייבת את מדינת ישראל בלמידה מקיפה. בשיח הפרשני, היטיבו לזהות כיצד המהלך הרוסי מטלטל את אבני היסוד שעליהם הושתתה בעשורים האחרונים בשורת השלום העולמי.
אולם בכל הקשור למשמעות ההתרחשות בממדיה הצבאיים, לא ניתנה לפי שעה תשומת הלב המקצועית הראויה. עיון במאפייניה הצבאיים של ההתרחשות מזמין בירור לכמה מהנחות היסוד שהפכו מקובלות במערב, ביחס לטבעה החדש של המלחמה במאה ה־21. להבנת הפער בין טבעה של ההתרחשות בגבול אוקראינה, לבין הנחות היסוד התפיסתיות המקובלות במערב, מומלץ עיון מחודש בספרו של הגנרל הבריטי רופרט סמית, "התועלת שבכוח".
סמית, מפקד קרבי עטור תהילה, פיקד על הדיביזיה הבריטית במלחמת המפרץ הראשונה ושימש סגן מפקד כוחות נאט"ו במערכה בקוסובו ב־1999. את המבוא לספרו הוא פותח בקביעה: "מלחמות לא קימות עוד. עימותים, סכסוכים וקרבות מתחוללים ללא ספק בכל רחבי העולם... ומדינות עדיין מחזיקות בכוחות מזוינים כסמל לעוצמה. עם זאת, מלחמה כמושג התודעתי הכולל, מלחמה בשדה המערכה בין אנשים, מכונות וכלי נשק, מלחמה כאירוע מאסיבי מכריע ביחסים בינלאומיים - מלחמה כזו אינה קיימת עוד".
משנתו של גנרל סמית על השינוי שחל בתופעת המלחמה הפכה, בהנהגת צבאות נאט"ו, למוסכמה בלתי מעורערת. החיבור שעשו במדינות מערב אירופה בין אמונה משיחית בבשורת השלום העולמי לבין תפיסתן את טבע המלחמה החדשה כנמוך עצימות, הוביל אותן לצמצום מקיף בגודל הצבאות. לצבא גרמניה, לדוגמה, אין כיום יותר מ־50 טנקים כשירים ללחימה. צבא רוסיה, לעומת זאת, מחזיק בימים אלה יותר מ־20 אלף טנקים בכשירות מבצעית מלאה - מרביתם חדשים ומשופרים.נאט"ו בעמדת נחיתותבשעה שצבאות המערב הפכו לצבאות בוטיק במוכוונות למלחמות קטנות, רוסיה שקדה על בניית צבא רחב היקף, שעל פניו מציב את צבאות נאט"ו בנחיתות מובהקת.
בתפיסת היסוד להובלת השינוי הניחו במערב כי צבאות קטנים עתירי קדמה טכנולוגית יוכלו לפצות על אובדן המסה הכמותית, ואף להיות יעילים יותר. בצבא רוסיה, לעומת זאת, לצד מאמצים לפיתוח יכולות לחימה חדשניות, לא זנחו את מערכי היבשה המסורתיים, שבהם טנקים, בסיוע צמוד של ארטילריה קנית מתנייעת ושופעת אש רקטית. כמו בהתפתחות של עיר, שמשמרת מרקם אורבני ישן עם בנייה חדשה ומתקדמת, כך נבנה בעשורים האחרונים הצבא הרוסי. במקביל לשימור ופיתוח היכולות הצבאיות הקלאסיות ביבשה, באוויר ובים, נבנו היכולות הצבאיות המתקדמות - שבהן יכולות לוחמה אלקטרונית, סייבר ולוחמת תודעה - כאשר הן מוצבות על גבי הכוח המסורתי כקומה חדשה נוספת. במארג הכולל שולב גם מערך הנשק הגרעיני בתצורות טקטיות ואסטרטגיות.
זה מה שמוצב כרגע בגבול אוקראינה, בפריסה מערכתית מגוונת, שמגובה גם במאמץ ימי של ספינות מלחמה בים השחור שעליהן חטיבת נחתים. בגישה זו, הרוסים החזירו את עולם המלחמה לקלאסיקה של מלחמות המאה ה־20, כשהוא מתוגבר ומואץ בכל ממדי החדשנות הקיימים בצבאות המערב. מה שהתגלה עד כה בפער יחסי הכוחות בזירה מציג את תפיסת בניין הכוח של צבאות המערב במלוא מערומיה. הפערים, לרעת צבאות נאט"ו, הם לא פחות מקריסת פרדיגמה.
צה"ל אמנם הצליח לא להיסחף במגמה האירופית, אך אין זה סוד שכוחות היבשה שלו עברו בחצי היובל האחרון תהליך מתמשך של צמצום כמותי, בעיקר בהיקף המערך המשוריין. למרות זאת, בשיח הציבורי הישראלי עדיין נשמעים קולות מכיוונים שונים הקוראים לצמצום נוסף בסדר הכוחות של צה"ל, ואף לשינוי בשיטת גיוס החובה. האיום הרוסי בגבול אוקראינה מעניק, בהיבט זה, נקודת ייחוס חדשה לתמיכת התזה שגם בעידן החדש, רווי החידושים הטכנולוגיים, לא תם הצורך בכוח צבאי הנהנה בשדה הקרב מנוכחות יבשתית של מסה כמותית ממוכנת ומגוונת, יעילה ורחבת היקף.
התבוננות מחודשת בהנחות יסוד מוכנות כוחות היבשה בצה"ל למצבי חירום ולמלחמה נבחנה בעשורים האחרונים רק בחלקה. בכל המבצעים והמלחמות שהתרחשו מאז סיום מלחמת יום הכיפורים, המטכ"ל אמנם המשיך להידרש לקשב לכלל הזירות, אך הלחימה העיקרית התמקדה בזירה אחת בלבד. כך היה גם בסבב הלחימה האחרון - מבצע שומר החומות במאי 2021.
אולם משהו מהותי השתנה: בהתפרצות הפרעות בערים המעורבות ובצירים הראשיים בנגב ובגליל, במקביל להתגברות הפרות הסדר ביו"ש, ובהתעצמות מערכת האיומים מהזירה הצפונית, הומחשה היטב הסבירות הגוברת לתרחיש מלחמה כולל, רב־זירתי. במציאות הזו, גם אם תתמקד הלחימה בזירה אחת בלבד, יידרשו כוחות נוספים במוכנות למענה לזירות הנוספות. בכל דרך, במיוחד בכוחות היבשה, צה"ל יידרש להחזקת עתודות בהיקף משמעותי, מה שיכול להיראות לכאורה כיתרות ועודפות בסדר הכוחות. הצורך במענה לכמה זירות מדגיש את הדילמה המתמדת - במיוחד בכוח היבשתי - בין כמות לאיכות. בניגוד לכוח האווירי, המגלם גמישות מהירה בהעברת המטוסים מזירה לזירה, ועל כן יכול להתמקד בטיפוח האיכות על חשבון הכמות, הגמישות בכוח היבשתי מסורבלת ותלויה באופן קריטי בכמות היחידות.
מאז הקמתו, צה"ל בנה את הכוח במענה לשעת חירום, בשאיפה לשילוב מאוזן בין כוח סדיר מובחר, שיהיה תמיד מוגבל בהיקפו ביחס לדרישות המבצעיות, לבין מסה כמותית באיכות ובכשירות בינונית, שמבוססת גיוס מילואים. אולם בעשורים האחרונים, תהליכי ההתייעלות שנערכו בצה"ל במיקוד לצבא היבשה הובילו לקיצוץ אחר קיצוץ, ולצמצום מתמשך בסדר הכוחות. כשהתחילו בסגירת חטיבות ואוגדות, זה התאים למדי לדרג המדיני ולצבא. בעצם, הבטיחו שאמנם צה"ל מצטמצם, אבל שיוכל להתמקד בהקצאת רף משאבים משופר ליחידות שנותרו.
אלא שבדינמיקה ארגונית מוכרת, גם בין החטיבות והאוגדות שנותרו, נוצר מדרג איכות חדש, שהזמין את הקיצוץ הנוסף. ההיגיון המוביל לתהליך זה הונע על ידי כשל מתודולוגי מוכר: תחת עיקרון הנכון ביסודו לניהול מפעלים וחברות כלכליות, מצפים גם ממפקדי צה"ל ליישום תהליכי התייעלות שלא מותאמים לייחודיות בניין הכוח הצבאי.
בעוד מבחנו העיקרי של עסק כלכלי מתממש בתחרות השוק הנוכחת ומתפתחת מדי יום, מבחנו העיקרי של בניין כוח צבאי למלחמה מתממש במבחן המלחמה, שכל עוד לא פרצה - הוא אינו נוכח במלוא משמעויותיו. בכל דרך, ההתרחשות באוקראינה מעניקה למדינת ישראל הזדמנות פז להתבוננות מחודשת בהנחות היסוד לבניין הכוח של צה"ל, למול סכנה ממשית למלחמה שעלולה להיות עוצמתית, ארוכה ורחבת היקף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו