פעמיים מאז שנכנס לפוליטיקה הרגיש בני גנץ שהסבלנות המפורסמת שלו פוקעת. שכבר לא משנה לו מה יהיו ההשלכות, הפיצוץ מבחינתו בלתי נמנע. בפעם הראשונה זה קרה בשלהי ממשלת נתניהו. בפעם השנייה - השבוע. אלה לא רק הפנסיות התקציביות ליוצאי הצבא, נושא שבו הוא רואה חשיבות רבה, אלא גם, ובעיקר, הזלזול. את היחס המבזה, לדעתו, הוא לא חווה רק השבוע, כאשר "בכירים בקואליציה" תדרכו נגדו שהוא ילדותי ודואג להגדיל לחברים האלופים שלו את הקצבה השמנה שהם מקבלים גם כך, אלא למעשה - מאז שקמה הממשלה.
גנץ משוכנע שמאז ההשבעה עושים רה"מ נפתלי בנט, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן כל מה שהם יכולים כדי להשפיל אותו ולגמד אותו. שהם מתואמים נגדו ומפעילים את כלי התקשורת המקורבים אליהם כדי לתקוף אותו.
גנץ בטוח שכל הדיבורים על כך שהוא עשוי לחבור לנתניהו ולהפיל את הממשלה לא באים רק מאנשי הליכוד המייחלים לכך, אלא מבנט ולפיד. הוא רואה ברשתות החברתיות את אלו שהוא מכנה "לפידיסטים" תוקפים אותו ומצייצים נגדו כל יום, כל היום, וברור לו כי יש יד מכוונת לכך. הוראה מלמעלה. שזה לא במקרה. הוא גם רואה את הזלזול של ליברמן ואנשיו בדרישותיו בענייני הרפורמה בחקלאות, וכעת בנושא שכר החיילים, ובראייתו בסך הכל מדובר ביישור קו שלו עם לפיד. הרי הרפורמה בחקלאות לא קודמה, רק הכותרות נגדו. כלומר, הוא היה המטרה מלכתחילה, לא החקלאים. כך לפחות הוא סבור. גנץ בטוח שככל שהם מנסים לדרוך עליו - כך כוחו עולה. כחול לבן היא המפלגה היחידה שלא יורדת בסקרים, אלא רק עולה. ולטעמו - זה מה שמוציא את בנט ולפיד מדעתם.
גנץ ראה את לפיד מיישר קו עם בנט בנושא הסכם הגרעין, וכנראה גיחך לעצמו, כיוון שמופתע - הוא כנראה כבר לא היה. מאז שחזרה ארה"ב לשיחות הגרעין אומר גנץ בשיחות סגורות כי טוב הסכם רע ממלחמה רעה, ושלישראל אין באמת אופציה צבאית. דעתו של לפיד כדעתו של גנץ בעניין, וזאת בניגוד לדעתו של בנט, שמעדיף שסבב השיחות הנוכחי יסתיים ללא הסכם.
והנה - השבוע, אחרי שבנט הוציא את הודעתו על כך שההסכם הנוכחי גרוע מקודמו, החרה החזיק לפיד אחריו ויצא עם מסר דומה, בניגוד לדברים שהשמיע בפורומים הסגורים, כך לפי גנץ. אבל גם מכך הוא לא מופתע. לפיד רוצה להיות ראש ממשלה, ואם זה אומר שצריך להחניף לבנט בשנה וחצי הקרובות שנשארו - אז כך יהיה. הרי גם את הקונסולית החדשה בשנחאי הוא מינה כדי שיהיה לו שקט בגזרה. מה שהוציא את גנץ מדעתו הוא התדרוך נגדו לכלי התקשורת, בעודו נפגש עם ראש הממשלה כדי לדון בפתרון המשבר.
בהיבט של יחס ישראל למלחמה, יש גם את המוסר האנושי היהודי הבסיסי העומד למבחן. האתוס שלנו מבוסס לא מעט על הימים ההם, כשהעולם שתק. מה תעשה ישראל כעת, נוכח התוקפנות הרוסית?
השבוע נזכר יורם דורי, שהיה יועצו הקרוב של שמעון פרס, באירוע דומה, שאירע בשלהי כהונתו הראשונה של אריאל שרון כראש ממשלה, ב־2002. פואד בן אליעזר היה אז יו"ר מפלגת העבודה ושר הביטחון, ושמעון פרס היה אז שר החוץ. בעקבות לחץ מפלגתי, העלה פואד דרישה להעלאת תקציב שיכון השכונות. האוצר התנגד, והחל עימות בנושא. פרס נקרא לדגל. יחד עם נציגי ראש הממשלה הוא הגיע להסכם. המשבר נמנע, וכל שנותר היה להפגיש את פואד עם שרון, לחיצת יד - והמשך עבודה משותפת.
המפגש נקבע. פואד הגיע ללשכת רה"מ, אולם דקות אחרי תחילת הפגישה נכנס יועצו של שר הביטחון לחדר ומסר לו פתק, שבו היה כתוב שכלי התקשורת מדווחים בשעה זו כי יו"ר מפלגת העבודה נכנע לשרון ללא תנאי. פואד רתח, דפק על השולחן, יצא מהחדר והודיע שמפלגת העבודה פורשת מהממשלה על רקע התנגדותה לתקציב. הכנסת התפזרה ויצאה למערכת בחירות. "בסופו של דבר", אמר השבוע דורי, "מתברר שמה שאותו יועץ כתב לפואד לא היה נכון. הוא חשב שלשכת רה"מ תדרכה נגדו, אבל זה בכלל לא קרה".
השבוע זה דווקא כן קרה. בסביבת גנץ מאשימים את מזכיר הממשלה, שלום שלמה, כמי שעומד מאחורי התדרוך נגדו, כי הוא ילד קטן הדואג לחברים שלו לפנסיות. לא בטוח אם היה זה אכן שלמה שתדרך, אולם המסר יצא בוודאות מסביבתו של בנט לכלל התקשורת.
יחסים במבחן
המלחמה באוקראינה, שפרצה אתמול לפנות בוקר, היא האתגר הגדול ביותר של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן מאז נבחר לנשיאות, אבל היא מציבה משימה לא פשוטה גם לממשלת ישראל. כמו בכל העולם, גם על לשכת רה"מ נפתלי בנט נפל המשבר באוקראינה, ובפרט המערכה הצבאית, כרעם ביום בהיר. ברגע אחד עומדים למבחן יחסים בינלאומיים ושיקולים מדיניים שנבנו במשך עשרות שנים.
מצד אחד - ארה"ב הידידה הגדולה, מצד שני - רוסיה, ששיתוף הפעולה הביטחוני איתה מאפשר מלחמה יעילה נגד איראן על אדמת סוריה. לפחות מבחינת התגובה הראשונה של ישראל לאחר פרוץ הקרבות, אפשר לסמן "וי". התגובה שהובילו רה"מ בנט ושר החוץ לפיד כלפי המתרחש היתה מדודה ומדויקת. לפיד, מבלי לנסות להסתתר מאחורי ערפול דיפלומטי, הצהיר שרוסיה הפרה את החוק הבינלאומי, ולמרות הסיכון שבדבר - שריפת קשרים אפשרית עם רוסיה על כל ההשלכות הביטחוניות הכרוכות בכך - זו למעשה היתה התגובה היחידה האפשרית. נחושה, מוסרית ולא מגמגמת.
ויש גם את המוסר האנושי היהודי הבסיסי, שגם הוא עומד פה למבחן. רוסיה ואוקראינה, כמו שאומרים בשכונה, זה "לא כוחות". לכל העולם, וגם בירושלים, ברור שרוסיה היא הצד התוקפני. האתוס הישראלי מבוסס לא מעט על הימים ההם, בסוף שנות ה־30, כשהעולם שתק. "לעולם לא עוד", היתה הסיסמא שנישאה בפי כל. מה תעשה, אפוא, ישראל כעת, נוכח התוקפנות המתהווה בעולם החדש?
מרחב השיקולים דרש מצד רה"מ בנט פעולה מדויקת ומחושבת. כך נוסד הפורום של ראש הממשלה, לפיד ושר האוצר אביגדור ליברמן, שהתכנס כבר כמה פעמים כדי לנסח את עמדת ישראל נוכח ההתפתחויות.
ממשלה על גחלים לוחשות
ובחזרה לפוליטיקה המקומית. אם הדבר היה תלוי בגנץ, הוא לא היה מאפשר ללפיד להיות ראש ממשלה בעוד שנה וחצי. בשיחות סגורות אמר השבוע שאם תהיה לו אפשרות לעשות זאת, באופן שלא יעלה את נתניהו לשלטון, הוא עוד יעשה זאת. אבל גנץ תקוע. אם יפרוש מהקואליציה והממשלה תיפול - לפיד יהיה ראש ממשלה אוטומטית. את נתניהו הוא לא מוכן להמליך. לכן הוא נשאר תקוע. כמו בלימבו. אי אפשר לבלוע, ואי אפשר להקיא.
גם נושא הפנסיות הצבאיות מורכב יותר מכפי שהוא מוצג על ידי בנט, לפיד וליברמן. תוספות הרמטכ"ל, שנקבעו בזמנו של איזנקוט, נועדו בסך הכל לתקן עוול מתמשך כלפי קציני צה"ל ואנשי הקבע. לא מדובר על אלופים ועל רא"לים שקיבלו משכורות גבוהות, וכשהם משתחררים הם מקבלים עשרות הצעות לניהול ואין־ספור יוזמות ופרויקטים לעמוד בראשם. מדובר על אלפי קצינים, שקיבלו משכורות קטנות למדי תמורת שירות של 24/7, ימים, לילות, שבתות וחגים, שנאלצים לפרוש בגיל 40 פלוס, ושאף אחד לא מחכה להם בחוץ.
אף על פי שהחוק עוד לא עבר, בפועל הצבא התחיל להעביר לאותם קצינים במרוצת השנים את אותן קצבאות פנסיוניות. וללא החקיקה שאותה דורש גנץ, ייתכן שבג"ץ יורה להם להחזיר הכל לקופת המדינה. מישהו מעלה בדעתו שאלפי קצינים במילואים ייאלצו עכשיו לשלם אלפי שקלים, החזרים על כספים שהועברו להם בהיעדר חקיקה מתאימה? האדמה הרי תרעד. על זה גנץ מדבר כשהוא מציג את נושא הפנסיות כפגיעה בביטחון המדינה. אבל איש לא מקשיב.
בקואליציה משוכנעים שכל התנהלותו של גנץ השבוע היא בסך הכל סיבוב פוליטי. רצון ל"צומי" ורצון עז למנות את עומר ינקלביץ', מקורבתו, לתפקיד יו"ר קרן היסוד. ככל שמועד הבחירות לראשות הסוכנות היהודית מתקרב, הם אומרים, כך הלחץ של גנץ להודיע על מינויה הולך וגובר. אבל על זה גנץ לא יכול לדבר בגלוי, הם אומרים, ולכן הוא עוטף את זה בדרישות אחרות. הנחת העבודה שלנו, הוסיפו, היא שאם המינוי יוסדר - כל השאר יסתדר מהר מאוד באורח פלא.
גנץ הוא רק סימפטום. המראה של מליאת הכנסת ביום רביעי, שבה נכחו רק חברי אופוזיציה המעבירים שלל חוקים כאוות נפשם בלא הפרעה, בעוד חברי הקואליציה פשוט הלכו הביתה בייאוש - לא נראה בבית הזה מעולם. בזה אחר זה העבירה האופוזיציה חוקים בהיקפים כספיים עצומים, וזה עוד אחרי הפסדים רבים לקואליציה בשבועיים הקודמים. בכל שבוע מורד תורן. כל יום בכנסת הוא קרב התשה. חברי הקואליציה דבוקים אחד לשני, כי איש מהם לא רואה באלטרנטיבות - בחירות או ממשלה אחרת בכנסת הנוכחית - אופציות טובות יותר. לכן, אף אחד מהם לא ירים את ידו כרגע באופן אקטיבי בעד הפלת הממשלה, והמאבק עובר לזירת הכנסת, שהופכת קשה ומורכבת בכל יום שעובר. כי פערים אידיאולוגיים בין החלקים הקוטביים שבה ניתנים לטשטוש לפרק זמן מסוים בלבד. ופרק הזמן הזה, כך נראה, הסתיים בשבועות האחרונים.
לבנט תהיה אפשרות לנסות לשקם את היחסים בשבועות הבאים, כשהכנסת תהיה בפגרה, אבל נכון לעכשיו - זו נראית משימה בלתי אפשרית. כבר לא מדובר על כיבוי דליקות נקודתיות שבהן צריך לטפל, אלא ביער כולו שהחל להישרף.
סוף עידן התמימות
עד לממשלת נתניהו שהוקמה ב־2015, ומינויה של איילת שקד לשרת המשפטים, לא היתה לימין כל אפשרות להשפיע על מינוי השופטים. השיטה הבטיחה רוב אוטומטי לשמאל בכל ממשלה ובכל מבנה קואליציוני. כך שיבט את עצמו בית המשפט העליון שוב ושוב, כששופטים ימנים ושמרנים לא מצליחים לחדור לשורותיו, אלא בחסדי השופטים הקיימים.
הדיל שהתאפשר לראשונה בין שקד ללשכת עורכי הדין, ואפי נווה העומד בראשה - שינה את המציאות. שקד, שספגה ביקורת על שעמדה מנגד כאשר גדעון סער הוביל מינויים של ארבעה שופטים חדשים - שניים מהם שייכים במובהק לאגף השמאלי־ליברלי, והשניים האחרים שמרנים־לייט - אמרה להגנתה שאי אפשר לתקוף אותה על דבר שהיא עצמה שינתה, לראשונה מקום המדינה, ושלא היתה אף ממשלת ימין בעבר שהביאה תוצאות כפי שהיא הביאה. עוד אמרה להגנתה כי מינוי ארבעה שופטים כאשר שניים מהם שמרנים ואחד מהם ערבי שחייב להתמנות - גם הוא הישג לא מבוטל, שבעבר אפשר היה רק לחלום עליו.
הסיפור המשפטי היה בעבר בשוליים של הימין, בטח של הליכוד. מי שסבלו מנחת זרועו של בג"ץ היו בעיקר המתנחלים והחרדים. מתוך עשרות ח"כים בליכוד, אפשר לספור את אלו שהתעניינו בדמותו של בג"ץ על אצבעות כף יד אחת. ההישג של שקד אז במינוי השופטים היה גדול. כיום זה לא מספיק. בעקבות משפט נתניהו והחדשות לריקבון במערכת, הפך הנושא המשפטי למרכיב יסוד בדמותו של הימין.
ההישג של לפני שבע שנים עשוי בימים אלה להיחשב כישלון. דמותו של בית המשפט העליון, דמותה של פרקליטות המדינה, סמכויותיה של המשטרה והצורך לחזק את מוסדות הפיקוח על הפרקליטות, מח"ש ומעמד הכנסת, אקוטיים הרבה יותר מבעבר. עידן התמימות של "יש שופטים בירושלים" ו"עליונות המשפט" תם. הקרב על זהותה של המדינה, במיוחד בעידן הממשלה הנוכחית, רק החל.
