בשעה שמילים אלה נכתבות, משרד ההגנה הרוסי מפיץ צילומים של סיום האימונים בגבולות אוקראינה וטוען שהכוחות חוזרים, לכאורה, לבסיסיהם. גם שני התאריכים שעליהם הוכרז בסופ"ש הקודם כמועדים לפלישה חלפו־עברו ללא אירועים חריגים (למעט מתקפת סייבר על כמה אתרים רשמיים באוקראינה); ואילו הכותרת המטרידות של ה"מירור" וה"סאן" עם שעת הפלישה המדויקת הפכו מושא ללעג. כך, למשל, דוברת משרד החוץ הרוסי צייצה בקשה "למסור את התאריכים המדויקים הבאים לפלישות המתוכננות כדי לדעת מתי לצאת לחופשה".
מצב הרוח המשועשע בצמרת הרוסית לא צריך להטעות: רוסיה מוצאת עצמה במקום שבו לא ציפתה להיות בסיום סבב ההסלמה (בהנחה שלא מתוכננת מתקפת פתע עם נעילת המשחקים האולימפיים). נכון, פוטין המבודד דיפלומטית נהנה לראות את העולם שואל בנשימה עצורה "מה רוסיה תעשה", אך ההישגים הממשיים מתגמדים מול הנזק התדמיתי.
תזכורת: רוסיה עיבתה את הכוחות סביב אוקראינה עוד בנובמבר, דאגה ששום לוויין לא יפספס זאת, ואז הציבה אולטימטום לארה"ב ולבעלות בריתה: התחייבו שנאט"ו לא תתרחב לרפובליקות הסובייטיות לשעבר.
מלכתחילה זו היתה דרישה שוושינגטון ובריסל לא יכלו לקבל, משום שהיא אולי תואמת את הרצון של פוטין לשחזר את בריה"מ, אך נוגדת את תקנון נאט"ו, וחשוב מכך - את זכות המדינות הריבוניות לקבוע את גורלן בעצמן. רוסיה טענה עוד שהיא זקוקה לערובות ביטחון, אבל הגיבה במורת רוח להצעה לקיים פיקוח הדדי על הטילים - ללמדנו כי פוטין מבין את "ביטחון רוסיה" בכרסום העצמאות של השכנות.
חמור יותר היה הנזק התודעתי. כי במקום עוד "הבעות דאגה" סטנדרטיות, שלבסוף מתכנסות לניסיון לפייס את הקרמלין, ארה"ב ובעלות בריתה הגיבו בלוחמה פסיכולוגית נחושה ואגרסיבית.
ההתרעות החמורות שיצאו מוושינגטון ומלונדון אמנם עמדו בסתירה טוטאלית למסרים שיצאו מרחוב בנקובה בקייב, וגם לא גובו (עד היום) בראיות פומביות, אבל כן הניבו שלוש תוצאות: הכריחו את מדינות אירופה לבחור צד ולהתלכד סביב נאט"ו; אפשרו למשוך זמן עד להפשרת הקרקע שתקשה את הפלישה הרוסית (אם זו אכן היתה על הפרק); ומעל לכל - תרמו לשינוי תודעתי: כל יום שהמשבר לא ירד מהכותרות קיבע במערב את ההבנה עם מי יש להם עסק בקרמלין. פוטין למד שמה שהיה בעבר הוא לא מה שיהיה.
הבעיה הגדולה היא שספק אם בקרמלין יפיקו את הלקחים. קצת בגלל האובססיה של פוטין עם "ליקוט האדמות הסובייטיות", והרבה כיוון שהמשטר הרוסי הנוכחי אינו יכול בלי הליכה על הסף.
ראשית, יש יתרונות ב"מלחמה" שכל מהותה בכך שהיא רק אוטוטו־פורצת, אך לעולם לא פורצת־באמת.
מעבר לחיסכון באבידות בנפש ובכשלים שתמיד מתרחשים בשטח, די ברמת תוקפנות מסוימת כדי ליצור דימוי אפקטיבי של עוצמה. ככל שהדפוס הזה נמשך יותר ומניב תוצאות כלשהן, האיום הופך מעין חלופה קבועה למלחמה. כפי שציין השבוע ההיסטוריון פרופ' סרגיי מדבדב, "יכולנו להיווכח השבוע כיצד הציפייה לדבר הופכת לדבר עצמו, ודי בה כדי לשבש סדרי עולם".
שנית, ערעור השכנות הוא חלק מהאסטרטגיה הקרמלינית ארוכת הטווח (ע"ע דרום אוסטיה, טרנסניסטריה, קרים ודונבאס). ולבסוף, המשטר האוטוריטרי הרוסי מבצר את שלטונו על ידי יצירת אווירה של חיים תחת מצור, המביאה לחיפוש אויבים בפנים ובחוץ.
כדי לדכא את החברה האזרחית, צריך לסמן בה כמה שיותר "סוכנים זרים"; וכדי שהאיום הזר יהיה ממשי, כדאי לא רק לספר על כך, אלא גם לטפח עוינות - למשל, בתמרונים צבאיים. מכיוון שהמשטר הפוטיני מתאבן והולך, אין סיבה להניח שהוא לא יזדקק לעוד מנת כאוס כדי לשמור על החיוניות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו