"פוטין משחק איתנו מלחמה פסיכולוגית; אבל אנחנו יודעים בדיוק מה נעשה אם נותקף"

ממבט מבחוץ, קייב, בירת אוקראינה ואחת הערים הגדולות והמפותחות במזרח אירופה, נראית כמו מופת של שגרת חיים נורמלית. מתחנות המטרו המרשימות לשדרות הרחבות שבהן צעירים אופנתיים נעים בבגדים יקרים מבר לבית קפה. הקניונים הומים אדם, ומשפחות מנצלות את מזג האוויר השמשי והמפתיע באמצע חודש פברואר ויוצאות לפארקים הנאים במרכז העיר, לטייל ולשחק.

אבל אחרי כמה ימים בעיר, העין כבר מורגלת לראות את הסימנים ואת החרדה, וההתמודדות עם האיום צצה מתחת לפני השטח. לצד הסממנים הברורים של מדינה שנמצאת על סף עימות, כמו חיילים בתחנות הרכבת וחנויות ציוד צבאי שצצו בכל מקום, יש דברים שרק מקומי חד אבחנה יכול להפנות את תשומת ליבך אליהם.

"תסתכל לאנשים על הנעליים", אומר לי מיכאלו מקרוק, דובר ארגון שמטרתו לחשוף שיטות לוחמה היברידית שרוסיה מפעילה נגד קייב. "שים לב שמסתובבים בעיר המון אנשים עם בגדים אזרחיים, אך עם נעליים צבאיות, או כאלו שמתאימות לשטח", אומר המומחה, ואכן, ככל שאני לוטש את עיניי בנעליהן של הבריות ברחוב, כך אני רואה עוד ועוד נעליים צבאיות.

"אלו מתנדבים או חיילים שמוכנים לצאת לחזית בהתראה קצרה. הם לא רוצים לסחוב שני זוגות נעליים אז הם מסתובבים לכל מקום עם הנעליים שלהם. שים לב גם לתיקים גדולים באופן שנראה מוגזם, ולכל מיני אביזרים משונים שאנשים נושאים על גופם כמו סכיני קומנדו, אולרים ומצפנים", מסביר המומחה.

תובנה מרתקת נוספת מספקת תושבת קייב, שמצביעה על חבורה של רוכלות שמתקבצות בפינת רחוב הומה אדם. הנשים, עטויות מטפחת, מוכרות צנצנות גדולות מלאות בירקות מוחמצים, פירות משומרים, שומן בעלי חיים ושימורי בשר, הכל מתוצרת בית.

"אתה רואה את הנשים האלו, תמיד יש כמה מהן ברחובות בקייב. הן מגיעות מהכפרים ומוכרות את עודפי התוצרת החקלאית ששימרו במהלך הקיץ. זה נהוג מאוד באוקראינה ובמזרח אירופה בכלל. אבל עכשיו אתה רואה המון מהן. אנשים אוגרים מזון ומחירי השימורים מתוצרת בית עלו, וכעת משתלם להן להגיע לעיר, למכור את מרכולתן, במקום לשמור אותה לעצמן ולשכניהן", מסבירה המקומית הידענית.

"אבל אתה חייב להבין שזה לא עניין חדש, לפחות לא לגמרי. אנחנו חיים כך מאז 2014, האיום הזה הוא חלק מחיינו. נכון שעכשיו הלחץ גדול מתמיד, אבל עבור רבים מאיתנו, במיוחד במזרח המדינה, זה הקיום היומיומי, הסיכון של לחימה, המלחמה הפסיכולוגית שפוטין משחק איתנו. זה מה שקרה מהיום שהחלטנו להפוך לאדונים לגורלנו", אומר לי בוגדן צ'בק, לוחם לשעבר ופעיל חברתי שהפך לחבר במהלך שהותי באוקראינה.

בוגדן, כמו צעירים רבים בשנת 2014, הצטרף למחאת מיידן, אותה מחאה שהפילה את שלטונו הפרו־רוסי של ויקטור ינקוביץ', נשיאה לשעבר של אוקראינה, והפכה את המדינה לדמוקרטיה, גם אם בעייתית, שפניה אל המערב, לאיחוד האירופי ולברית נאט"ו. את המחיר הלאומי של ההתרסה מול פוטין שילמה אוקראינה במהירות ובריבית מופקעת. במבצע אגרסיבי וחשאי הצליחו כוחות רוסיים לבצע השתלטות עוינת על חצי האי קרים, שהיה חלק מאוקראינה מאז קבלת עצמאותה מבריה"מ.

נוסף על אובדן חצי האי קרים, בשנת 2015 פרץ מרד, בעידוד ישיר של הקרמלין, שאותו ניהלו בדלנים פרו־רוסים שקיבלו סיוע צבאי נרחב מרוסיה בצורת נשק ו"מתנדבים". הבדלנים הצליחו לכבוש את רובם של המחוזות דונצק ולוהנסק במזרח המדינה, דבר שהביא למלחמת אזרחים אכזרית שמשתוללת בעצימות נמוכה כבר כמעט שמונה שנים.

לוחמים בלי מדים

אל הפרק האכזרי הזה בהיסטוריה המודרנית שלה הגיעה אוקראינה עם צבא קטן ומיושן, שכלל לא התאים למשימה הכבירה של לוחמה נרחבת בעידן המודרני. מי שנקרא להשלים את הפער היו האזרחים, שהקימו גדודי מתנדבים, סייעו להאכיל ולהלביש את הצבא ואת הכוחות החדשים שהוקמו. המתנדבים נאלצו לקנות את הנשק, המדים והתחמושת שלהם בעצמם והגיעו לשדה הקרב עם מעט ניסיון קרבי, עם רצון עז לשמור על ארצם ועל הישגי המהפכה השלטונית שהתרחשה אחרי הדחת ינקוביץ'.

טניה קרוטובה ודניס פרפליץ מגלמים בסיפורם היטב את מה שעבר על האומה האוקראינית באותם ימים. הם השתתפו בהפגנות הענק בכיכר מיידן, שנמצאת כקילומטר מביתם. לאחר ניצחון המחאה ופרוץ המלחמה הם התנדבו לסייע לכוחות בחזית, רוכשים ומעבירים ציוד נחוץ מהבירה קייב לקווי החזית, תוך נטילת סיכון בדרכים הקשות של אזורי הלחימה במזרח אוקראינה.

אני פוגש את בני הזוג בביתם שברובע פודיל, שכונה שיקית במרכז הבירה האוקראינית שם מתגוררים בני הזוג עם בנם בן השש סבט, שמשחק בעליצות בסלון בשעה שהוריו מנסים להסביר לכתב הזר את המצב המורכב שאליו נקלעו ארצם ומשפחתם.

"כמו שאתה בטח מבין, אלו היו שמונה שנים לא קלות, ובמובן הזה שום דבר לא השתנה. המדינה שלנו נמצאת באיום מתמיד ויש לחימה במזרח במשך כל הזמן הזה. התרגלנו לחיים לא נורמליים בצל תוקפנות מצד מדינה גדולה וחזקה יותר", היא אומרת בשעה שדניס מוציא תה ועוגיות לאורח.

"אנחנו לא מפחדים", אומרת טניה, אך נראית מודאגת, "יש לנו תוכנית טובה ואנחנו יודעים בדיוק מה נעשה אם האיום הרוסי יתממש ואם נותקף", היא אומרת. אני דוחק בה לספר לי והיא שוטחת בפני את תוכנית המערכה. סבט והוריו יעברו מערבה לקרובי משפחה בעיירה קטנה במחוז לביב. אין לבני הזוג שום רצון לסכן את סבט, שבינתיים מפגין כושר טיפוס מרשים על מתקן שאביו בנה עבורו בחדר השינה שלו. "אבל אנחנו לא מתכוונים לוותר. אנחנו צריכים להגן על הקהילה שלנו, על השכונה שלנו", היא אומרת, ומבטה נודד לכספת נעולה שניצבת בירכתי הסלון.

"קנינו נשק ואנחנו מתאמנים בירי בסופי השבוע", אומר דניס והפנים החייכניות שלו נעשות רציניות מאוד. "הנשק הוא חוקי לגמרי, יש לנו רישיון ואנחנו מאוד אחראיים איתו", מסבירה טניה. אני מבקש לראות את הרובים. אחרי היסוס מה השניים מוכנים להציג בפניי את הנשק שרכשו, רובה ציד ורובה חצי אוטומטי, כלי נשק שנראים חסרי סיכוי לעצור את מכונת המלחמה העצומה של צבא רוסיה.

ברור שהשניים לא שואבים הנאה מיוחדת מתחביב סוף השבוע האפל של התכוננות לנורא מכל. אך בכל רחבי אוקראינה, אלפי אזרחים כמותם מצטרפים ליחידות ההגנה הטריטוריאליות של הממשלה, או למיליציות שכנים קטנות יותר, במטרה לסייע לצבא האוקראיני להשלים את הנחיתות המספרית מול הענק הרוסי. האם יש לכזה דבר סיכוי לעמוד במבחן המציאות? לבני הזוג זה כלל לא משנה.

"אנחנו רוצים להגן על הערכים הבסיסיים שלנו. קדמה, דמוקרטיה, שוק חופשי ומשק פתוח" אומרת טניה, שעובדת בחברה גדולה בקייב. "הרבה מאוד מהחברים שלנו עושים את אותו דבר. לכולנו יש תיקי מילוט מוכנים וקשרים בכוחות ההגנה האזוריים כדי שנוכל להיות שימושיים במקרה שהפלישה תתחיל", היא מספרת. בני הזוג גם מדגימים כיצד הדיכוטומיות שמאפיינות את הדרך שבה מסתכלים על אוקראינה מבחוץ יכולות להיות מטעות. שניהם דוברי רוסית. בנם הקטן לומד מעט אוקראינית, אך מדבר עימם רוסית. "דוברי רוסית רבים הם פטריוטים אוקראינים. המאבק הוא בין מי שמאמין בפוטיניזם ובין מי שרוצה לחיות בדמוקרטיה", מסבירה.

הקול היהודי

באוקראינה מתגוררים יותר מ־350 אלף יהודים, וכמו במקומות רבים בעולם שבהם מתגלע עימות - רבים מהם מוצאים עצמם קרועים בין הקהילה והזהות היהודית לבין הזהות הלאומית. אך עבור מקצתם של היהודים באוקראינה, שתי הזוויות אינן מתנגשות, והמחויבות ללאום ולדגל היא אדירה. את אולכסנדר אישוטין אני פוגש בכיכר מיידן, המקום שבו החל לפני 8 שנים השירות שלו לטובת הסוגיה הלאומית האוקראינית. "הייתי פה עם המפגינים של מיידן. עזרתי לעצור את השוטרים המושחתים והאלימים של ינקוביץ', שירו עלינו מהגגות כמו שצדים בעלי חיים", הוא אומר בארשת חתומה למדי.

לאחר שהמחאה נגמרה, השלטון התחלף והמרד הבדלני פרץ במזרח, הוא התגייס לאחד מגדודי המתנדבים, שמשרתים בו אנשי ימין וימין קיצוני ולחם בחזית במשך כמעט שנתיים. "כולם ידעו שאני יהודי. דאגתי להבהיר את זה, שזה חלק מהזהות שלי", הוא מספר ומראה לי תמונה שלו לבוש מדים עם דגל ישראל קטן תפור על הבגד.

"אני לא יכול להגיד שלא היו דעות קדומות ואנטישמיות איפה ששירתתי. אבל אני מרגיש שבמובן הזה הבהרתי לכל מי שהיה איתי עד כמה הסטריאוטיפים שהם ינקו מילדות שגויים. הם השתנו עם הזמן, למדו לכבד ולהכיל", מסביר אישוטין.

"בתעמולה הרוסית אוהבים לצייר את המתנדבים האוקראינים, במיוחד את חברי ארגון 'גזרת הימין', כאנטישמים ופרו־נאצים. זה לא שאנשים כאלו לא קיימים שם, יש כאלו, במיוחד צעירים שראו יותר מדי סרטוני תעמולה. אבל הם לא מי שנותן את הטון", הוא מסביר. אישוטין לא נראה מודאג במיוחד מהסיכוי של פלישה רוסית מקיפה, אך בדבר אחד הוא בטוח לגמרי "אם פוטין יפלוש לפה, אני אתגייס להילחם שוב. יש לי ניסיון קרבי ואני מוכן להכל".

"להיות שונה מגיע עם מחיר"

בעוד היהודים הם קהילה גדולה עם זכויות והשפעה פוליטית, הקהילה הגאה באוקראינה נמצאת בנקודה חלשה בהרבה במדינה שמרנית, שמתקשה להתמודד עם הומוסקסואליות מוחצנת. בשנים האחרונות חלה התקדמות רבה ועל המדוכה נמצא החוק האוסר על גילויי הומופוביה אלימים במפורש. קייב מקיימת אירוע גאווה גדול מדי שנה, ולפחות בבירה חיי קהילה מתקיימים בגלוי. עצם קיומה והתקדמותה של קהילת הלהט"ב במדינה הפך לתחמושת עבור התעמולה הפוטיניסטית, שמנצלת את השמרנות באוקראינה כדי לנגח את הממשלה הנוכחית ולהציג אותה כ"חובבת הומואים".

בבית קפה קטן במרכז הבירה האוקראינית אני פוגש את ויקטור פיליפינקו, בחור צעיר ונאה שחולל סערה במדינה כשלא רק יצא מהארון, אלא גם בחר לעשות זאת כלוחם בגדודי המתנדבים, והציב לו למטרה להראות שגם חברי הקהילה הגאה משרתים את ארצם בגאווה. "רציתי להראות לכל מי שאומר עלינו שאנחנו לא מסוגלים להילחם ושאיננו באמת פטריוטים אמיתיים - שאלו שטויות גמורות. עד כה הצלחנו ליצור קבוצה של יותר ממאה לוחמים ולוחמות ששירתו בחזית. קשה לשכנע אנשים לצאת מהארון או לקשור את עצמם לקהילה כי המחיר הוא עצום", מסביר פיליפינקו.

הצעיר האוקראיני חווה בחייו מלחמות בכמה חזיתות. הוא מצא עצמו פנים אל פנים מול ארטילריה ושריון רוסיים בקרב מצפון לעיר מריופול, שם הפעיל מטול נגד טנקים ורעד מקור בשוחות הקפואות. "לפעמים היינו צריכים לחכות ללילה בשביל שיחליפו אותנו בשמירה, בגלל הצלפים. חבריי ליחידה לא ידעו דבר על נטייתי המינית, חוץ מאחד שהעז לבוא ולשאול אותי. כשאמרתי לו את האמת הוא הנהן עם הראש במבט מבין". לצידו של פיליפנקו לחמו גם חברי גדוד "איצ'קריה", לוחמים לאומנים צ'צ'נים, שאותם חיבב מאוד.

"יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור עד שנהיה כמוכם בישראל", הוא אומר במבט חולמני במקצת ואומר כי הוא נדהם כיצד מדינה עם נוכחות דתית כה חזקה הפכה למעוז של הקהילה הגאה בעולם. "אסור לנו לוותר. להיות שונה תמיד מגיע עם מחיר, ואנחנו כחברי הקהילה הגאה משלמים אותו בריבית קצוצה כבר שנים רבות מדי", אומר לי הפעיל במבט נחוש.

כשהוא נשאל אם ייצא שוב להגן על ארצו אם הרוסים יפלשו הוא לא מהסס: "ברור, המחויבות שלי היא קודם כל לאוקראינה. זה שהמשטר של פוטין הוא הומופובי זה רק בונוס, גם אם הוא לא היה הייתי נלחם על העצמאות של ארצי ועל הדמוקרטיה".

בעוד הלילה יורד על הבירה האוקראינית והפארקים היפים שלה, אני חושב על כל האנשים שפגשתי, אלה שמוכנים לשים את נפשם בכף הקלע מול אחת המעצמות הצבאיות החזקות בעולם. אנשים פשוטים ומגוונים, שעבורם ערכי הפטריוטיזם, החירות והקדמה הם כאלו ששווה לנהל עבורם מאבק שנראה עיקש וחסר סיכוי.