התמונה לא משקרת

ב־28 בנובמבר 1941 התקיימה הפגישה המפורסמת בין המופתי אמין אל־חוסייני והיטלר. הזמנות לוועידת ואנזה יצאו יום לאחר פגישתם. תמונת הפגישה היא תמונה איקונית. היא לא מוצגת ביד ושם.

לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, התראיין דני דיין, היו"ר החדש של יד ושם, למוסף גלריה של "הארץ". תחת הכותרת "נהיה קנאים לאמת גם אם אינה חופפת לאינטרס של ישראל", קונן דיין כי מאז נכנס לתפקיד, הוא נתון ל"התקפה פרועה" מצד גורמי ימין שדורשים ממנו לתלות ביד ושם את תמונתו של חאג' אמין אל־חוסייני עם היטלר. "אני לא אשים את התמונה הזו, לא אכנע ללחצים. מי שרוצה שאשים אותה לא באמת מתעניין בחלקו של המופתי בשואה, שממילא היה מוגבל, אלא מעוניין לפגוע בתדמית של הפלשתינים היום", הסביר איש "תקווה חדשה".

"המופתי היה אנטישמי, אבל גם אם אני סולד ממנו, לא אהפוך את יד ושם לכלי שמשרת מטרות שאינן קשורות באופן ישיר לחקר ולהנצחת השואה".

כל ביקורת מימין מסווגת כמתקפה פרועה, ולכן אין צורך לענות לה באופן ענייני. בבחירתו להשתמש במושג זה, יש כבר איתות היכן הוא ממוקם בסקאלת הפרוגרס. באומרו "התקפה פרועה" הוא אוטומטית מסווג משום ש. אפשר לבטל אותה. ההמשך מכיל את הקביעה שחלקו של המופתי בשואה היה מוגבל. דיין בסך הכל דקלם את העמדה הרשמית של יד ושם כפי שפורסמה באתר המוסד בתאריך 13 בדצמבר 2021 תחת הכותרת "נאמנים לאמת ההיסטורית על המופתי בתקופת השואה".

בגדול, ביד ושם טוענים כי התמונה של פגישת היטלר ואל־חוסייני בנובמבר 41' לא מוצגת במוזיאון משום שתפקידו בהשמדת היהודים היה שולי. ומסכמים: "ניסיון ללחוץ על יד ושם להרחיב את התצוגה על המופתי במוזיאון לתולדות השואה, שקול לניסיון לאלץ את יד ושם להשתתף בדיון על הסכסוך הישראלי־פלשתיני... יד ושם ימשיך להגן על האמת ההיסטורית הנוגעת לפרק אפל זה בעברנו הלא רחוק, מבלי לשרת שום אג'נדה פוליטית".

אמרנו "שולי"? "אג'נדה פוליטית"? אז בואו נבדוק. נתחיל בעובדות שאין עליהן מחלוקת. המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, אבי הלאומיות הפלשתינית, היה המסית והיוזם המרכזי של המרד הערבי הגדול בשנים 1939-1936. הוא נמלט מהארץ ללבנון ב־1937 ולאחר מכן לעיראק, שם היה שותף ב־1941 להסתה שהובילה ל"פרהוד" - הפרעות נגד יהודי עיראק - עבר לגרמניה, שבה שהה עד 1944 (בווילה מפוארת, פמליה גדולה ואספקה מתמדת של נערות אריות מתחלפות).

אין מחלוקת בשאלת ההסתה האנטישמית החולנית של המופתי. באחד במארס 1944, למשל, קרא אל־חוסייני ברדיו ברלין: "ערבים, קומו כאיש אחד והילחמו על זכויותיכם הקדושות. הרגו את היהודים היכן שתמצאו אותם. הדבר משביע את רצון אלוהים, ההיסטוריה והדת...".

אבל המופתי לא רק דיבר, הוא מנע באופן ממשי הצלת יהודים. הוא הכשיל תוכנית להוצאת 10,000 יהודים דרך רומניה והעברתם לארץ ישראל תמורת כופר. בחמישה ביולי 1943 מחה המופתי בפני ראש ממשלת בולגריה על הכוונה לאפשר ל־4,000 ילדים יהודים להגר לישראל. "יש לשלוח אותם למקום שבו יועמדו תחת פיקוח חמור, כמו למשל בפולין". מחאתו הצליחה.

כעבור כמה שבועות שלח מכתב דומה לשר החוץ הרומני בעניינם של 1,800 ילדים יהודים. גם הפעם הציע את פולין והוסיף כי שם יהיו נתונים "לפיקוח פעיל". בפיקוח פעיל הוא בהחלט מתכוון לתאי גזים.

המופתי כותב שוב למשרד החוץ הבולגרי בעניין ההצעה להרשות משלוח של 900 ילדים ומאה בוגרים מהונגריה. כעבור כמה ימים כתב על אותו נושא לשר החוץ האיטלקי ותבע לנקוט את הצעדים הדרושים כדי למנוע את מנוסת היהודים. ביולי 44' כתב המופתי להיינריך הימלר, ראש האס.אס, כי ריבנטרופ והוא הפריזו במידת הרחמים כלפי היהודים. יהדות הונגריה נרצחה בעידודו הפעיל. המופתי לא רק דיבר וכתב מכתבים, הוא גם סייע בהקמתן של דיביזיות אס.אס מוסלמיות ביוגוסלביה, באלבניה ובבולגריה.

לדיביזיית האס.אס הבוסנית, הדיביזיה ההררית ה־13, הוא אף כתב חוברת אנטישמית בשם "אסלאם ויהדות" שהסתיימה בציטוט מהחדית' של אבו הוריירה: "יום הדין יבוא רק אז, כשהמוסלמים יכניעו לחלוטין את היהודים; וכשכל אילן, שמאחוריו יסתתר יהודי, יאמר למוסלמי: 'מאחוריי נמצא יהודי, רצח אותו". מוכר גם כסעיף 7 באמנת החמאס.

באביב 1943 גייס המופתי יחידות מוסלמיות בוסניות בקרואטיה שכונו "חאנג'ר", חרב, שהשתתפו בטבח אזרחים בבוסניה והתנדבו לצוד יהודים בקרואטיה. ב־1944עמד אל־חוסייני מאחורי מבצע "אטלס" שנועד ככל הנראה להרעלת מעיינות ראש העין בארסן חמצני במטרה להשמיד את יהודי תל אביב. נאמר כך, ילד יהודי אחד שנרצח בגלל המופתי מוציא אותו מכלל ה"שולי". אם כן, על מה ביד ושם מבססים את עניין ה"שוליות"?

הרי באפריל 1961, על רקע משפט אייכמן, אמר דוד בן־גוריון: "המופתי היה שותף ויועץ למזימות ההשמדה", והתייחס לטענה שלפיה המופתי הוא זה שיזם את השמדת היהודים באותה פגישה בנובמבר 41' עם היטלר. טענה זו מבוססת על עדות עוזרו הבכיר של אייכמן, דיטר ויסליצני בנירנברג ב־26 ביולי 1946: "לדעתי, מילא המופתי את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר, ריבנטרופ והימלר, הציע את השמדת היהודים. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיית ארץ ישראל...".

ביד ושם שוללים את מהימנות עדות ויסליצני (למרות התקבלותה במשפט אייכמן), ופרופ' דן מכמן, שעל דבריו מתבססים ביד ושם, קובע כי אמנם למופתי כבר היה מידע על רצח היהודים - אבל "אין הוא חלק מסוגיית קבלת ההחלטה על הפתרון הסופי". גם אם נקבל את התזה של יד ושם שהמופתי היה רק מעורב פעיל אבל לא אחראי לתוכנית הג'נוסייד - מה זה משנה? הרי בעצם הסתרת התמונה יש אקט פוליטי לא פחות מאשר בהצגתה.

זהו המדרון החלקלק שמוביל יד ושם. עצם ההחלטה שלא לתלות את התמונה של המופתי והיטלר, כתוצאה מגימוד מלאכותי של חלקו בשואה, היא כשלעצמה כניסה בעייתית לשדה הפוליטי, ניסיון לשכתוב ההיסטוריה, והכל במטרה לייצר נרטיב שקרי. הרוח הפרוגרסיבית שמנעה את מינויו של תא"ל אפי איתם ליו"ר יד ושם מבקשת לצנזר את ההיסטוריה.