בכירי הפרקליטות ומשרד המשפטים אוהבים לנאום ברטוריקה הרואית על כך ש"אין עליהם אימה זולת החוק", וכי הם פועלים "ללא משוא פנים וללא חשש". אלו בוודאי מילים יפות, אך כשיורדים למציאות מתברר שההפך הוא הנכון: היועץ המשפטי לממשלה מתנהל כשפן במאורתו. הוא רואה צל הרים כהרים, פרשות משפטים כבושה, כל לחישה שלא במקום בסביבתו נתפסת כ"איום", וביקורת על שיקול דעתו היא תמיד "סכנה לדמוקרטיה".
הסיפור האחרון, כמובן, הוא זימונו של יו"ר הקואליציה מיקי זוהר לחקירה בגין דברים שאמר בתוכנית רדיו. דבריו של זוהר היו סרי טעם ולא במקום, וזה לא אני אמרתי - אלא הוא בעצמו, לאחר שהבין שנסחף בלשונו וחצה את הגבול. לזימונו לחקירה אין כל תכלית. זוהר לא מחזיק בחומרים ובהקלטות של מנדלבליט או אחרים, והגיוני שהוא הדהד מסרים מכיוונו של אפי נוה, המחזיק ככל הנראה בחומרים מביכים רבים על בכירי מערכת המשפט.
זימונו של זוהר לחקירה על הצהרה מטופשת ברדיו הוא אפוא חסר תקדים, ותעיד הביקורת מקיר לקיר שנשמעת בנושא. העובדה שחקירות ומעצרים של אנשים שדיברו נגד היועמ"ש הם חלקם של אנשי ימין בלבד (אנשי שמאל נעצרו לאחר שהפרו את הוראות המשטרה בנוגע להפגנות, אך לא בשל התבטאויות), הופכת את כל הפארסה לחמורה יותר ולחלק מהבררנות האכיפתית שפושה בפרקליטות.
אבל יש כאן גם עניין נוסף: הם באמת מפחדים. אפי נוה אוחז בערימה של פצצות מצרר, ואיש מהיושבים בצלאח א־דין לא יודע מתי יבוא יומו. אם להאמין לשמועות, הקלטות מנדלביט הן רק קצה קרחון. זוהר רק ביטא בקול את מה שכולם יודעים: אפי נוה תופס את החבר'ה בגרון, בצווארון ובמה שבא ליד.
באופן מקרי או שלא, חקירתו של זוהר התרחשה ביום שבו גם חקרו את ליאת בן־ארי על הפרות הבנייה בבית בראש העין. פרשיית בן־ארי מביכה את המערכת עד מאוד. זה לא היה אמור לקרות, אוכפת החוק הבכירה לא אמורה להסתבך בעבירות ובפוילשטיקים, והאמון במערכת נפגע קשות.
המשותף לפרשיות נוה ובן ארי הוא שמערכת המשפט שלנו נחשפה במערומיה (אולי אפילו מילולית) והיא ובכיריה נמצאים במגננה. המשרדים בצלאח א־דין אפופים בעננת אי־ודאות. הרטוריקה הרשמית חריפה, אבל עמוק בפנים צלאח עדין, ושרוי בפחד מצמית. אבל הפחד, כמו הכעס, הוא יועץ רע. וכשיש לך הרבה כוח, הוא גם מסוכן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו