"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

זו הסיבה שבגללה מידר נתניהו את גנץ ואשכנזי מהסכמי השלום

האמירה של שר הביטחון לפיה בירושלים יכולה לקום בירה נוספת, חשפה את תפישתה של כחול לבן: הפלשתינים תמיד במרכז, ולכן גנץ ואשכנזי היו "דוחפים" אותם לכל ניסיון להגיע להסכם עם מדינה ערבית • האסטרטגיה של נתניהו, ששואף לבודד את הפלשתינים, הפוכה לגמרי • פרשנות

,עודכן
בנימין נתניהו, בני גנץ, גבי אשכנזי // צילום: מארק ישראל סלם // בנימין נתניהו, בני גנץ, גבי אשכנזי

אחרי שיצא המרצע מן השק, ושר הביטחון בני גנץ הודיע לכל העולםבראיון שנתן לעיתונות ערביתעל תפיסתו הפשרנית מול הפלשתינים, ניתן להבין כמה ממהלכיו של נתניהו בשנה האחרונה – ממשלת האחדות, המידור סביב הסכמי השלום וגם ההתעצמות הביטחונית.

צילום: היחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים

באחד הראיונות הנדירים שנתן נתניהו לפני מספר שנים הוא נשאל לגבי מורשתו, ואמר: "ביצור ביטחונה של ישראל ל-100 השנים הבאות". אם תרצו, זו תמצית האסטרטגיה של רה"מ. אחרי שהתבונן בעשור הקודם במהלכים המדיניים והביטחוניים של ראשי הממשלה ברק, אולמרט ושרון, הוא הגיע למספר תובנות: אין תכלית להתפשרות מול הפלשתינים, יש צורך בהעצמהשל צה"ל ביכולות אסטרטגיות, ואת הכלכלה הישראלית יש להזניק ככל הניתן. אלו אבני הדרך של ממשלות נתניהו מאז 2009, וכל פעולותיו במישור הפוליטי הן טקטיקה שתכליתה לממש את אותה מורשת.

ממשלת האחדות עם "כחול לבן" הייתה אילוץ פוליטי שנועד לא רק להוציא את "העגלה" מהבוץ אחרי שלוש מערכות בחירות ללא הכרעה, אלא גם לממש את הפירות האסטרטגייםכאשר בבית הלבן יושב בן ברית אמיתי לישראל, הנשיא דונלד טראמפ. נתניהו נקט בטקטיקה הידועה של "חיבוק דב" מול בני גנץ. אפשר אפילו להגדיר זאת כ"שמור את יריבך צמוד אלייך". זו הייתה טקטיקה מקיאווליסטית, שכל תכליתה לשמור על רציפות הרעיון האסטרטגי של נתניהו.

גנץ ידוע בחיבתו הרבה לראש הממשלה המנוח יצחק רבין, ולא מפתיע שהוא מצודד בפתרון הבעיה הפלשתינית כאילו היא אם כל הבעיות שלנו. אולם התפיסה הזו אינה מתחברת, שלא לומר נוגדת לחלוטין את האסטרטגיה של נתניהו, שמנסה בכל דרך לבודד את הפלשתינים, ולשמור על חייץ בין יהודה ושמרון ובין חמאס בעזה.

מצדד בפתרון הבעיה הפלשתינית. שר הביטחון בני גנץ // צילום: יהודה בן יתח
מצדד בפתרון הבעיה הפלשתינית. שר הביטחון בני גנץ // צילום: יהודה בן יתח

ועכשיו אולי אפשר להבין מדוע נתניהו מידר את גנץ ואשכנזי מכל המהלכים האסטרטגיים לאחרונה, בדגש על הסכמי השלום. היכולת שלהם להכניס את ה"תבלין הפלשתיני" לכל תבשיל מדיני הייתה מטרפדת את המהלכים, לכל הפחות מכניסה מחדש את הפלשתינים ה"זנוחים" לתוך המשוואה. וזה, כאמור, לא מצוי בתכניות של ראש הממשלה.

ההצהרות המדיניות של גנץ מוכיחות שפרדיגמת אוסלו לא ננטשה, היא חיה וקיימת בחוגי המרכז-שמאל, ובאליטה הביטחונית של ארגונים כגון "מפקדים למען בטחון ישראל". קשה להבין אחרי מתקפת הטרור העקובה מדם שהתרחשה כאן בעשור הקודם איך הפרדיגמה הזו עדיין חיה. איך אחרי שמצליחים להוביל התקדמות מדינית חסרת תקדים ללא הפלשתינים יש מי שממשיך לנסות ולהכניס אותם לקונצנזוס. ויותר מזה, קשה להבין איך אנשים ששלמו מחיר דמים בקרבות עדיין מצדדים בפרדיגמה הזו.

ההצהרה של גנץ ככל הנראה נבעה מהמציאות הפוליטית בה הוא מצוי - כנראה שהוחלט ב"קוקפיט" המרוסק של כחול לבן לחשק מצביעים מהשמאל-מרכז לקראת בחירות צפויות. פופוליזם טהור, בטח כשמובן שם שבקרוב מאוד חיסוני הקורונה יסיימו את המגפה הזו, והציבור הישראלי ישכח את ההחלטות המביכות של הממשלה, שלא היטיבו עם נתניהו.

מכאן שאנו מבינים מהי האג'נדה המדינית-ביטחונית של השמאל-מרכז, כולל חנופה לנשיא האמריקני הבא, ג'ו ביידן. ונותר רק לשאול את אותם משדרי רפיסות – באמת, זה מה שנשאר לכם בארסנל הפוליטי? הפלשתינים? לאיזו מדרגה נמוכה הצלחתם להגיע?

במרכז-שמאל מתחנפים לנשיא הנבחר. ג'ו ביידן // צילום: רויטרס
במרכז-שמאל מתחנפים לנשיא הנבחר. ג'ו ביידן // צילום: רויטרס

אפשר להבין את אי-הנחת המשודר מקהלים מסוימים נוכח ההחלטות האסטרטגיות של נתניהו, את אי השיתוף עם המערכת הביטחונית, את ההישענות על המועצה לביטחון לאומי ועל המוסד, המונהגים על ידי אנשי שלומו, שככל הנראה שלמים עם האסטרטגיה שלו, ומיישמים אותה כלשונה. אותם קהלים מבכים את "סוף הדמוקרטיה".

ומה שנדרש לשאול לקראת הבחירות הבאות הוא מה אנחנו מעדיפים? דמוקרטיה "ורודה" שמחזירה אותנו לידיו של אבו-מאזן, או דמוקרטיה "מקיאווליסטית" שממשיכה לבצר את עוצמתה של מדינת ישראל.

הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "כיוון ברור", ו-"האדם שבטנק".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר