דדי שמחי ייפרד בחודש מארס מתפקידו כנציב הכבאות וההצלה של מדינת ישראל. לכאורה, מדובר בעוד סיכום קדנציה של דמות ציבורית בכירה, שבה מסכמים את הדברים הטובים, ואת הדברים הפחות טובים. שמחי, בן 57, מגדיר את התפקיד שהוא יעזוב בקרוב לאחר כחמש שנים "כתפקיד חייו". בפועל, אפשר לדבר על הקדנציה שלו כ"קרב חייו".
קדנציה שאופיינה, מצד אחד, בקידמה וברצון להעביר את הכבאות הישראלית צעד אחד קדימה, אל עבר מקצוענות אמיתית, תוך דאגה לתקציבים נוספים וניסיון כמעט נואש למצב את תדמית הכבאי ולהופכו ל"לוחם אש"; ומצד שני, במאבקים כנגד ועד העובדים שלו עצמו, שהידרדרו למקומות נמוכים אפילו במושגים של מאבקים פנים־ארגוניים והסתדרותיים.
שמחי גדל במושב הודיה שבדרום הארץ, ולאחר שאביו שירת בגולני לא היה לו ספק לאן ילך: הוא שירת חמש שנים בגולני, בפלחה"ן גולני ובפיקוד על פלוגה בחטיבה. לאחר לימודי תואר ראשון מונה ב־1992 לסגן מפקד גדוד בחטיבת הנח"ל. בתקופת מהומות מנהרת הכותל שימש סגן מפקד גדוד חרוב, ששישה מחייליו נהרגו בסמוך לקבר יוסף.
ב־1996 מונה למפקד הגדוד, בהמשך כיהן כמפקד בא"ח "אדם", ושימש גם קצין אג"ם של אוגדת עזה. לאחר שהועלה לדרגת אלוף־משנה שירת כמפקד חטיבת הערבה, ולאחר מכן פיקד על מחוז דרום של פיקוד העורף.
ב־2008 מונה למפקד בה"ד 16, ובמהלך מבצע עופרת יצוקה מונה גם למפקד נפת שדרות ועוטף עזה. בשנת 2013 קודם לדרגת תת־אלוף ומונה לראש מטה פיקוד העורף. משם המשיך לכבאות.
ההקדמה הזאת חשובה כי השקפת עולמו של שמחי היא צבאית. צה"ל עבורו הוא "סטייט אוף דה ארט", הוא "מפקד", עם חתך דיבור צבאי, ואת הכבאות הוא רואה "ממש כמו גולני. לא כאלה ששומרים על הגבולות השקטים, אלא ממש כמו בסוריה ובלבנון".
את אינספור ההתנגשויות שלו עם ועד עובדיו אפשר להבין, משום שמדובר בעולמות שבמקרה נפגשו באותו מקום עבודה: "אני הגעתי ולקחתי את השמנת, אז הפגינו לי מול הבית, מול בית הספר של הילדים, רדפו אחריי וקיללו אותי", הוא מספר חצי מחויך.
"אבל אני שכבתי בסלוקי, אז הפגנות מול הבית יפחידו אותי? אמרו שאני שורף את הכבאות כי רציתי לשנות דברים. אבל מה שהיה כאן לפני שהגעתי זה 'מאזן אימה', כולם ידעו דברים אחד על השני ולכן שמרו אחד על השני. אני מקווה שמה שהצלחנו להזיז בחמש השנים האחרונות כבר לא יחזור לאחור. שינינו סטנדרטים. אני באתי מקצועי, בלי קומבינות, הוצאתי כל דבר למכרז והפכתי את המקום הזה למקצועי - על אף כל המלחמות הפנימיות".
המשל של מסי
עם פרישתו, מתמודדים כעת על תפקיד נציב כבאות והצלה כמה קצינים מתוך מערך הכבאות, וגם מחוצה לו. אחד מהם הוא ראש מטה פיקוד העורף, תת־אלוף איציק בר. בוועד טוענים שלפני שילך, ימשיך שמחי לדחוף עוד ועוד אנשים מטעמו שלא באים מעולם הכבאות ולא צמחו בארגון.
אתה יכול להבין את הכעס על מישהו שבא מחוץ לארגון, ועכשיו כנראה יוחלף באדם אחר, גם הוא מחוץ לארגון? המסר הפנימי לכבאים הוא שאין להם באמת לאן להתקדם.
"יש מועמדים מעולים שצמחו בארגון, ואמרתי את שמותיהם למי שצריך. אבל רגע, אני צריך להתנצל שהביאו אותי מבחוץ כדי לעשות את העבודה שלי? עם כל הצניעות, כשמסי הפך את ברצלונה לאימפריה, למישהו היה אכפת שהוא לא ספרדי ובא מארגנטינה? לא שמחו בגולים שלו? אם המטרה היא לשפר את הארגון, ואני הצלחתי, אז זה משנה מאיפה באתי?"
כן, הגישה ברורה. בתחילת השבוע שוב נפגש שמחי עם ועד העובדים שלו בדייט הקבוע שלהם בבית הדין לעבודה, כאשר הפעם הנושא היה קוד הלבוש של הכבאים. בית המשפט ביקש מהצדדים להתדיין בנושא בחודש הקרוב, ויושב ראש ועד העובדים, אבי אנקורי, ביקש מהכבאים שלו "לא להתייחס לקוד הלבוש שנקבע". אבל שמחי מסרב להתרגש: "אני רוצה שהם ילכו עם מדים עם דגל ישראל, עם סמל הכבאות.
"אני שיניתי את השם שלנו ל'כבאות והצלה' כדי להתאים לעידן המודרני, ואני רוצה שהכבאים שלי יהיו גאים וייראו מצוין במדים. הדימוי שיש לכבאים הוא הכרס הקטנה, הטי־שרט מעל המכנסיים. הדור החדש של הכבאים הצעירים אלו הם אנשים שבאים מהצבא, אנשים שעושים 'איירון מן'. הכבאות הפכה להיות מקצוע סקסי עם משכורת טובה, לא יהיה אפשר להחזיר את זה לאחור.
"השירות הציבורי נתפס בעיני רבים כלא יעיל, מיושן וארכאי. החוויה האישית שלי מוכיחה שניתן להוביל מהפכה, להנחיל ערכים ומצוינות ארגונית ולהביא תוצאות".
"הצתות הן הטרור החדש"
השריפה הטרגית בכרמל לפני כ־11 שנה שינתה את הכבאות הישראלית לנצח. אם עד אז ישראל היתה מורגלת באירועי טרור, פתאום נחשפנו לפעילות הכבאים. שריפות והצתות הפכו לעניין שבשגרה. היה ברור שצריך כאן שינוי, וכמו תמיד במדינה שלנו - היה צריך באסון כדי להאיץ את הדברים: החל מהטרמינולוגיה שהפכה את כבאי ישראל ל"לוחמי אש" ועד לתקציבים ולמעמד הכבאים בהיררכיה הציבורית. עם זאת, שמחי טוען שהוא נתקל בארגון שלא זוכה לתקציבים נאותים בחלק מהזמן ולהערכה מספיקה מצד מקבלי ההחלטות ברוב הזמן.
אבל ישראל היא מדינת צבא, לא משנה כמה תילחם על תקציבים, בסוף הם חיילים, ואתם, עם כל הכבוד, רק כבאים.
"אני כל הזמן שומע איראן, הסורים על הגדרות, חיזבאללה, חמאס. המלחמה הגדולה האחרונה שלנו כמדינה היתה ביום כיפור. מאז לא היתה כאן מלחמה גדולה, יש פה בעיקר מבצעים ולא מלחמות. מצד שני, אני מתמודד עם הצתות כל הזמן, שהן הטרור החדש. כל הקסאמים שנפלו כאן לאורך 19 שנה לא גרמו אותם נזקים כמו השריפות.
"אבל כשאני בא ואומר שאני מציל אנשים ולא עושה רק כבאות, אומרים לי: 'מתים לך 20 איש בשנה משריפות, זה כלום'". שמחי דופק על השולחן וממשיך: "את הנזק שגרמה שריפה אחת בשנת 2019 לא הצליחו לחולל כל צבאות ערב ב־74 שנות קיומה של המדינה. היישוב מבוא מודיעים נמחה כליל בתוך 30 דקות. הנזק עצום וחסר תקדים, וזה עוד לפני משבר האקלים".
אקזיטים או כבאים?
במכללה לכבאות בראשון לציון, שבה אנחנו נפגשים, מסתובב שמחי כטווס לצד החניכים הצעירים והמבוגרים שלו. בין אימוני הכושר המפרכים, הכבאיות החדשות והאופנועים שהיו קבורים במחסן עד שהוא הגיע להשמיש אותם, אנחנו נכנסים יחד לסימולטור המתקדם שניצב במקום.
"נו, בוא תתלבש ותיכנס איתי לאש", אומר לי שמחי, שתופס אותי בהפתעה: מאז ימי צופי האש בתיכון, לא חשבתי שאמצא את עצמי חבוש במסיכה ומכבה שריפה. תוך כדי החלפת הבגדים לחליפה שעולה אלפי שקלים וסופגת רעלים, אני נזכר שפעם כבאים היו נכנסים לכבות שריפות עם ציוד שכובס בבית, ולפעמים גם זה לא: "אני לא רוצה שהכבאים שלי יסתובבו עם רעלים על הבגדים שלהם, אני רוצה שלכל אחד יהיו שתי חליפות.
"כבאים מסיימים שירות עם נזקים רפואיים, עם נזקים נפשיים. בשבוע הראשון שלי בתפקיד התאבד כבאי. בסוף הכבאים האלה מתמודדים עם טראומות יומיומיות, ואף אחד לא נתן את הדעת על כך. אומרים לנו שחיילים מתמודדים עם מראות קשים, אבל בסוף אתה יכול להיות חייל בגולני ולהעביר שירות של שלוש שנים ולא היתה לך היתקלות אחת. להם כל יום יש היתקלות. כל יום הם נמצאים מול מראות קשים, ואיש לא חשב שמגיע להם הטיפול הנפשי הראוי".
שמחי יורד לכל הפרטים ומתנהל, כבר הצלחתם להבין, בפקודות. הכבאיות מצוידות במצלמות שמצלמות החוצה ("גם לזה הוועד התנגד, הם לא רצו שנראה מה הם עושים בכל דקה"), ואת רשימת הציוד שפעם נעשתה ידנית הוא החליף באפליקציה: "רק מי שבא מבחוץ יכול היה לדעת אילו אופציות יש בחוץ. הם לא רצו, הם רצו לשמור כמו פעם, ואני מבין אותם, כי ככה הם היו רגילים. אבל כדי שיתייחסו אלינו ברצינות ואני אלך להביא תקציבים לכל דבר, הייתי חייב לשנות את הגישה שהיתה קיימת כאן".
כשאנחנו צועדים בחזרה למשרד שלו, קל לראות את העובדים סביבו נעים כחיילים לכל דבר ועניין. הם קוראים לו הניצב, והוא חותך בדיבור: "קח", "תביא", "תלך". הוא רואה שאני מחייך ומפקד גם עלי: "יכולתי לבוא לפה ולהעביר קדנציה בסבבה. מחלקות ראשונות, חליפות, לרכוב על ההרלי־דיווידסון שלי, להעביר את הזמן ולצאת לאזרחי למנכ"ל איזו חברה. כולם אמרו שהמריבות שלי עם הוועד זה הכל מ'אגו', אבל הראיתי לכל מי שרצה לראות שמאז ומתמיד הוועד נלחם בכל הניצבים. זה לא אישי נגדי, ככה זה היה גם לפניי וכנראה יהיה גם אחריי".
אחר כך הוא שולף מהחדר האחורי את כל החולצות שהודפסו נגדו על ידי הכבאים שלו, ומחייך: "התרגלתי לחיות עם ההפגנות, והשכנים שלי, שבכל יום שישי באו להפגין להם מול הבית, היו נכנסים עם קפה ועוגה ותומכים בי. הם הבינו שבאתי לשרת את המדינה, לא את עצמי".
השריפה האחרונה בקיץ האחרון במסדרון המוביל לירושלים היתה אקורד סיום מוצלח עבורך.
לפני שהוא בוחר לענות, הוא משמיע לי הקלטות של כל האירוע, שהועלו למצגת הסוקרת דקה אחר דקה את אשר התרחש בקיץ האחרון: "אני אמרתי לטייסים מה לעשות, אני פיקדתי על האירוע כי אני הייתי שם בעברי. מבחינתי, ידעתי בדיוק מה צריך לעשות. השריפות, התוואי של השטח, זה הכל כמו שדה קרב, ומי שהיה שם - יודע לפקד על הכל יותר טוב.
"זה לא משנה אם אלו שריפות או קרב צבאי. בסוף צלחנו את האירוע בצורה המוצלחת ביותר, כי אני מעדיף שיישרפו שטחים ולא יישרפו בתים עם אנשים בתוכם. הבינו שיש דברים שרק הכבאים יכולים לעשות. חייל יודע לכבות שריפה? שוטר? מגן דוד אדום? זה רק אנחנו, ואני מקווה שמקבלי ההחלטות מבינים את זה ולא ישכחו את העבודה היומיומית של האנשים כאן. אני חושב שהצלחתי לחולל את השינוי הזה".
אתה מנסה למשוך אליך חבר'ה צעירים, אבל בעידן של אקזיטים, ולחלופין קריירה צבאית מתגמלת עם פנסיה תקציבית, יש סיכוי לא רע שבעוד 20 שנה למדינת ישראל לא יהיו כבאים.
"נגעת בשאלת מיליון הדולר. זו באמת בעיה שקשורה גם להסברה כמובן, אבל אני רוצה להגיד לך שבתוכי אני לא מאמין שכך יהיו פני הדברים. בסוף יהיו לך פה עשרות אלפי מתכנתים, וכמה לוחמי אש יהיו לך? עזוב כבאים, כמה רתכים יהיו לך? סנדלרים?
"המעט שיהיו ירוויחו הרבה כסף כי תהיה דרישה, והם יהיו בעלי מקצוע עם יכולת בלעדית. אותו דבר גם בכבאות. ברגע שתהיה ירידה בגיוסים המדינה תזרים כספים ותגדיל את המודעות, וכולם ירצו לבוא לכאן. ואחר כך זה יירד שוב ויחפשו מקצועות אחרים. ככה הפרבולה הזאת עובדת. כבר היום משכורת של לוחם אש היא משכורת מכובדת עם אופק ואפשרות להרחיב אופקים ברמה האינטלקטואלית. מישהו פעם חשב לפניי להשקיע בהם גם ברמה האינטלקטואלית?"
מה יהיה מבחינתך הצעד הבא? תמשיך לשוק האזרחי או דווקא לתפקיד הציבורי הבא? אתה נראה חייל בנשמתך.
"סיפור ההצלחה שלי הוא סיפורה של ישראל השנייה ושילובה במפעל הציוני ובהנהגת המדינה. נולדתי במושב הודיה למשפחת חקלאים עולי תימן. מעולם לא זכיתי להנחות ולקיצורי דרך. המטרה שלי היא להמשיך לנהל ארגונים גדולים. אני חושב שהמהפכה שעשיתי כאן מדברת בעד עצמה".
