צירי לידה: פרשת וארא

"וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (שמות ז, ד). גיבורת סיפור יציאת מצרים היא ידו של האל. היד הגדולה, הזרוע הנטויה, היא מוטיב החוזר לאורך כל סיפור היציאה ממצרים.

לצד היד הגדולה, פועלת היד הקטנה - זו ידו של משה, היד שמייצגת את היד האלוהית עלי אדמות. מבין כל תפקודיה של היד, התפקיד שיועד ליד ביציאת מצרים הוא המכות. זוהי היד החזקה המונפת שוב ושוב על המצרים. סיפור היציאה ממצרים הוא סיפורה של היד המכה, סיפור של דם ומוות שדרכו יוצא העם לחופשי.
אך בטרם יופיעו המכות בזו אחר זו, מציג לפנינו ספר שמות שתי תמונות אחרות, ואולי בהן מסתתרת יד אחרת. התמונה הראשונה היא תמונת הנשים המיילדות. התמונה השנייה היא תמונת בת פרעה המושה את משה מן היאור.

שתי התמונות, הבאות בזו אחר זו, מתלכדות יחדיו לתמונה של לידה. המיילדות מחלצות עובר ממעי אמו, בת פרעה מחלצת תינוק עטוף בתיבה, מן המים. משיית משה מתוארת בפסוק במילים "וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ" (שמות ב, ה). רש"י על הפסוק מביא את דברי חז"ל וכותב - "והם דרשו: את אמתה - את ידה, נשתרבבה אמתה אמות הרבה". תמונה זו, שלפיה בת פרעה עצמה משתה את משה מן המים, מבליטה את דמותה כמעין מיילדת.
תמונת המשייה נמשכת במדרש אל דמותו של משה, מושה עמו. כך במדרש - "ותקרא שמו משה. משוי היה ראוי לומר, שהרי משה משוי היה, אלא על שם ישראל שהוא משה אותם והוציאם ממצרים" (פסיקתא זוטרתא שמות ב).

בתנועת המשייה יש רכות שאין ביד החזקה. בתנועת המשייה נראית ידה של המיילדת, נראית ידה של בת פרעה, נראית ידו של משה, כשהם מושים עובר, תינוק, עם.
כך את סיפור היד החזקה, מקיף סיפורה של יד אחרת, זו היד הרכה והחומלת שאוספת ועוטפת ומגינה. ואם נרצה להמשיך את מדרשנו, נוכל לומר שסיפורי הלידה המקיפים את סיפור המכות, הופכים את יציאת מצרים כולה לאירוע של לידה. ואם כך, זעקת העם בראשית הסיפור הופך לזעקת יולדת, וקושי השעבוד הופך לצירי לידה.

דניאל שרשבסקי, מלמד מקרא ומדרש
במסגרות שונות. חבר מערכת 929

אוצר מילים

עתירה

"וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי" (שמות ח, ד). פרעה מבקש ממשה ואהרון שיתפללו ויתחננו אל ה'. עתירה בתנ"ך מופנית תמיד לאלוהים. בפרשנות הקדומה מופיע קישור בין המילה עתירה לשורש עתר (עשר) בארמית, וכך המילה עתירה קשורה לריבוי דברים. פרשנים חדשים סבורים שזהו שורש עצמאי. בעברית החדשה מופיע שימוש במילה עתירה לצורך פנייה לגבוה, אך הגבוה בדרך כלל הוא לא אלוהים, אלא בג"ץ.
כתיבה: דניאל שרשבסקי

בשיתוף עם 929 - מיזם ישראלי תרבותי בראשות הרב בני לאו, המנגיש את התנ"ך בשיח פתוח www.929.org.il