המצב לפיו ממשלה בישראל תקום כאן רק ובתנאי שמפלגה ערבית תהווה בה לשון מאזניים הוא אבסורד, שעשוי להעיד על מצב חברתי קטטוני. אולם התמקדות בקושי של הרכבת הממשלה, מצביע על כך שהאבסורד לא מצוי בציבור - אלא בנבחריו שמספרים על "אחריות לאומית", ופועלים בכל דרך אפשרית על מנת לקעקע את הלאומיות היהודית במדינת ישראל.
צילום: גיל אליהו, ג'יני
הסיסמה "רק לא ביבי" טומנת בחובה את האבסורד הבלתי מתקבל על הדעת, שהרי מה אומרת הפראזה הזו? הנני מוכן לקבל עליי כל שליט, וכל הרכב, יהא אשר יהא, ולו רק שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה בישראל.
מדוע האמירה הזו היא חסרת אחריות בכל היבט אפשרי? נתניהו זוכה לתמיכה ישירה של מיליונים, והבא בתור אחריו, יאיר לפיד, זוכה לחצי מהתמיכה הזו. כל האחרים, העומדים בראש שברירי מפלגות, נמצאים מרחק נגיעה מאחוז החסימה ומספר התומכים בהם הוא על סף השוליים.
מה התוצאות אומרות בעצם?
ישנן 2 אפשרויות על הפרק:
אפשרות א' - ממשלה שבה מפלגה ערבית פרו-פלשתינית תהווה לשון מאזניים, ועל דעתה תיקבע כל החלטה, ולא משנה מי יהיה ראש הממשלה.
אפשרות ב' - בחירות חמישיות שלא יהיה בהן שום הבדל מכל מה שהתהווה עד כה.
הפופוליזם המזוקק מבית האכסניה של "אופירה וברקו" מבליט את טירוף המערכות אליו הגענו - יושבים מנהיגי ציבור, וממסמרים עצמם להבטחות אבסורדיות שלא ניתן לסגת מהן שמא בבחירות הבאות את אחוז החסימה הן לא עוברות. תמורת "הבטחת האולפנים" הם זוכים במעבר של אחוז החסימה בקושי רב.
ניתן להבין שמנהיגי ציבור מעוניינים באיזונים אחרים - למשל, צמצום ההשפעה החרדית על המשילות, או לחילופין, שינוי סדרי העדיפויות הלאומיים. אני יכול להתווכח עם זה, אני יכול להבין את זה, מדובר בהיבטים לגיטימיים. אך לפנינו, שיאה של פוליטיקת הזהויות במלוא הדרה.
ערביי ישראל מצויים מזה מספר שנים בתהליך אבולוציוני - קבוצה אחת מתהדקת עם האסלאם, קבוצה שנייה עם הפלשתינים, וקבוצה שלישית עוברת תהליך של ישראליזציה.
מה אומרת הקבוצה השלישית?
"הבנו שזו מדינה יהודית, הבנו שאנחנו מיעוט שווה זכויות, אנו רוצים להיות כאן אזרחים שווים, לחיות ולהתפרנס". ברור לכולם שהקבוצה הזו היא לגיטימית ביותר, ופסילה שלה נובעת מהכללה היסטרית תחת הכותרת "ערבי". אין שום מניעה שקבוצה כזו תהיה שותפה בכל קואליציה, אך האיזון העדין בין המדינה היהודית למדינה הדמוקרטית מחייב שהקבוצה הזו לא תהווה לשון מאזניים.
איך פותרים את הסודוקו הזה?
ראשית, מתחייבת הקבלה של הנתון הברור שיש מנהיג ציבור אחד שזוכה בתמיכה דמוקרטית אלפי מונים מהאחרים, ולכן, במציאות זו הוא ראש הממשלה. אחרת, ממשיכים במעגל הקסם של בחירות.
שנית, מפלגות המתיימרות להיות לאומיות חייבות לקבל את העובדה שנכון להכניס קבוצה פוליטית ערבית לקואליציה, ובתנאי שהיא מקבלת את העיקרון היהודי דמוקרטי. הדרך היחידה למנוע מהקבוצה הזו להיות לשון מאזניים, היא הצטרפות של אחרת מהמפלגות המתקראות "לאומיות" לקואליציה.
גדעון סער לא יעשה זאת, כיוון שהוא הבטיח לאופירה וברקו, וכבודו לא נותן לו את האופציה לפעול אחרת. הוא ואביגדור ליברמן גמרו עם עצמם את ההחלטה - לא נשב עם נתניהו בשום תנאי. ניתן לצרף לכך את יאיר לפיד, המתיימר להיות מנהיג ה"מרכז". שלושת אלו לא מסוגלים לקחת אחריות ולעשות את המעשה הנדרש, ומשתעשעים באפשרות של הקמת ממשלה שלא תחזיק יותר משנה, ולו רק כדי להדיח מנהיג שזוכה, כאמור, לתמיכה עצומה ביחס אליהם.
רק בנט מסוגל לקבל את ההחלטה מפאת העובדה שמפלגתו קטנה, אין לו אופציות אמיתיות – הצטרפות שלו עם מפלגה ערבית תייצר קואליציה שבה אין לשון מאזניים לאומית. מה שנותר הוא לחכות לרגע שההבנה הזו תנחת על כלל המפלגות הלאומיות, ושהפופוליזם לא יגבר על האחריות.
המחשבה שתקום כאן ממשלה שבה לקבוצה מסוימת יש וטו לאומי על כל פעולת ממשלה – היא לא פחות מהזויה. מי שחותר לכך וחושב שזו אחריות לאומית, מביא אותנו לתהום אכזרית. נשלם על כך מחירים עצומים, והציבור לא יסלח לו.
הפוליטיקאים חייבים להבין – הדרך היחידה לייצר יציבות היא לקבל את דין הבוחר - קואליציה לאומית שמשלבת מפלגה ערבית המייצגת את החתירה לישראליזציה ללא תנאים, תוך שימור האיזונים בין הפן היהודי ובין הפן הדמוקרטי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו