1. בבוקר יום רביעי הופצה תמונתו של פסל חדש שהוצב בכיכר הבימה. לא סתם פסל. פסל מחאה. מסוג הפסלים שנתניהו מככב בהם, ומפציעים אחת לאיזה זמן מוגבל בכיכר הבימה או בכיכר רבין. הטוויסט הנוכחי: נתניהו לא מתואר בפסל כרודן פשיסטי או כנהנתן־גרגרן, אלא כאדם במלוא אנושיותו, כורע, עירום, עושה את צרכיו.
הדיון שפרץ ברשתות החברתיות, בעיקר בקרב מובילי דעה בשמאל, התנהל סביב שאלה אינסטרומנטלית: למה עכשיו, רגע לפני הבחירות, שהרי זה "בדיוק, אבל בדיוק, הדרך להעיר את השטח הליכודי". כן, זה נכתב על ידי עיתונאי מוערך, והוא לא היחיד. עוד חוזר הגזעון: הרי בשביל הליכודניקים של פבלוב, השפלת נתניהו היא התניה קלאסית. צלצלו בפעמון, והם יבואו בריצה, נוטפי ריר, עם קצף על השפתיים.
על תוכן הפסל, כלומר על ביזויו הגופני של נתניהו, על ההשפלה, התיעוב והאגרסיביות העולים ממנו, לא התקיים שיח כלל. זה לא מפליא: אחרי שסגדו לעירום על סמל המנורה ולפינים מנופחים בבלפור, ברור שהבעיה היא לא עם התוכן והסגנון, אלא עם העיתוי: זה פשוט עלול להזיק למטרה הקולקטיבית. לעזאזל עם חופש הביטוי.
צילום: דוברות המשטרה
2. אין כאן הפתעה למי שעוקב אחרי התהליך ההדרגתי שבו הושגרה שנאת נתניהו בשמאל. הושגרה, כלומר השנאה הפכה לרגש שגרתי, מקובל, סטנדרטי. בשנה האחרונה נערך מבצע פסיכו־פוליטי שמיסד את השנאה והעניק לה מעמד של רגש פוליטי לגיטימי, ובמידה רבה אף רצוי. לא צריך להיות מומחה לספרות יהודית כדי להבין את המשמעות של הצמדת הכינוי "דיבוק" לנתניהו, והצגת ההפגנות נגדו כ"טקס גירוש שדים". זה לא קרה בפינה אפלה ברשת; אלה דבריו של סופר מכובד, בעיתון מרכזי, שמגייס את הפולקלור היהודי כדי לדמות את נתניהו לשד הכופה עצמו על כלה תמימה ומחולל בה שמות. נתניהו הוא השד; ישראל היא הגוף המחולל. ד"ר יצחק דהן הראה כאן השבוע את הגלישה במדרון השנאה. זו כבר לא דמוניזציה עקיפה, זו דמוניזציה ישירה. כבר לא צריך להסתבך מאחורי אנלוגיות פתלתלות (ועלובות כשלעצמן) בין נתניהו לארדואן, לצ'אושסקו, ללואי ה־14, למוסוליני - וכמובן להיטלר. אפשר פשוט להגיד שהוא "אכזר", "רע ושפל", "אדיש לסבל האנושי", שהוא "רשע". הוא הארכי־נבל מהסרטים. ובמקביל לסלידה מהרוע הצרוף שהוא נתניהו, מהונדסת בהדרגה הבחילה הגדולה: מעתה מותר להיגעל ממנו. מועמדת בכירה באחת ממפלגות השמאל משתמשת בביטוי "תעלות ביוב" כדי לתאר את סביבתו הקרובה של נתניהו. הפסל בכיכר הבימה משלים לה את הדימוי.
אלה לא שוליים - זה המרכז. אלה לא טוקבקיסטים שוליים - זו העילית הפוליטית והעיתונאית שהשמאל הצמיח. הגיעו הדברים לכזו רמה של אינפנטיליזציה, שכל קורא בעל ציפיות מינימליות מעצמו, משפשף את המצח בהשתאות למקרא השורות הבאות: "הקהל כולו מתחלק לשני חלקים בלבד: טובים ורעים. נאורים וחשוכים. ראש מול בטן. הומו ספיינס מול הומו קישקעס". יכול להיות שדבר כזה מודפס בעיתון לאנשים מבוגרים, ולא בביטאון נוער? התשובה המהממת היא כן, וב"הארץ".
3. שבוע לפני בחירות, למי יש ראש למילים ארוכות ולפסלים פרובוקטיביים. כולם רוצים טורים פשוטים, טורים בשני אקורדים. טובים ורעים. שנדע באיזה צד אנחנו, ובעיקר כדי שנרגיש טוב עם השנאה שפיתחנו. שהבחירה תהיה קלה. זה לא מפתיע שבאותו עיתון יתפרסם למחרת פרלוד לשנאה מאת אורי משגב: "הגיע הזמן להכיר בשנאה זו, להתגאות בה... לשנוא את נתניהו זה לאהוב את ישראל". כך רודד הדיון לתבניות משומנות של "טוב" ו"רע", וכך גם נפתר הדיסוננס הקוגניטיבי. למרות שאנחנו "הטובים" ו"הנאורים" - מותר לנו לשנוא. השנאה שלנו היא לא השנאה שלהם. זו שנאה בריאה: "מחנה רק־לא־ביבי הוא פרויקט פוליטי ואזרחי מרשים ומעורר השראה", הוא יסכם.
אלא שמיזם השנאה לא משרת רק צורך פסיכולוגי להרגיש טובים וצודקים למרות פולחן התיעוב; הוא ממלא פונקציה עמוקה יותר, שמפצה על חוסר היכולת של אותו "פרויקט פוליטי ואזרחי מרשים" לעשות את הדבר האלמנטרי ביותר שמתבקש מ"פרויקט פוליטי־אזרחי": להציג דרך מוסכמת ומועמד חלופי.
יש איזו תפיסה מוטעית, ואולי מניפוליטיבית, שדיוני ה"כן־ביבי־לא־ביבי" מדרדרים את השיח הפוליטי, שהם "קרבות בוץ" חלולים, ושבמקום לדבר על מהות מדברים על פרסונה. זו שגיאה חמורה, ולא פלא שבדיוק את המוקש הזה מנסים חסידי "רק־לא־ביבי" לעקוף. "כן־ביבי־לא־ביבי" הוא בפירוש דיון מהותי, מפני שלהסכים על מועמד אחד, פירושו להסכים על דרך, להציג תזה לגבי החיים שלנו כאן.
העובדה שסיעת הרק־לא־ביבי איננה מצליחה להעמיד מועמד מוסכם אומרת הכל: לא התגבשה שם יכולת בסיסית לומר משהו, להציג עמדה. הלמות התופים מבלפור, שאגות המפגינים, היסטריית הפרשנים באולפן, טורי הדעה הנוקבים: כמה הרעשה מילולית ותקשורתית צריך כדי להסתיר אמת עירומה ופשוטה: אנחנו יודעים לצעוק מה לא, אבל לא יודעים להגיד מה כן. זו הסיבה שלא התגבשה שם החלטה על מועמד חלופי, למרות הלהג האינסופי על "נחליף את השלטון" ו"מנהיגות אחרת". ובכן, אין בנמצא מנהיגות אחרת; יש במקרה הטוב תקווה להגרלה מוצלחת בפיס ביום שלישי. אולי לפני עלות השחר יסתדרו הכוכבים.
צריך להגיד את הדברים כפשוטם: ההסתופפות סביב עמדת ה"רק־לא־ביבי" והמאמץ הנואש להציגה כדרך רעיונית בעלת תוקף - הם לא יותר מאסקפיזם פוליטי. זו אליטה פוליטית ותקשורתית שמעודדת ציבור עצום לברוח מבחירה. להימנע מהכרעה. מעולם לא צעקו רבים כל כך מעט כל כך. זה רשלני כמו שזה נשמע. ומול הדבר הזה צריך לעמוד זקוף כל תומך נתניהו ולענות לכתישה הפסיכולוגית היומיומית בתשובה פשוטה: לפני שאתם קוראים לי "חשוך" ו"חסיד שוטה", תראו לי מי האיש שלכם, ותסבירו לי את הדרך שלו. או שפשוט תודו שאתם מהמרים על העתיד של כולנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו