לעזוב את חייך, לעזוב את ארצך מולדתך ולצאת להרפתקה חדשה בארץ זרה. עבור אמי ואחיה, העלייה לישראל החלה בלילה חשוך אחד בחורף 1960. שליח הסוכנות הופיע בבית סבתי, אסף את שני הילדים הגדולים, מזוודה קטנה - ולדרך.
כמה אמון נתנו סבי וסבתי בשליחי הסוכנות היהודית, כששלחו ילדה בת 13 ואת אחיה הצעיר בן 11 למדינה אחרת רק על סמך הבטחה מעורפלת שידאגו להם שם. באמצע הדרך אל החוף, המכונית שבקה חיים. שליח הסוכנות קילל, שלף אקדח והורה לילדים לצאת מהאוטו ולהתחבא בשיחים. העלייה ממרוקו היתה אז בלתי חוקית. רפי ועקנין ומרסל רוימי ז"ל, שנתפסו מפיצים כרוזים מעודדי עלייה, נחקרו ועונו בכלא המרוקאי עד מותם. למזלם של אמי ואחיה הם חולצו ברכב אחר. התמונה האחרונה שנצרבה בעיני אמי היתה מכונית עולה באש בצד הכביש.
טביעתה הטרגית של אוניית המעפילים אגוז בינואר 61', הובילה לסיום תקופת העלייה הלא חוקית ממרוקו. ממשלת ישראל הגיעה להסכם חשאי עם המלך חסן השני על הוצאת היהודים, בתנאי שיעדם המוצהר אינו המדינה היהודית.
השבוע מלאו 60 שנה לתחילת מבצע יכין. בין 61' ל-64' עלו לישראל כ-80 אלף יהודים בצורה חוקית לגמרי, בצורה מתוכננת ומאורגנת לחלוטין. עדיין, רוב רובם של העולים מצפון אפריקה נשלחו לשמש כניצבים במחזה הניסיוני של בן-גוריון. סבתא-רבתא רחל היתה נוהגת מדי פעם ללכת לתחנה המרכזית ולשאול את נהגי האטובוס מתי הם יוצאים לדרכם. לאחר הסקר הקצר היתה עולה על האוטובוס הראשון שיוצא לדרכו. כשנשאלה לאן היא צריכה להגיע היתה עונה "א נעביבש, לא משנה לאן תסע, יש לי שם משפחה".
חוץ מתל אביב, ירושלים ואזור המרכז - היא צדקה לחלוטין.
וזה הדבר המקומם בכל הסיפור. משלומי ועד דימונה, כל תמונה משפחתית מחתונה ובר מצווה מספרת כיצד הסלילה מדינת ישראל את העלייה מצפון אפריקה אל שולי הישראליות. דור ההורים והדודים שלי, שהצליחו להיחלץ ממעגל הפריפריה, עשו זאת בכוחות על-אנושיים וכנגד כל הסיכויים. רובם כחלק מכוחות הביטחון, עוד חלק קטן בעסקים ומיעוטם דרך לימודים. ועדיין זה הדור שדחף את הדור שלי ללימודים גבוהים, שהיו חסומים בפניהם. לא פלא שהאנשים המשכילים ביותר במשפחתי הם גם אלו שעלו אחרונים לישראל והשכילו להתמקם בבת ים ולא בירוחם.
60 שנה לאחר מבצע יכין, סיפורם של העולים מצפון אפריקה, כפי שהובא השבוע בעיתונות, למד היטב את השיח החדש. כל ילד בפריפריה יאמר לך שנגמר "אכלו לי, שתו לי" ועכשיו זה עידן הפריפריאלי "הטוב", אנחנו אחראים על חיינו ומשפרים אותם לטובה למרות תנאי ההתחלה בתחתית הסולם. אלא שהעבר ממשיך להסליל את ההווה ולעוות את העתיד. "איך זה שעד היום לא היה ראש ממשלה שנראה כמוני, או שופט בעליון שיש לו שם משפחה של מישהו מהשכנים שלי? איך זה שכל המרצים שלי באקדמיה היו מאזור המרכז, או קרובים של?", שאל אותי חבר מדימונה השבוע. כי יש לנו פרסי ניחומים כמנצחים במאסטר שף ובכוכב נולד, ענה חבר אחר.
למזלם של ברוך בן אסרף, סרג' הרוש וקלוד כהן טנוג'י, הם לא עלו לישראל במבצע יכין. מי אלו, אתם שואלים? שלושתם יוצאי צפון אפריקה שזכו בפרסי נובל במדעים מדויקים (אימונולוג ושני פיזיקאים). מדינת ישראל מתהדרת כיום בשמונה זוכי פרסי נובל בתחום המדעים המדויקים, אף לא אחד מהם יוצא צפון אפריקה או ״מזרחי״. זה לא בגלל יכולות שכליות. ישראל הגזענית של שנות ה-60 לקחה חומר אנושי משובח, ובמקום לתת לו הזדמנות שווה - הסלילה אותם להפריח את השממה בערים חסרות סיבה וללא בסיס כלכלי או שטח משלהם. הפכה אותם לנתמכים בעל כורחם. מאז מבצע יכין "התקדמו" יוצאי צפון אפריקה והפריפריה הישראלית רבות, אבל מה? ישראל התקדמה הרבה יותר.
אז מה אתה רוצה, תאמרו, זה היה העבר, הוא נגמר. אלא שבחוקים הסמויים מן העין ממשיכה לעבוד המפלצת שמתחבאת עמוק מהאור הישראלי. אותה מפלצת שכולם מכחישים את קיומה, והיא ממשיכה לחלק את המשאבים בצורה אי-שוויונית.
השבוע חשף דוד בן שבת, חוקר המרחב הכפרי ומנהל קיבוץ לשעבר, שבמסגרת ההסכם הקואליציוני בין יש עתיד למפלגת העבודה, מסתתר סעיף תמים למראה המדבר על העברת שטחי קרקע עצומים לחכירת ה״מרחב הכפרי״. מי אלו, אתם שואלים את עצמכם. ובכן, אם שאלתם זה לא אתם, ולא תקבלו פירור מהעוגה.
ומה זה "המרחב הכפרי"? קיבוצים ומושבים שיתופיים, שבדוחק מונים 5.6 אחוזים מתושבי המדינה, שגם ככה שולטים ברוב הקרקעות בישראל בזכות אבות שהיו פעם חקלאים. אלא שבעקבות בג״ץ הקשת המזרחית מ-2002 והוראות חוק ההתיישבות, נמנע מהם בדוחק לעשות בקרקע שקיבלו כרצונם. חשוב לזכור שקרקע חקלאית נמסרה לקומץ המדובר בהיקף כזה למטרת חקלאות ויבטחון מזון עבור כלל אזרחי המדינה, ולא לצימרים ווילות.
בן שבת חושף שעמותת "אדמתי", המייצגת חלק ניכר מיישובי ה"מרחב כפרי", מקדמת הצעת חוק תקדימית שבאה לכבול את שיקול דעתה של מועצת מינהל מקרקעי ישראל. חוק שמשמעותו אחת: קרקעות המדינה שנחכרו כקרקע חקלאית בשבעה שקלים לדונם, ואשר סומנו כשטח המחנה בעיקר בקיבוצים ובחלק מן המושבים - יעברו לבעלות של 1.8 אחוז מהאוכלוסייה בחוזה חכירה לדורות. לכמה שנים? 49 שנה. זה נראה לכם הרבה? ובכן, תכפילו בארבעה. כן, חוזה ל-196 שנה! וכל זה תמורת 3.75 אחוז בלבד מערך השוק האמיתי שלהן לכל תקופת חכירה.
טבעתם במספרים? טוב מאוד, זה בדיוק מה שהמפלצת הסמויה מהעין רוצה שיקרה. תמשיכו להתעסק ב"הישרדות", העיקר שלא נבין כמה אנחנו, ילדינו וילדי ילדינו הולכים להפסיד. רוצים דונם לבניית בית חלומותיכם על הים? מגרש לבנייה בן דונם בחוף הים, שערכו בשוק מתחיל בחמישה מיליון שקלים בקיבוצים כמו געש, גליל ים ושפיים, יעלה לבעלי זכות האבות מהקיבוצים האלה לא יותר מ-187 אלף שקלים. ולמה? "פה בארץ חמדת אבות".
אבל אתם חיים בשדרות, נו ברור. אתם הבנים והנכדים של "עולי יכין", לרוע מזלכם לא יצא לכם להתחתן עם בני געש ובנות שפיים. אז תסתפקו בקיבוץ שכוח אל בנגב. נאמר, בהרחבה בקיבוץ רוחמה, שבה דונם שווה רק כחצי מיליון שקלים. אלא שלקיבוץ הדרומי ובעל "הזכויות" כאמור, ולדור ההמשך "הטבעי" שלו, יעלה הדונם הזה 18,700 שקלים בדוחק.
למה? כי ככה זה "פה בארץ חמדת אבות".
שפת "מכובדי" כבר תכבס ותלבין כל חטא וחטאת, ובטח גם יימצאו כמה מזרחיים ייצוגיים מתחתית העוגה כדי לשמש כעלה תואנה. זה לא משנה את המספרים הגדולים. אם החוק הזה יעבור, המשמעות היא שמשאבי הארץ, והכסף הנלווה להם, שוב יחולקו לפי צבע עור ומוצא ("גיאוגרפי" כמובן, כאילו שיש הבדל בישראל). כן, אני מכיר את טיעוני הסבא שלא יודע ״מאיזה מוצא הנכדים״ שלו, אלא שעל פי נתוני הלמ״ס, גם כיום, ראה איזה פלא, הכסף עדיין יודע לאיזה מוצא להידבק והפרופסורה יודעת מאיזה מוצא להתרחק.
אני מאוד מעריך את העשייה של הקיבוצים למען תקומת מדינת ישראל, וגם את עשייתם של עולי יכין, מרבד הקסמים ומבצע משה. ובכל זאת, 70 שנה אחרי תקומתה, מדינת ישראל צריכה לקדם שוויון אזרחי ולא לשמש כעמותה לשימור מפלצות בע"מ. תתעוררו על העתיד שלכם, תעירו ותעוררו, שתפו ודברו את הסמוי מהעין, שכן אין דבר שמפלצות אוהבות יותר מחשכה. אם לא נצעק על אי הצדק הזה היום, הנכדים שלנו הם שיצעקו עלינו מתחת לעקב המגף - איפה הייתם כשגנבו את החיים שלנו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו