הקולנוען ז'אן־פייר יידו: "פתאום אני מוצא את עצמי בירושלים, ורואה שהמדינה הרב־תרבותית שרציתי ליצור באלג'יריה, למעשה כבר קיימת"

אפילו בשביל יהודי בן המאה ה־20, סיפור חייו של ז'אן־פייר יֵידוֹ (Lledo) יוצא דופן בתהפוכותיו. הוא נולד ב־1947 בתלמסאן, עיר בצפון אלג'יריה, לאם יהודייה ולאב ספרדי, שמשפחתו היגרה מקטלוניה לאלג'יריה באמצע המאה ה־19. כאשר קיבלה אלג'יריה את עצמאותה מצרפת ב־1962 נמלטו ממנה כמיליון יהודים ומתיישבים אירופאים נוצרים.

אחד מהנמלטים היה דודו האהוב של יידו, ניסים, אחי אמו, שנמלט לישראל. יידו עצמו, יחד עם אביו נוֹאֵל ואמו אמילי, היו בין הלא־מוסלמים המעטים שבחרו אז להישאר באלג'יריה. אביו היה קומוניסט אדוק, שלחם נגד הקולוניאליזם הצרפתי ובעד עצמאותה של אלג'יריה, וקיווה להגשים את חלום חייו: לסייע ביצירתה של אלג'יריה דמוקרטית ורב־תרבותית. מכיוון שהאמין שחולייה של אלג'יריה נגרמו באשמת הקולוניאליזם הצרפתי, סבר האב שאסור לו לברוח דווקא עם בוא העצמאות.

ז'אן־פייר הצטרף בהשראת אביו למפלגה הקומוניסטית, ובסוף שנות ה־60 נסע למוסקבה ללמוד קולנוע. שם גם פגש את אשתו לשעבר רשידה, קומוניסטית אלג'יראית גם היא, סטודנטית לרפואה. היא היתה מוסלמית וערבייה. הוא היה אתיאיסט ובן לאם יהודייה. אבל מה כל זה משנה, חשב, הרי שניהם אלג'יראים טובים ונאמנים. על הבדלי הדת והתרבות יוכלו מן הסתם לגשר.

אפילו לילדיהם בחרו בני הזוג שמות מעורבים - בנם הבכור של ז'אן־פייר ורשידה זכה בשם צרפתי, סרז', ובתם השנייה קיבלה שם ערבי, נַוַואל. הכל במסגרת האמונה כי רוח האדם חזקה מכבליו, וכי באלג'יריה יצליחו לכונן חברה נקייה ממשקעי העבר. כל הזמן הזה הסתיר יידו מעצמו ומסביבתו את מוצאו היהודי, ואת דודו האהוב ניסים.

כשחזר לאלג'יריה באמצע שנות ה־70, החל יידו לביים סרטים. עד מהרה נהפך לאחד הקולות הבולטים בסביבה התרבותית באלג'יריה. במציאות של שלטון יחיד ושל מפלגה אחת, לא יכול היה להשמיע באמת את כל אשר על ליבו, אבל הצליח לרכז סביבו חבורה של אינטלקטואלים שיצאו נגד הצנזורה באמנות ובספרות. על כן, לא מפתיע שכאשר בסוף שנות ה־80 התחזקה התנועה האסלאמיסטית באלג'יריה, סומן יידו האינטלקטואל כאחד מאויביה המובילים.

הוא נמלט רק בקושי מניסיון התנקשות, וברח לצרפת בשנת 1993. שם החל פרק חדש בחייו, כגולה אלג'יראי. הוא המשיך לקרוא עיתונים אלג'יראיים, והקיף עצמו בחבורה של אינטלקטואלים שרובם ככולם חלמו על היום שבו יוכלו לחזור לארץ הולדתם. ישראל, כמו גם הדוד ניסים שעדיין היה אז בחיים, היו באותו זמן טאבו מוחלט בשבילו. הם ייאלצו להמתין עוד כמה שנים טובות.

הכל זה דיר יאסין

האחרון בטרילוגיית הסרטים הדוקומנטריים שיצר יידו בצרפת, שנקרא "אלג'יריה: סיפורים שלא סופרו", נאסר להקרנה בארץ הולדתו מייד לאחר שיצא ב־2007. הסיבה לכך היתה שיידו עסק בסרט ההוא באחד הטאבואים החזקים ביותר בחברה האלג'יראית - השאלה מדוע נאלצו אותם מיליון יהודים ונוצרים לברוח מהמדינה מייד לאחר העצמאות. זו עדיין שאלה רגישה מאוד באלג'יריה, והשלטונות אינם סובלים דיונים עליה.

שנה לאחר מכן, קיבל יידו פנייה מישראל - שאז עוד לא ידע שתהפוך למולדתו החדשה. סינמטק ירושלים ביקש להזמין אותו להקרין את הסרט במסגרת פסטיבל הקולנוע השנתי המתקיים בעיר. בפעם הראשונה זה שנים, נאלץ ז'אן־פייר להתעמת ישירות עם זהותו.

עד אותה שעה היה יידו קומוניסט אנטי־ציוני חריף, שלא רצה אפילו לשמוע על מדינת ישראל. כשדודו ניסים הזמין אותו פעם לבוא לבקר בישראל, ענה לו ז'אן־פייר שיבוא רק כאשר זו תהפוך לפלשתין. "התלבטתי מאוד אז אם להגיע לפסטיבל בירושלים", הוא מספר בראיון ל"ישראל השבוע" מביתו שביפו. "באלג'יריה ובכל העולם הערבי, כאשר דיברו על ישראל, ציינו שתי מילים בלבד: דיר יאסין. זה מה שישראל ייצגה. לפי מה שסיפרו באלג'יריה, היהודים רצחו 300 או 400 ערבים באותו יום. התיאור היה שישראל היא מדינה שדיכאה והרגה ערבים ב־1948, ושממשיכה לדכא אותם עד היום הזה. היה טאבו גדול ומפחיד מבחינתי כלפי ישראל".

מצד שני, הסרט האחרון של יידו נאסר להקרנה באלג'יריה. "כל החברים הוותיקים שלי, אינטלקטואלים קומוניסטים, תקפו אותי בעיתונות על שהעזתי לעסוק במה שקרה בזמן מלחמת העצמאות של אלג'יריה, במקום להילחם נגד הצנזורה של המדינה. אמרתי לעצמי, 'המדינה שלך מונעת ממך לדבר, והחברים שלך תוקפים אותך במקום לתמוך בך'. הבנתי שנשארתי לבד. הייתי צריך להחליט לבד - לא מתוך מחויבות לחבריי או למדינה שלי".

בתו, נוואל, סברה שההצעה מירושלים תהיה הזדמנות טובה לבקר את קרובי המשפחה בישראל. "אמרתי לעצמי שאסע, ואם אראה שישראל היא אכן המדינה הנוראית שבדמיוני, לא אחזור אליה שוב, אבל אם לא, לכל היותר אשנה את דעתי", מספר יידו.

מחנה יהודה פינת אוראן

בביקור עצמו בקושי היה לו זמן להתרשם מישראל. פה ושם נפגש עם אנשים, חלקם יהודים יוצאי צפון אפריקה, וראה שהם בסך הכל "אנשים די נורמליים", הוא אומר בחיוך. המעט שראה גרם לו לחשוב. הוא טייל ברחובות ירושלים, ובמקום לראות ערבים מדוכאים או כפופים, כפי שסיפרו לו באלג'יריה, ראה אנשים שהולכים בשגרת היומיום, מרוצים וגאים בעצמם. הוא הופתע מהגיוון האתני שיש בישראל.

"חשבתי שכולם יהיו חרדים עם מגבעות וזקנים", הוא מספר. "זה מה שרואים כשמציגים את ישראל בעולם. במציאות ראיתי אנשים מכל הסוגים. ראיתי יהודים מהמגרב, שהזכירו לי את המקום שממנו באתי. באלג'יריה נלחמתי נגד המציאות שבה רק ערבים־מוסלמים נחשבו לאלג'יראים. פתאום אני מוצא את עצמי בירושלים, ורואה שהמדינה הרב־תרבותית שרציתי ליצור באלג'יריה, למעשה כבר קיימת כאן".

בשוק מחנה יהודה התעורר בו זיכרון שבהמשך ישנה את חייו. "היתה לי הרגשה שאני בשוק היהודי באוראן שבאלג'יריה", הוא מתאר. "שם גר הדוד שלי כשהייתי ילד. ברובע היהודי היה רחוב אחד בלבד, וזה היה רחוב השוק. שם הלכתי עם דוד שלי כשהייתי ילד. וכשפסעתי במחנה יהודה בירושלים ב־2008, הרגשתי שאני שוב באוראן, ואני שוב ילד, בשנות ה־50. למחנה יהודה הגעתי אחרי 60 שנה. הבנתי שמבחינתי, אלה היו 60 שנה של חור שחור. החלטתי שאני צריך לצלול לתוך החור השחור הזה, ולבדוק מה קרה ב־60 השנים האלה בתוך הראש שלי".

התוצאה היא סרט דוקומנטרי מרגש ומעורר מחשבה בן 11 שעות, בארבעה חלקים, בשם "ישראל: המסע האסור", שהקרנתו החלה בשבוע שעבר בסינמטקים ברחבי הארץ. הסרט מתאר את מסעו הפיזי והנפשי של יידו מאלג'יריה לישראל, שבה השתקע סופית בשנת 2011.

יידו מתחקה בסרט אחר ההיסטוריה היהודית באלג'יריה ולומד על אקורד הסיום שממנו התעלם כשחי שם. הוא מציג את הפורענות שחוו היהודים בזמן המאבק לעצמאות אלג'יריה, ונזכר במוזיקאי רמון לריס, חמיו של אנריקו מסיאס, שנרצח רק בשל יהדותו. הוא מנסה לפזר את ערפילי הבורות ואת קורי השקרים שנטוו בשקדנות סביב מדינת ישראל: הוא מגלה את "הנכבה" ואת האמת על אודותיה, ואת גירוש מאות אלפי היהודים מארצות ערב. הוא משווה בין גורלם של ערביי הארץ, שגם כאשר לחמו ביהודים, יכלו להישאר בישראל אחרי 1948, לעומת היהודים במדינות ערב, שלא יכלו להישאר אפילו שלא נלחמו באף אחד. הוא מתאר בהרחבה את התלייה הפומבית של יהודים בעיראק ב־1969, ומגלה שבישראל, בניגוד למדינות ערב, מותר להיות בתנועה האסלאמית.

במסע הזה, של גילוי אישי, משפחתי ולאומי, מופיעות סצנות מצמררות - כמו מפגש עם ניצול שואה שנזכר בשיר שלא שמע 70 שנה, ומגיע לידי דמעות; אך גם סצנות משעשעות, כמו חבר של יידו שמתרוצץ אחרי הכיפה הלבנה שנופלת לו ברחבת הכותל, ובורחת ממנו בכל פעם מחדש. יידו מתאר את האנטישמיות בעולם הערבי, ומספר על אלג'יריה שמנהיגיה דיברו באנגלית ובצרפתית על רב־תרבותיות, ובערבית הדגישו שאלג'יריה חייבת להיות ערבית ומוסלמית.

"תחיית העם היהודי"

הראיונות הרבים שהוא עורך בסרט מציגים פסיפס עשיר מאוד של המציאות הישראלית: בדואים, יהודים, מזרחים, אשכנזים, וכל מה שביניהם. המפגשים האלה וזווית הראייה של יידו שונים מאוד ממה שהתרגלנו לראות בקולנוע הישראלי הדוקומנטרי. המסע הזה מביא אותו למפגשים אנושיים יוצאי דופן, כמו למשל עם יהודי איטלקי אחד, שלא ידע על יהדותו, ורק בסן פרנסיסקו התחבר לרב שלמה קרליבך ועלה בעקבות זאת לישראל.

הקשר בין הסצנות השונות בסרט הוא פעמים רבות אסוציאטיבי. לא העלילה מחברת בהכרח, אלא הנושאים שעולים והדמויות. יידו מתחבר למסורת אינטלקטואלית צרפתית מאוד, שמאמינה במילים וביכולת שלהן לבטא את נפש האדם ואת מחשבותיו. יש בסרט שוטים ארוכים של נסיעה ברכב, שמצולמים דרך שמשת המכונית. ברקע משמיע יידו קריינות בקולו ומעלה שאלות ותהיות. הסצנות הללו מעבירות את מוטיב המסע של יידו אך גם מאפשרות לצופים לראות היכן הוא נמצא פיזית ברחבי ישראל. הבחירה לפרוס את המסע הקולנועי הזה על פני 11 שעות מאפשרת מבט שלֵו, עמוק ורגוע, ולא מחייבת אותו לייצר שיאים דרמטיים מאולצים או מלאכותיים. בעיקר, היא מאפשרת לחשוב.

בסך הכל, סרטו של יידו מציג מסע גאולה רוחני שמחולק לארבעה חלקים לפי חגי ישראל, מיום כיפור, דרך חנוכה ופורים - ועד פסח. באמצע העשור השמיני לחייו, ולמרות כל הסתירות בנפשו, מנסה יידו להשלים באמצעות הסרט את תמונת חייו ולמצוא בה את מקומו בשלום. בתוך כך נפרסת דרמה אנושית גדולה של אדם שעולמו מתמוטט ועולם חדש צומח לנגד עיניו. בעיקר הוא מתייסר על הבגידה בדוד ניסים, והעובדה שהתכחש לו במשך כל כך הרבה שנים.

מי שסייעה לו להפוך את 250 השעות שצילם לסרט היתה בת הזוג שלו בעשור האחרון, הקולנוענית זיוה פּוֹסטֵק, שערכה את הסרט המונומנטלי "שואה" של קלוד לנצמן. "בהתחלה חששתי מאוד", הוא מספר. "לא שיערתי לעצמי שנעשה סרט של 11 שעות. אבל זיוה הצליחה למצוא את הקצב הנכון. היה לה ניסיון בעבודה מסוג זה". כששואלים אותו אם הסרט שלו דומה לסרט של לנצמן, הוא עונה שהם בדיוק ההפך: "לנצמן תיאר את ההשמדה של העם היהודי, ואני מתאר את תחייתו".

להישאר, למרות ההשפלה

במבט לאחור, הזהות המורכבת של ז'אן־פייר יידו שיחקה תפקיד בחייו מאז ומעולם. "כאשר היינו ילדים", הוא מספר, "הילדים הערבים דיברו כל הזמן על 'אלג'יריה ערבית' ו'אלג'יריה מוסלמית', ואני תמיד עניתי להם, 'אלג'יריה לא מוסלמית, היא אלג'יראית'. רציתי להשתייך למדינה ההיא. אם אלג'יריה היא רק ערבית, אז אני לא שייך אליה". העמדה של אביו הקומוניסט וחבריו לדרך היתה שאין הבדל בין מוסלמים ליהודים, לבנים או שחורים, אירופאים או אפריקנים - כולם אלג'יראים. "אני גדלתי באווירה הזאת. הרגשתי יותר אלג'יראי מהאלג'יראים עצמם".

המשבר הראשון התרחש מייד עם כינון עצמאותה של אלג'יריה ב־1962. "המוסלמים במדינה נהפכו אוטומטית לאזרחים, אבל מי שלא היה מוסלמי, צריך היה למלא טופס ולהגיש בקשה לאזרחות למשרד המשפטים. האזרחות שלו הפכה לכזאת על תנאי. אני זוכר את זה, הייתי בן 14. היו אצלנו בבית הרבה מאוד דיונים. כולם כעסו. קומוניסטים כמו אבא שלי נלחמו למען העצמאות, ישבו בכלא ועברו עינויים, ועכשיו המדינה שלהם אומרת להם שהם לא אלג'יראים כי הם לא מוסלמים. הרבה החליטו אז לעזוב. אבא שלי החליט להישאר, למרות ההשפלה".

הסרטים הדוקומנטריים שיידו ביים לאחר ששב מברית המועצות לאלג'יריה ב־1976, היו חתרניים מהרגע הראשון. בתחילה עסק בתיאטרון חובבים אלג'יראי, שהעז לעסוק בנושאים שהתיאטרון הממסדי התעלם מהם לחלוטין. "ניסיתי להראות איך המדינה נראית באמת", הוא מספר, "ולא איך שמראים אותה בסרטי התעמולה של המשטר". הסרט השני שלו, שתיאר את מערכת הבריאות, הועלם יום אחד מאולפני העריכה. "עד היום איני יודע היכן הוא", הוא אומר.

היו לו שתי אפשרויות להתמודד עם מצבו כמיעוט במדינה אוטוריטרית. "אפשרות אחת היא להיעלם. להימחק. לא לדבר עם אף אחד. אתה הולך לעבודה בבוקר, חוזר הביתה בערב, לא מדבר עם השכנים. הם יודעים שאתה לא ערבי ולא מוסלמי, אבל אתה לא מדבר על שום דבר. לא על פוליטיקה ולא על שום דבר אחר. זו אפשרות אחת.

"האפשרות השנייה היא להיות 'יותר מכולם'. אם אתה בתחום של ביקורת, כמו שאני הייתי, אז להיות יותר ביקורתי מכולם. הביקורת היתה בעיקר בתחום הקולנוע. הופעתי בעיתונים, בראיונות, ובמפגשים של במאי קולנוע. בשלב מסוים הקמנו ארגון של אינטלקטואלים אלג'יראים, שלחמו למען חופש הביטוי. אני חושב שזו היתה הדרך שלי לבטא את עצמי ואת השוני שלי. כיבדתי את שני הטאבואים הגדולים בחברה האלג'יראית - לא מדברים על מה קרה בזמן העצמאות ב־1962 ולא מדברים על ישראל. ככה ידעתי שיגידו שאני אלג'יראי טוב. המשפחה של אשתי תמכה בי. הם ראו בי גיבור, כי נשארתי באלג'יריה למרות העובדה שיכולתי לעבור לצרפת. המילייה השני שלי היה המפלגה".

ב־1990 סיפר בפעם הראשונה בראיון בטלוויזיה על מוצאו היהודי. "המלה יהודי היתה אז כנראה חזקה מדי בשבילי עדיין", מספר יידו, "אז על אמי אמרתי שהיא יוּדֵיאוֹ־בֶּרבֶּרית (ברברים הם התושבים הילידים בצפון אפריקה מהתקופה שלפני הכיבוש הערבי). למחרת שידור הראיון בטלוויזיה, השכנה בבית מולנו קראה לבן שלי 'יהודי מלוכלך'. בעלה של השכנה היה רופא, וחבר במפלגה הקומוניסטית כמוני. ניגשתי אליו לברר את העניין. הוא התנצל בשמה, ואמר שהיא לא משכילה במיוחד".

הבריחה שלו מאלג'יריה התרחשה כמה שנים לאחר מכן. בבחירות החופשיות הראשונות שהתקיימו במדינה בשנת 1991, התנועה האסלאמיסטית התקרבה מאוד לזכייה ברוב מוחלט בפרלמנט. הצבא מנע את האפשרות הזאת, ביצע הפיכה והכריז מייד על המפלגה האסלאמיסטית כבלתי חוקית. במלחמת האזרחים שהתפתחה בעקבות זאת בין האסלאמיסטים לממשלה, ושנמשכה כעשר שנים, נהרגו לפחות 50 אלף איש (יש המעריכים את מספר ההרוגים בעד 200 אלף).

היעד הראשון של האסלאמיסטים היה אנשי כוחות הביטחון, ומייד לאחר מכן - אינטלקטואלים. "הם רצחו סופרים אלג'יראים חשובים", מספר יידו, "ואני נחשבתי לאחד האינטלקטואלים הבולטים במדינה. הגיע אלי מידע שב־5 ביולי 1993, יום השנה לעצמאות אלג'יריה, יתבצעו הרבה פיגועים של אסלאמיסטים. חמישה ימים לפני כן החלטתי לברוח לתמיד לצרפת. מאוחר יותר נודע לי מהשכנים שהייתי ברשימת החיסולים. אנשי קומנדו בלבוש אזרחי דפקו על הדלת שלנו והציגו את עצמם כחברים. באותו יום היו בסופו של דבר 67 התנקשויות בחיים של אינטלקטואלים, שאני הייתי אמור להיות אחד מהם".

להתחמק מהקרע

בזמן גלותו בפריז, החל יידו אט־אט לעסוק בנושאים שלא יכול היה לעסוק בהם כל עוד חי באלג'יריה. הראשון שבהם היה העזיבה הכפויה של יהודי אלג'יריה ושל המתיישבים האירופאים מייד לאחר קבלת העצמאות. העמדה הרשמית באלג'יריה היתה שמדובר במהלך טבעי, ושהאירופאים היו מתיישבים זרים, שבסך הכל חזרו לארצות מוצאם.

יידו ידע שזה לא בדיוק ככה, שכן אחד העוזבים היה דודו ניסים, ויהודים באלג'יריה לא היו מתיישבים זרים כי אם תושבים זה אלפיים שנה, הרבה לפני הכיבוש המוסלמי. "לא חשבתי אז כמו כולם", הוא אומר, "אבל לא יכולתי לצאת נגד זה כל עוד הייתי באלג'יריה. אי אפשר לעשות את זה שם. לא היה אפשר לצאת נגד הנרטיב הזה. זה היה טאבו".

אבל ישראל נותרה עדיין ארץ לא נודעת, שנואה אפילו. "זו היתה עבורי לא רק בעיה פוליטית של ישראל מול הפלשתינים", הוא מתאר, "אלא גם בעיה של זהות. ידעתי שאמא שלי יהודייה ושאבא שלי לא יהודי, אבל מעולם לא בחנתי לעומק את השאלה מה זה להיות יהודי. כנראה שידעתי באופן תת־מודע שאם הייתי מתעניין בישראל בזמן שתפסתי את עצמי כאלג'יראי, זה היה גורם לקרע עם אלג'יריה, עם החברים שלי, עם כולם. כל עוד מישהו נמצא באלג'יריה, אי אפשר אחרת, רק להיות נגד ישראל. המחיר פשוט גבוה מדי. אי אפשר בכלל להעלות את השאלה של היחס לישראל. אי אפשר בכלל לדמיין דיון על זה, כי ברור לך שיהיו לכך השלכות חמורות".

לשאלה מדוע ישראל מעוררת רגשות עזים כל כך באלג'יריה ובעולם הערבי בכלל, עונה יידו בשני רבדים. "צרפת הביאה על אלג'יריה את הקולוניאליזם", הוא אומר, "והאלג'יראים שונאים את צרפת, אבל זה לא מונע מהם לבקר בה כל הזמן. במקרה של ישראל, יש את העניין הפוליטי, של 1948, שהערבים בעצם לא קיבלו עד היום את הקמתה של מדינת ישראל.

"אבל זה יושב על עניין דתי עמוק יותר, של יחס האסלאם ליהדות. טקסטים מוסלמיים קלאסיים מספרים כיצד הכוחות של מוחמד הביסו את היהודים בקרב חייבר. זה מגיע עד היום, כאשר ערבים מפגינים, אפילו בתוך ישראל, הם קוראים 'חייבר־חייבר, יא יהוד', כדי להזכיר את הקרב ההוא שבו היהודים הובסו. הבעיה הפוליטית יושבת על רקע דתי עמוק יותר".

בגוף שני רבים

ההחלטה של יידו להיענות להזמנה של סינמטק ירושלים ולבקר בישראל ב־2008 שחררה לגמרי את כל השדים. כל החברים שלו, אינטלקטואלים וסופרים, אפילו כאלה שחיים בצרפת, וברחבי העולם הערבי כולו, הפצירו בו בשום פנים ואופן לא להגיע לישראל. אחד מהם התקשר אליו ערב טיסתו כמה עשרות פעמים כדי לנסות ולשכנע אותו להימנע מהביקור. כשהבין שיידו איתן בדעתו, אמר לו שיחסיהם הסתיימו. "החבר הכי טוב שלי", מספר יידו, "שהיה גם הוא גולה אלג'יראי בפריז, התחיל לפנות אלי בגוף שני רבים במקום בגוף שני יחיד, סימן מובהק לריחוק בצרפתית. הוא אמר לי לא לפנות אליו יותר בשום עניין".

בסוף אותה שנה, כשפרצה הלחימה בעזה במסגרת מבצע "עופרת יצוקה", כבר החל יידו לשנות את עמדתו בעד ישראל. "ראיתי מה קורה כאן באמת", הוא מספר. "כשהתחילה המלחמה, ראיתי שנאמרים דברים נוראים במסגדים באלג'יריה נגד יהודים. כולם באלג'יריה היו אז נגד ישראל ונגד היהודים. מכיוון שעדיין הכירו אותי, כתבתי שאסור לנו, כאינטלקטואלים אלג'יראים, לשתוק אל מול ביטויי האנטישמיות האלה.

"זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה האינטלקטואלית של אלג'יריה שמישהו יצא בצורה ברורה כל כך נגד האנטישמיות. אפילו לא דיברתי על ישראל, אלא רק על אנטישמיות". התגובה של עמיתיו היתה לשאול עבור מי הוא עובד, שכן יציאה נגד אנטישמיות היא ודאי עניין של "המוסד". יחסיו של יידו עם אשתו רשידה הלכו והידרדרו, והגיבור שהיה פעם בעיני משפחתה - נעלם כלא היה. גם המפלגה שלו הפנתה לו עורף.
אולי המכאיב מכולם הוא הנתק שנוצר עם בנו בכורו, סרז', שחי גם כיום באלג'יריה ועוסק בתחום הקולנוע. "הוא מנסה להיות יותר אלג'יראי מהאלג'יראים", אומר יידו. "הבעיה המרכזית שלו, לדעתי, היא בדיוק אותה בעיה שהיתה לי: חוסר יכולת לדבר על ישראל בצורה נורמלית. הוא מגדיר את עצמו אנטי־ישראלי. כשרק עליתי לישראל, בהתחלה, עוד היה לנו קשר מסוים, דרך אימייל. הייתי שולח לו מאמרים על ישראל, אבל הוא אמר לי מייד שאם אמשיך לשלוח לו חומרים כאלה, הוא יעביר אותם ישירות לדואר זבל. יותר משנה שאין לנו קשר. גם מאחותו נוואל הוא התרחק, כי היא נחשבת בעיניו לתומכת בישראל. כיום הוא בעצם מתנער ממני כאָב. הוא מחשיב אותי כמי שהביא אותו לעולם, ותו לא".

***
את הדוד ניסים לא הספיק יידו לפגוש: הוא נפטר ב־2005. בסרט פוגש יידו את הדודה שלו ואת שלושת ילדיה, בני הדודים שלו. למרות המפגש הטעון בתחילה, הם מקבלים אותו לחיקם, כמעט כאילו לא נפרדו משפחותיהם מעולם.
באחת הסצנות בסרט, אולי היחידה שבה עובר יידו מאחורי המצלמה אל קדמתה, יידו עולה לקברו של הדוד ומבקש את סליחתו. המעגל נסגר. האיש שהגדיר את עצמו עד גיל 60 כאלג'יראי, אומר עכשיו: "אלג'יריה מבחינתי נגמרה. אין לי יותר חברים אלג'יראים, ואני כבר לא עוקב אחרי עיתונים אלג'יראיים. אני גם לא מרגיש עצמי יותר קומוניסט. המסע נגמר. הבנתי שמדינת ישראל היא התוצאה של מאבק לחירות של העם היהודי. הייתי בעד המאבק לעצמאות של אלג'יריה ושל העם בווייטנאם, ושל כל העמים, אז למה ליהודים אין זכות לחירות? מדוע הם אינם יכולים לחיות כעם חופשי?"

עכשיו, בגיל 74, הוא הגדיר לעצמו שתי משימות חדשות. הראשונה היא ללמוד את השפה העברית על בוריה. השנייה היא להתעמק ביהדות. בשנה האחרונה הספיק לכתוב ספר נוסף, ובו ניתח בהרחבה את הקשר בין מרקסיזם ליהדות. נראה שבשביל ז'אן־פייר יידו, המסע אולי תם, אבל בטח לא נשלם.