בוחרים שופטים, לא חברי מרכז

בשבוע שעבר פרסם שר המשפטים את רשימת המועמדים לביהמ"ש העליון, לקראת מינויים הצפוי של ארבעה שופטים, ומייד פרצה מהומה. עיתונאים, פוליטיקאים, ארגונים וצייצנים החלו בציד המכשפות וניסו "לצבוע" כל אחד מהמועמדים בצבעים פוליטיים. וזה לא רק מכוער אלא גם מסוכן. מערכת המשפט הישראלית לא מושלמת, ועדיין היא מקצועית ומפוארת. פוליטיזציה בוטה שלה תפגע במקצועיות של השופטים וביכולתם לממש את תפקידם המרכזי, לעשות משפט צדק.
ביהמ"ש העליון הוא חוד החנית של מערכת המשפט. לב העשייה של שופטיו היא הכרעות שיפוטיות־מקצועיות המשתרעות על תחומי המשפט כולם. על השופטים מוטל עומס עבודה מטורף: ב־2020 נפתחו בעליון 9,231 תיקים ונסגרו 8,942. מספר התיקים הפתוחים עמד על 3,359. על אלפי התיקים הללו מופקדים, צריך לזכור, רק 15 שופטים. כולם בשר ודם. לשם השוואה, תשעת השופטים של בית המשפט העליון האמריקני עוסקים בכ־80 תיקים בממוצע בשנה.

בשנים האחרונות הפך ביהמ"ש בעיני רבים בציבור הישראלי מהמעוז האחרון של מקצועיות ועשיית צדק, לזרועם הארוכה של פוליטיקאים. מימין או משמאל? התשובה תלויה בפוזיציה כמובן. ימנים רואים בעליון מעוז ליברלי שמשרת את השמאל גם כשאינו בשלטון. השמאל רואה בו, במקרים רבים, משרתה של המדינה הציונית־ימנית־שמרנית. ימנים רואים בשופטים אקטיביסטים תאבי שררה שמבקשים להעביר את ההכרעות החשובות בישראל לידיהם ולפורר את מדינת הלאום היהודית. שמאלנים רואים בהם לאומנים, שמפקירים את בני המיעוטים ותושבי השטחים לחסדיה של מדינה גזענית ואכזרית.

התפיסות המעוותות הללו באות לידי ביטוי בשיח סביב המינויים לעליון. זר כי ייקלע למחוזותינו ויקרא את עיתוני השבוע החולף יהיה משוכנע שמדובר במרוץ לתפקיד פוליטי מרכזי, ולא למשרה שיפוטית-מקצועית רמה. כל אחד מהמועמדים ברשימה שפורסמה תויג כ"ימין" או "שמאל", "שמרן" או "אקטיביסט", אוהב המדינה או שונאה. לכמה פרשנים די היה בציטוט ישן נתון לפרשנות של מועמד כדי לתייג אותו, לפסול אותו ולבטל באחת את מורכבותו ויכולותיו לטובת תווית פוליטית שטוחה. להיבט המקצועי הוקדש מקום דל ביותר, אם בכלל.

אופיו של הדיון הציבורי על המועמדים, והתפיסה שהוא מבטא כלפי מערכת המשפט, הם אסון למדינה. אינני מיתמם. ביהמ"ש העליון הכריע בעשורים החולפים בשורה של סוגיות ציבוריות וערכיות מן המעלה הראשונה. בכמה מקרים, דומה שאכן הסיג את גבולה של הפוליטיקה, שלא בטובתה או טובתו. ועם זאת, מי שמכיר את עבודתו, או מי שקרא את פסקי הדין, גם אלו השנויים במחלוקת, יודע שהשופטים מקבלים את ההכרעות הללו בלית ברירה, ובמקרים רבים לאחר שפוליטיקאים נכשלו בקבלת ההכרעות בעצמם. הם פועלים מתוך עומק משפטי־מקצועי ולא כמממשי אג'נדה אידיאולוגית אישית, זו של מי שמינה אותם. מעבר לכך ולא פחות חשוב מכך, רוב מוחלט של עבודת שופטי העליון הוא עבודה משפטית יומיומית, סיזיפית ושוחקת, של הכרעות בשפיר ובשליה של סכסוכים משפטיים, ולא בסוגיות פוליטיות "זוהרות".
טוב יעשו חברי הוועדה למינוי שופטים אם יבחנו את המועמדים על פי אמות מידה מקצועיות, יכולת משפטית ומבט מורכב על אישיותם ופעילותם המשפטית, האקדמית או המקצועית עד כה, ולא על בסיס תיוג שטבע מאן דהוא, ונועד במקרים רבים "לחסל" את מועמדותם.

ד"ר פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי "פרס"