השבוע החולף דווקא התחיל טוב מבחינת רה"מ נפתלי בנט. "עשינו ב־36 שעות מה שלא עשיתם בשלוש שנים. העברנו תקציב", אמר בכנסת לכיוון ספסלי האופוזיציה. זו היתה סיסמה קולעת ונאום מוצלח בהרבה ממתקפת ההכפשות והלגלוגים שלו על נתניהו בחודש שעבר. בנט ביקש להעביר בנאום מסר של יציבות ואחדות, לעומת כאוס ופלגנות בתקופת קודמו.
אישור התקציב בממשלה, כמו הרוח החדשה שעדיין מניעה את חבריה, הם ללא ספק מיתרונותיה של הממשלה. שלא כמו תקופת נתניהו, השרים לא פוזלים הצידה מחשש תמידי מה יגיד ראש הממשלה, אלא פשוט מנסים לקדם רפורמות.
גם לשכתו של בנט משפרת תפקוד. אחרי תלונות רבות, גם בקרב בכירים בימינה, על לשכה דלילה וריכוזיות יתר של אחדים מהיועצים, הוא מינה השבוע דובר לתחום הפוליטי ובעלי תפקידים נוספים. במקביל, ראש המל"ל החדש, ד"ר איל חולתא, סיים את החפיפה והחל לתפקד - מה שעיבה את מעגל הייעוץ המדיני באקווריום.
חולתא והיועצת המדינית, שמרית מאיר, יצאו השבוע לוושינגטון כדי להכין את ביקורו של בנט שם בסוף אוגוסט. הם נפגשו עם היועץ לביטחון לאומי, ג'ייק סאליבן, ועם סגנית שר החוץ, ונדי שרמן, מאדריכליות הסכם הגרעין עם איראן ב־2015.
הדיונים היו על "הצורך לנקוט צעדים הקשורים לעם הפלשתיני, קריטיים לקידום החופש, הביטחון והשגשוג לכולם", נאמר בהודעת מחלקת המדינה. האמריקנים לא פירטו מהם אותם צעדים "קריטיים", ויש להניח שעד לאישור התקציב בכנסת גם לא יפרטו. עד לאישור התקציב בכנסת, בנט ושר החוץ לפיד ייהנו מיחס מלטף מצד הממשל בוושינגטון. המבחן האמיתי יחל רק באמצע נובמבר, אם וכאשר לתקציב יימצא רוב במליאה.
שאננות של מתחילים
אך יש מבחנים שלא סובלים המתנה, ומבליטים את הצד הבעייתי בתפקוד הממשלה - בוסריות, שלא לומר הפקרות. הציבור הישראלי עלול לשלם שכר לימוד גבוה על הכשל בניהול הקורונה. את הסגר שהופך לתרחיש סביר בחגים הקרובים - אפשר היה למנוע, לו רק היה לבנט וליתר השרים בממשלה את האומץ לקבל החלטות קשות בתחילת הדרך.
לממשלה היה קשה עד בלתי אפשרי לקבל בישיבותיה הראשונות החלטות על הגבלות, על תו ירוק ועל אכיפה כואבת שתלווה אליהם. זאת, עוד לפני שמתעכבים על זהות חבריה, שחלק מהם שייכים לאגף הליברלי עד כדי קיצוניות ביחס למגיפה.
לו היו הגבלות הקורונה מתקבלות בזמן - ויש מומחים שהרימו קול זעקה בזמן אמת - מספרי הנדבקים והחולים לא היו מטפסים כך. החובה הראשונה של מנהיג היא לצפות למרחק ולגזור לאחור החלטות, גם אם קשות ובלתי מובנות לציבור, כדי לשמור על שלומו. בנט וממשלתו כשלו במבחן זה.
ראש הממשלה ושר הבריאות התעוררו באיחור. ישראל היתה במצב הטוב ביותר בעולם בנוגע לקורונה, כעת, אנחנו מידרדרים לאחור.
אם הקורונה מנוהלת בחובבנות, אי אפשר שלא לתהות אם נושאים כבדים יותר אינם מטופלים כראוי, ובראשם איראן. בנט טוען שנתניהו הרבה לדבר, אך עשה מעט בנוגע לאיום הגרעין האיראני. אלא שלא צריך להיות בעל זיכרון פנומנלי כדי למנות את הפעולות שנעשו בשנים האחרונות לבלימת תוכנית הגרעין. כל העולם חזה ב"תקלות" החוזרות והנשנות באתרי הנשק ובכורים, וכמובן בגניבת ארכיון הגרעין.
אירועי החודש האחרון לעומת זאת, מעוררים שאלות. שר הביטחון בני גנץ גילה כי "איראן במרחק עשרה שבועות מהגעה לחומר בקיע שיאפשר לפתח פצצה גרעינית". מלבנון, בפעם הרביעית בתוך כמה חודשים, יישובי הצפון מטווחים. ומאיראן עצמה, כבר שבועות ארוכים לא יצאו דיווחים על פגיעות מסתוריות במפעלי הגרעין או במתקני הטילים. לעומת זאת, במשמרת של בנט, הותקפו פעמיים ספינות עם זיקת בעלות ישראלית.
"לשבת בשלווה בטהרן ולהצית משם את כל המזרח התיכון - הדבר הזה נגמר", אמר בנט בביקור בפיקוד הצפון השבוע. כעת, תורו לעבור מדיבורים למעשים, וכשמביטים בתמונה הרחבה, בפרט בהקשר הבינלאומי, אין שום סיבה לחשוב שהתוקפנות האיראנית עומדת להיגמר.
שקט לטובת אמריקה
את השיעור בסוגיית איראן, ישראל לומדת תוך כדי תהליך התפכחות כואב. שר החוץ, יאיר לפיד, הופיע לפני פחות מחודש בפני שרי החוץ של האיחוד האירופי והכריז למעשה על פתיחת דף חדש ביחסי האיחוד וישראל.
"יש ממשלה חדשה, אנרגיה חדשה, בואו נתחיל מחדש", הכריז לפיד על אתחול היחסים, והוסיף: "לא מוגזם לצפות שהדיאלוג הזה יביא בחשבון שהבית שלי תחת התקפה, קודם כל מאיראן".
שלושה שבועות חלפו, והתברר שהצד האירופי דווקא לא מביא בחשבון את הציפייה הישראלית בסוגיה. אותו לפיד, שרצה להפוך את מדיניות נתניהו ולעבור מניגוח לחיבוק כלפי אירופה, נאלץ השבוע לגנות אותה.
כך שגם לפיד לומד בדרך הקשה את השיעור שלו. ייאמר לזכותו שהוא ומערכת הביטחון הצליחו לגייס במהירות את בריטניה וארה"ב לגנות את איראן בגין הפיגוע בספינה ביום שישי שעבר. אבל אולי כעת הוא מבין מדוע נתניהו היה כה קריר כלפי האיחוד וכלפי מוסדותיו. אירופה הצבועה והחלשה עוצמת עיניים אל מול איראן, והנחמדות של לפיד לא מסייעת להיפוך המגמה.
לא רק אירופה רצה לזרועות איראן, אלא גם ובעיקר האמריקנים, שהם נותני הטון. אפילו השבוע, כשאברהים ראיסי, אדם שעל ידיו דמם של אלפי איראנים, מונה לנשיא המדינה, הצהירה אמריקה שהיא משתוקקת להסכם עימה. המילים הגבוהות וערכי זכויות האדם שממשל ביידן מטיף להם בשגרה, נאלמות ונעלמים, כאשר מדובר באיראן. הצרה הגדולה יותר היא שאמריקה מצפה גם מישראל לשתוק.
כל בר דעת מבין שכל סוג של הסכם עם איראן הוא אסון אזורי ועולמי. רה"מ בנט, שביום כניסתו לתפקיד הודיע על התנגדות להסכם, לא חזר מאז על עמדתו זו. זה לא מקרי. השקט הישראלי משרת את האמריקנים. כל עוד ירושלים שותקת, לביידן יהיה קל יותר להעביר את הסכם הגרעין בוושינגטון. וגם בנוגע לקונסוליה בירושלים, אמריקה רוצה שבנט ישתוק.
כשבנט יגיע בסוף החודש לבית הלבן, יציע לו ביידן את עסקת המאה שלו - נשק תמורת שקט. מטוסים, טילים, פצצות - אמריקה תסכים לתת הכל, ובלבד שישראל לא תטרפד את הסכם הגרעין ותסכים דה פקטו לחלוקת ירושלים באמצעות פתיחת הקונסוליה. זה האתגר שממתין לראש הממשלה. יש לקוות שהפעם, עד לכניסתו לחדר המבחנים, כבר ילמד את כל החומר.