הרגע המרשים והסוחף ביותר בנאומו של רה"מ בנט במליאת הכנסת השבוע, הגיע דווקא מספסלי האופוזציה, כשיו"ר ש"ס, אריה דרעי, נעמד ושאג לעברו: "אתה משקר!". דרעי התכוון לתירוץ השחוק שבנט ושקד אוהבים להשמיע, שלפיו הם נדחקו בעל כורחם להקמת ממשלה בלי הליכוד והחרדים ועם השמאל והערבים - כמוצא אחרון ורק כדי למנוע בחירות חמישיות. אבל דווקא משום שדרעי לא נוהג לצאת כך מגדרו בדרך כלל, התקבל הרושם שהוא מבטא סלידה ממשהו הרבה יותר עמוק.
וזה אכן היה נאום מכונן; לא עוד קטטת קואליציה־אופוזיציה. הדברים שנאמרו שם, בתנופת פאתוס ובכוונת לב מובחנת, היו בגדר הצהרת זהות פוליטית, והצהרת אמונים חברתית.
"ימין זה לא שנאת השמאל", גער בנט באופוזיציה של הליכוד. "ימין זה לא רעל שיורים מהשפתיים", המשיך. "השמאל אוהב את עם ישראל ואת ארץ ישראל לא פחות מהימין", הודיע. "הקו שראינו פה בשעה האחרונה הוא קו שלוקח סכין ומנסה בכוח לייצר את הקיטוב. זה מה שפירק את המדינה הקודמת שלנו".
לפיד לא יכול היה לבקש לעצמו יותר מזה; השמאל כולו לא יכול היה להתפלל לטוב מכך. בנט כבש את ראשות הממשלה, אבל נכבש, תודעתית ורגשית, בידי שותפיו בשמאל. לנגד עיניהם הוא הפך לתועמלן הנמרץ ביותר של זהותו החדשה, ולדובר הנוקב ביותר של קבוצת ההשתייכות שאליה עבר. וכמו מומרים אחרים בהיסטוריה, הוא נדרש להציג רציונליזציה עמוקה יותר לתהליך ההמרה שלו, מעבר לאילוץ הפוליטי.
זה לא אידיאולוגי. עדיין לא. אבל במונחי המוטיבציות העמוקות שמניעות את המחנות הפוליטיים בישראל - הקרחון ושמו ימינה התנתק סופית מהמחנה הלאומי. רבים חשו זאת כשקרא בביטול: "מה זה ישראל הראשונה והשנייה? יש ישראל אחת, של כל עם ישראל, ישראל מאוחדת, ישראל ביחד".
לא, הוא לא התכחש לקיומן של שכבות חלשות. הוא פשוט האשים בשיסוי ובפילוג את מי שמעז לייחס דפוסי הדרה ודיכוי למוקדי עוצמה המזוהים עם השמאל. זה כבר מזמן מוגדר כפשע חברתי של פגיעה באחדות ובממלכתיות, או כמו שבנט כינה זאת: "מריבה מלאכותית". זו היתה התנכרות מופגנת מצידו כלפי הסנטימנט המוביל והמשמעותי ביותר כיום במחנה הלאומי - וזו בדיוק נקודת העגינה המנטלית והסוציולוגית של הקרחון המתנתק בנט עם יבשת השמאל הישראלי.
מאז קרסה סופית קונספציית אוסלו, התרכז השמאל בטיפוח זהותו הקולקטיבית כמחנה שנטל על עצמו שליחות חברתית חדשה: להיאבק בימין על דמותה של המדינה. זו הפכה לעילת קיומו הבולטת בעשור האחרון: להתלכד נגד הימין ה"מפלג" וה"מקטב". לשחרר את השיח הפוליטי מהליכוד "המסית", להציל את הדמוקרטיה מהסכין המשסעת של המחנה הלאומי. לחזור לשיח השפוי, המאחד, הממלכתי של פעם.
זהו הסיפור המכונן של ממשלת ה"ריפוי" של בנט ושל לפיד, וכעת הוא התמסד לכדי מוסכמת יסוד בפוליטיקה הרשמית של ישראל: המחנה הלאומי בהובלת הליכוד אשם בקיטוב הלאומי, בהסתה נגד מחנה השמאל, בזריעת הפילוג בחברה. עובדה, בנט אמר זאת. כראש ממשלה. במליאת הכנסת. לפרוטוקול. זו כעת הדוקסה; הנחת היסוד שעליה מתבסס ההיגיון הפוליטי והחברתי מעתה והלאה. הנחת המוצא לקריאת המציאות הפוליטית בישראל.
יותר מתמונת הניצחון על נתניהו, יותר מפסטיבל ריסוקו של הימין בכיכר רבין, אולי אפילו יותר ממיגורם של האמסלמים, הביטנים והאוחנאים ממוקדי הכוח - המתנה הגדולה ש"ימינה" של בנט ושקד מעניקה מדי יום ביומו לשמאל הישראלי היא כתב ההסכמה למיתוס הכוזב שלפיו ישראל התפוררה מבפנים תחת שלטון הליכוד. שהיינו על הקצה. שתחת ממשלות נתניהו השסע החברתי־פוליטי התרחב כל כך, עד שהחברה הישראלית איימה לכרוע תחת עומס היתר. "הפילוג בחברה יותר מסוכן מהגרעין האיראני", קבע יו"ר הכנסת בישיבה החגיגית שבה הושבע הנשיא הרצוג ה־2. המוסכמה הזו כבר השתרשה בתוך השיח הרשמי והטקסי, ונציגי הימין בממשלה מהנהנים. כעת הם גם אומרים זאת בקולם. לא סתם "הם". ראש הממשלה אומר זאת.
ברור שזה מיתוס כוזב, ומי כמו בנט של מועצת יש"ע ושקד של "ישראל שלי" יודעים מה עולל השמאל למרקם החברתי בעשור שבין אוסלו להתנתקות. אבל הם עלו על נתיב ההמרה, ולקו בסינדרום המומרים: החלו לדבר ולחשוב במושגיה של קבוצתם החדשה, ואז נעשו לאדוקים שבדובריה, ומתוך כך גם למקטרגים הנלהבים ביותר נגד קבוצתם הישנה.
כך הפך בנט לאופוזיציונר הבכיר ביותר של הדמוקרטיה הפתוחה של הליכוד, למבקר המתנשא והעוין ביותר של הסנטימנט העממי במחנה הלאומי, וכעת גם לסוכן המרכזי במסע הדה־לגיטימציה נגד הימין. לא תשמעו אותו אומר מילה על השמאל.
כדי להבין את עומק התהליך, ואת האירוניה הגלומה בו, צריך לחזור שש שנים לאחור, לבחירות 2015. היפסטר כתום־זקן וגמלוני למראה שוטט עם כלבו בשדרות רוטשילד בתל אביב, לגם אספרסו, עיין בגיליון "הארץ" על ספסל - ולא הפסיק להתנצל. בפני הנהג שפגע בו, בפני המלצרית ששפכה עליו קפה. ביקש סליחה על קיומו. ואז הוריד את הזקן, הסיר את המשקפיים המוגזמים, חייך למצלמה ואמר: "מהיום מפסיקים להתנצל - אוהבים את ישראל".
כן, נפתלי בנט של 2015 בנה את עצמו על הלעגת שמאלנים. יש לו מניות זהב בהבניית הסטריאוטיפ המבזה והמקטין של השמאלני המצוי כתמהוני יפה נפש וחסר עמוד שדרה, ושל השמאל כולו כמחנה רופס שבמקום לאהוב את מולדתו, מתנצל על עצם קיומה. זה הוסווה מאחורי חיוך שובבי, אבל זו היתה דמוניזציה שציירה את השמאל כמיעוט שמחליש את רוח העם. שש שנים חלפו, ובנט מרכיב למיעוט הזה ממשלה - ומוביל את הדמוניזציה נגד הימין.
תהליך ההמרה הזה הוא בראש ובראשונה סוציולוגי. אנשי ימינה ותקווה חדשה מסתובבים בבניין הכנסת זקופי קומה, כאילו הוסרה מעל גבם חטוטרת מעיקה. כמו משפרי דיור, הם בין חברים ברמתם עכשיו, רק חבל שהפרחחים מהשיכון הישן עוד מגיחים מדי פעם לעשות בושות ולהזכיר לכולם מאיפה הם באו.
כמו נסיכי הליכוד שקצו בתלאות הפוליטיקה הפנימית שבמסגרתה איבדו בהדרגה את זכויות היתר, כך ימינה של בנט. "ממרצ ועד ימינה: זה האינטרס המעמדי שמנצח את האידיאולוגיה", כתבה כאן דינה דיין זמן קצר לאחר הבחירות, כשבמפלגות השמאל החלו להכשיר לבבות לקראת המהלך, שאז עוד הוכחש. "מאחורי חלק גדול ב'רק־לא־ביבי' עומדת למעשה ברית מעמדית".
ההוויה הסוציולוגית תעצב בסוף גם את התודעה האידיאולוגית. בשלב ראשון המומרים מצטרפים לאינקוויזיציה התקשורתית שעימה נאלצים להתמודד תומכי הליכוד בראשות נתניהו ומסמנים את הבית הישן כתועבה. בשלב הבא הם כבר יצטרפו לרדיפה. זה יתחיל ברוטשילד. על אספרסו. ובלי להתנצל...
