"אנשים באיראן התרחקו מהדת; אצל האזרחים אין עוינות כלפיכם"

הם נשלחו בהמוניהם לחזית הלחימה כבשר תותחים, רבבות נערים בני 17-13, לעיתים צעירים עוד יותר, כשבידיהם מפתחות לגן עדן ומולם דיביזיות שריון של הצבא העיראקי. שטיפת מוח של ״מיטב״ מחנכי המהפכה האסלאמית הביאה או אילצה אותם להתנדב להקריב את נפשם, במערכה הברברית שהתנהלה בין איראן לעיראק של סדאם חוסיין לאורך שנות ה-80.

העיראקים היו מצוידים גם בנשק כימי, מתוצרת המערב - בעיקר גרמניה - שאותו הפעילו נגד היריב האיראני, בכלל זה נגד אלפי הילדים והנערים שנשלחו לפרק בגופם שדות מוקשים ולסלול בגופם, גם על גדרות תיל, את הדרך ליחידות צבא איראן בשדות הקרב.

גם לסוריה שלחו האייתוללות והמולות נערים ש״נלחמו״ לצד אנשי משמרות המהפכה. זו אחת מדרכיו של המשטר "לדלל" אוכלוסייה לא רצויה - בקרב מתנגדיו או בקרב השכבות החלשות יותר בעם. מעטים מאותם "ילדים-חיילים" חזרו מהחזית, נושאים עימם צלקות נוראות בגופם ובנשמתם. היו שהוריהם הצליחו למנוע מהם את הגורל הנורא הזה, אם בתשלום כופר גבוה או באמצעות הברחה.
סוד גורלם המשותף והשונה של נער איראני שנשלח לחזית ושל נער איראני שהוברח לגרמניה, עומד במרכז העלילה של הספר "גן העדן של שכני", מאת הסופרת נאווה אברהימי, שזכתה לאחרונה בפרס "אינגבורג באכמן", מהפרסים היוקרתיים לספרות בשפה הגרמנית. ספרה הראשון, "שש עשרה מילים", שיצא לאור ב-2017, זכה בפרס הספרות האוסטרית לרומן ביכורים. אברהימי, שנולדה בטהרן ב-1978 - שנה לפני המהפכה האסלאמית - הובאה לגרמניה עם הוריה בגיל 3. זה עשור גרה אברהימי - שבעברה היתה עיתונאית ועורכת - בגראץ, אוסטריה, שם הקימה משפחה והחלה בקריירה הספרותית.

כל מי שיכול - בורח

היא מתקשה לבחור לעצמה הגדרה עצמית: איראנית-גרמנייה או גרמנייה-איראנית. "הכל נשמע לא נכון, והפך להיות עוד יותר מסובך מאז שעברתי לגור באוסטריה", היא מספרת בראיון ל"ישראל השבוע", "אבל מאחר שצריכים להגדיר אותי, אני יכולה איכשהו לחיות עם גרמנייה-איראנית. הוריי איראנים, קיבלתי חינוך איראני, כך שאני קשורה מאוד לאיראן ועדיין מחוברת אליה מאוד. ביקרתי שם כמה פעמים, גם לתקופה ארוכה יותר כמתלמדת, אבל הקשרים פוחתים עם הזמן. כל מי שיכול - מהגר, לא משנה לאן. יש לי היום יותר קרובי משפחה בקנדה או בארה"ב. המבוגרים הולכים אט־אט לעולמם. מתישהו אגיע לנקודת זמן בעתיד שבה לא תהיה לי עוד משפחה באיראן".

בשני הספרים שפרסמת עד כה את מתארת מקרי מוות באיראן, שמביאים אנשים לנסיעת מפגש אישי עם ההיסטוריה האישית והלאומית. האם את מתארת, למעשה, את הריחוק הגדל שבין הגולים לארצם? האם הגולים ויתרו על התקווה לחזור אי פעם?
"בדיוק. הספרים שלי משקפים גם עצב גדול על כך שהקשר לשורשים מתרופף, על שההורים מתים והצעירים מהגרים. זה סוג של תהליך פרידה קשה, המהול ברגשות נוסטלגיים. הדור המבוגר יותר, של הוריי, רוצה להעביר בערוב ימיו יותר זמן באיראן. יש שחוזרים לחיות את שנות חייהם האחרונות באיראן, ורבים רוצים להיקבר בה. אבל זה הדור האחרון שנוהג כך, לדעתי.

"בקרב הצעירים כמעט לאיש אין תקווה שמשהו ישתנה באיראן ושניתן יהיה לנהל שם חיים רגילים. יש כאלה שעם הגיל מתרגלים לנסיבות הקיימות ורוצים לחיות בכל מחיר שוב בבית, אבל התקווה שמשהו ישתנה לא קיימת בקרב בני דורי. לכן רבים מהם גם לא מייחלים לחזור".

המצב הכלכלי הקשה שם יכול לשנות משהו?
"מבחינה כלכלית יש שם קריסה מוחלטת. אפשר לומר בציניות שזו סיבה לתקווה. הייאוש אולי יתעצם כל כך, שהמשטר לא יוכל עוד להחזיק מעמד. אבל יש דוגמאות אחרות, גם במזרח התיכון, למדינות גמורות - כלכלית ופוליטית - שעדיין לא משתנה בהן דבר. אנשים רבים באיראן ראו לנגד עיניהם למה גרם 'האביב הערבי' - בסוריה, בלוב. לכן רבים אומרים לעצמם: עדיף לשמור על שקט ולסבול את המצב הקיים כפי שהוא.

"אין באיראן אופוזיציה אמיתית. מחוץ לאיראן יושבות כמה קבוצות של אופוזיציונרים, אך הן מסוכסכות ביניהן. גם אם שומרים על אופטימיות מסוימת, קשה מאוד לחזות את הצפוי להתרחש. בשעתו, כשהמולות הגיעו לשלטון לפני כ-42 שנים, רבים סברו שהם לא יחזיקו מעמד הרבה זמן ושזה יהיה רק פתרון מעבר זמני. בכל פעם שמועמד רפורמי נבחר כנשיא, חשבו שהמצב ישתפר. אך למעשה זה מעולם לא קרה, ולכן כל מי שיכול מנסה להימלט מהמדינה".

הייאוש לא יכול לאחד את כל שכבות האוכלוסייה נגד המשטר?
"ייתכן. ועדיין עולה השאלה מה יקרה אז, מה ייוולד מייאוש מוחלט? הכל ייתכן. 'האביב הערבי' הראה זאת. אני לא חושבת שהמצב באיראן יכול להפוך לקיצוני יותר, אבל הניסיון מלמד שצריך להיזהר מאוד. לפני 40 שנה גם היו הרבה קבוצות אופוזיציה - לא רק האסלאמיסטים, וכולם חשבו: 'כשניפטר מהשאה, מובטח לנו עתיד ורוד'. ההפך הגמור התרחש. המצב הפך לנורא יותר. הדור המבוגר יותר רואה לנגד עיניו את הניסיון ההוא: מרידה עממית שנכשלה לחלוטין.

"ייתכן שבאמת נגיע לנקודה של ייאוש מוחלט, שבה לאנשים לא יהיה כבר מה להפסיד, ואז הם יהיו מוכנים לרדת לרחובות ולסכן את חייהם. השאלה שנותרת היא: להיכן יוביל מצב כזה? אני חוששת מזה. הכל תלוי מאוד גם בהתפתחויות האזוריות. כל כך הרבה אלמנטים קשורים למצב באיראן, שקשה להעריך מה יילד יום".

ממקום מושבה בגראץ עוקבת אברהימי אחר התפתחות המשא ומתן בווינה על הסכם הגרעין המחודש, אך לא גיבשה דעה איזו דרך עדיפה. "יש הרבה איראנים בגולה שהיו אוהדים גדולים של טראמפ, שאמרו שאסור לנהל מו״מ עם המשטר ושצריך להציג נוקשות מול הרדיקלים, לפעול למען שינוי משטר. ויש אחרים שאומרים שיש צורך לייצר שינוי באמצעות רפורמות, התקרבות מחודשת בין איראן לעולם החיצוני, חילופים בתחומים שונים. אלו שני המחנות הגדולים בקרב הגולים האיראנים. אני יכולה להבין את עמדות שניהם. קשה מאוד לגבש עמדה נחרצת, לכן חדלתי גם להיות עיתונאית. אני מרגישה הרבה יותר נוח בעולם הפיקציה".

לנוכח העימות המתמשך בין איראן לישראל, יש עוד מה להציל מהיחסים ביניהן?
"זו שאלה טובה. העימות יימשך כל עוד המשטר הנוכחי יתקיים, מאחר שבו תלויה ההגמוניה האזורית שאיראן של המשטר הנוכחי מבקשת לעצמה. זהו סכסוך אסטרטגי, שיש מבחינת המשטר לדבוק בו עד הסוף המר. מה שאני בעיקר רואה הוא שאין בקרב האוכלוסייה האיראנית רגשי עוינות כלפי ישראל. לאנשים באיראן בכלל לא אכפת מהעימות הזה. בהפגנות באיראן נשמעות קריאות להפסיק לממן את המלחמה בישראל, את חמאס ואת חיזבאללה. אנשים צועקים שבמקום להפנות כספים לשם הם רוצים לאכול. עבור המשטר זה אמצעי כוח ושלטון.

"מה אני חשה? לבטח לא עוינות. אני מרגישה צער שהאזור הזה לא מגיע למצב של רגיעה. אני לא בעד צד זה או צד אחר. מה שהמשטר עושה ביחס לישראל הוא חלק מההיגיון של המדיניות והאסטרטגיות שלו. לא ניתן להפריד בין השניים. אין באיראן רגשות סולידריות נפוצים עם הפלשתינים. רוב האיראנים כלל לא מרגישים קשורים אליהם, ולא אכפת להם מגורלם. האיראנים מתאמצים מאוד להבדיל בינם לבין הערבים, ואינם מרגישים כאלה. איראן היא אולי המדינה הידידותית ביותר לישראל באזור".

היה לך קשה להיפרד מהעיתונות ולעבור לעולם הספרות?
"לא. תמיד רציתי להיות סופרת. הלכתי ללמוד עיתונאות וכלכלה כדי שיהיה לי מקצוע מסודר, אם לא אצליח עם הכתיבה. כשעברתי לגראץ, בעקבות בעלי, לא מצאתי עבודה, היה לי תינוק קטן, והחלטתי לנסות ולממש את חלומי".

התרחקות מכוונת מהדת

מספר האיראנים החיים מחוץ לארצם אינו ידוע במדויק. לפי נתונים שפרסם לאחרונה משרד החוץ האיראני, מדובר בכארבעה מיליון. רובם חיים בצפון אמריקה, בבריטניה, באמירויות, בגרמניה, בטורקיה ובאוסטרליה. ההימלטות ההמונית מאיראן, שהחלה עם ראשית המהפכה האסלאמית, לא חדלה מאז, ואפילו התעצמה בשנים האחרונות במסגרת "משבר הפליטים".
בשבועות האחרונים סוערת אוסטריה בעקבות פרשת אונס של נערה בת 13, שבה היו מעורבים ארבעה מבקשי מקלט אפגנים. הפרשה העלתה שוב למרכז תשומת הלב הציבורית את סוגיית ההגירה ממדינות האסלאם, אם כי קהילות האיראנים בגולה נחשבות ברובן לכאלה שלא עושות בעיות.
"יש גם בעיות עם מהגרים איראנים, ויש מהגרים אפגנים שנקלטו מצוין", מדגישה אברהימי, "אבל ההצלחה הכללית תלויה בכך שאלו שהיגרו משם מאז שנות ה-80, מייד לאחר המהפכה, אלו השכבות הגבוהות, בעלות החינוך הטוב יותר. רבים מהם היו אנשים שלמדו במערב. רמת החינוך ממלאת תפקיד מרכזי בהצלחת הקליטה. איראן ואפגניסטן אמנם שכנות, אבל יש ביניהן הבדל שנובע גם מהמלחמה הארוכה שנמשכת עשרות שנים באפגניסטן וממשטר הטליבאן. אלה גרמו לכך ששיעור האנאלפביתים בקרב האפגנים גבוה יותר. המשטר באיראן, יש לומר לזכותו, לא הזניח את מערכת החינוך, ורמת חינוך טובה יוצרת הבדל משמעותי מאוד בהצלחת הקליטה במקום חדש.
"משפחות באיראן משקיעות מאוד בחינוך הילדים, גם כשמדובר בבנות. השאיפה הגדולה היא שלילדים יהיה חינוך אקדמי. מעבר לכך, אנשים באיראן לא רק התרחקו מהאסלאם הקיצוני אלא מהאסלאם באופן כללי ובמודע. הדת לא ממלאת עוד תפקיד בחיי היומיום שלהם".

הכתיבה שלך שופעת ביקורת צינית מאוד כלפי החברה הגרמנית שבה גדלת. אילו חוויות עברת עם הגרמנים?
"חוויתי אמנם גזענות, אבל לעיתים קרובות עברתי דברים טובים. החברה הגרמנית השתנתה מאוד ב-20 השנים האחרונות והופכת פלורליסטית יותר. לא מצפים עוד ממהגרים שיוותרו על הדברים האופייניים להם וייקלטו מייד בחברה הגרמנית. נעשה פחות ופחות שימוש במילה 'אינטגרציה'. אנשים עם רקע הגירתי נוכחים יותר בספרה הציבורית - בתקשורת, בתרבות, בכלכלה. חלק גדול מהחברה הפך רגיש יותר לגזענות. נוצר פילוג באוכלוסייה הגרמנית: חלק מוכן פחות לקבל את המהגרים ודורש זכות לומר את דעתו הביקורתית בפתיחות, וחלק אחר - שאני מקווה שהוא הגדול יותר - מגלה הרבה יותר פתיחות.

"כמו כן, אנשים עם רקע הגירתי לא שותקים עוד, לא אומרים לעצמם: 'לא נבוא בתביעות נוספות כי עלינו להיות אסירי תודה על שאפשרו לנו להיות כאן'. הם מציגים נוכחות, עומדים על תביעותיהם, לוקחים לעצמם יותר מרחב, ויותר גרמנים מסכימים לדבר איתם בגובה העיניים".

אילו יתרונות המוצא שלך יצר עבורך?
"אני קוראת לזה גזענות חיובית. כשמתנהלים יפה ובשקט, באופן ידידותי לסביבה, ומביאים ציונים טובים בבית הספר, יש אנשים שתומכים בך. אם את מתאימה את עצמך ללחץ החברתי, אם את מתנהגת כפי שמצפים ממך, יש למוצא הזר יתרונות. זה פותח דלתות. ברגע שסוטים מההתנהגות המצופה, היחס משתנה. אני חושבת שהיחס למוסלמים צעירים, גברים, בגרמניה, הרבה יותר קשה מאשר לצעירות מוסלמיות. הם נתפסים כאיום פוטנציאלי. כלפי צעירות מוסלמיות יש תמיד יחס של רחמים, כיוון שהן באות מתרבות שמדכאת אותן. הגזענות המובנית בחברה הגרמנית עדיין חזקה מאוד".

גם באוסטריה?
"כמובן, אם כי באופן אחר. בגלל העבר של אוסטריה כקיסרות ששלטה על עמים רבים, יש כאן מסורות אחרות והגדרה אחרת לזרוּת. אבל באוסטריה דברים מסוימים אפשריים, כמו למשל שהקנצלר סבסטיאן קורץ ושרת האינטגרציה שלו יכולים לומר דברים על זרים בהכללה ולהסית נגדם. בגרמניה דבר כזה לא היה עובר.
"דוגמה קטנה שעולה בראשי: בתקופת חג המולד הטילו סגר כללי בגלל הקורונה, למעט באתרי הסקי. עיתון אוסטרי נפוץ, 'קוריר', פרסם צילום של אתר הסקי בזמרינג, בפאתי וינה, תחת הכותרת: 'כאוס - רוב האורחים באו מרובע פאבוריטן'. זה רובע בווינה שבו מתגוררים מהגרים רבים. בבת אחת המהגרים הפכו אחראים להפצת הקורונה, אף שכל אתרי הסקי היו מלאים בהרבה אנשים אחרים, שאינם מהגרים, ואיש לא דיבר על כך. דברים כאלה לא ייתכנו בגרמניה".