אתה יושב מול ד"ר צביקה מור ותוהה אם אתה אבא טוב מספיק. "אני גדלתי בחינוך הממלכתי-דתי, בבני עקיבא, בישיבות", הוא אומר בקולו המונוטוני, הבטוח. "שם למדתי שאבא טוב זה מי שדואג לבן שלו וגם לבנים של כולם, בוודאי בשעת מלחמה. בשגרה, אם יש לי רק חצי פרוסת לחם, מוסרית אני קודם כל צריך לדאוג לילד שלי, לא לילד שלך. אבל בזמן מלחמה אין דבר כזה 'הילד שלי'. אם כל אחד יגיד 'הילד שלי', אם כל אמא תבקש מהמ"פ לשים את הילד שלה מאחורה, אז מה יהיה פה? בעיני אבא טוב זה להציל את הילד שלי, ולהתחשב גם בילד שלך".
זו לא הפעם הראשונה בה צביקה מור נדרש להתמודד עם האבהות שלו. לאחר שבנו הבכור, איתן, נחטף לעזה, היה מור לקול הבולט ביותר שהתנגד להסכמי שחרור חטופים ולמוטו "עסקה עכשיו", ששלט בשיח הציבורי בישראל. הוא ביטא קו נוקשה, בלתי מתפשר, שדרש מהממשלה להמשיך ולכתוש את חמאס, עד שארגון הטרור ייכנע וייסוג מדרישותיו.
כבר ב-12 באוקטובר ערך מור מוכה ההלם מסיבת עיתונאים במערת המכפלה, לא רחוק מביתו בקריית ארבע. "אני מבקש מראשי המדינה ומראשי הצבא שלא יפחדו, שיעשו הכול בשביל לנצח", אמר בקול סדוק. ממשפחות החטופים ביקש להיות חזקים. "להיות חזקים זה לא אומר לא לכאוב", הסביר. "אנחנו בהחלט נכאב מאוד, אבל לא נפחד. אנחנו נבכה, אבל לא נתבכיין". שבועות בודדים לאחר מכן כבר ייסד את פורום תקווה, שאיגד שש משפחות של חטופים שהיוו משקל נגד למטה משפחות החטופים.
בין שני הארגונים הללו יתגלעו לאורך הדרך מחלוקות עמוקות ויתפרצו לא מעט אמוציות. הגישה של מור והעובדה שאת הנאום המכונן שלו נשא למרגלות מערת המכפלה בחברון, שמו אותו על המוקד. הוא כונה משיחי, קנאי, אבא שלא אוהב את בנו ורובוט בלי לב. "באחד הפאנלים בטלוויזיה קראו לי 'אוכל מוות'", הוא אומר השבוע.
העמדה הנחרצת של מור חלחלה עד לדירות המסתור והמנהרות התת-קרקעיות בעיר עזה, שם שהה בנו איתן במשך 738 ימים ארוכים, לאחר שנחטף ממסיבת הנובה בה עבד כמאבטח. הוא שוחרר לבסוף בסבב השלישי והאחרון, במהלך חג הסוכות 2025. "כשהייתי בשבי, השובים הראו לי מדי פעם את ההפגנות במוצאי שבת בכיכר החטופים, ששודרו באל-ג'זירה", משחזר איתן. "הם אמרו לי 'תסתכל, התמונה שלך לא שם'". בשלב מסוים, אחד השובים של איתן אמר לו מפורשות: "אבא שלך לא אוהב אותך".
"ידעתי שאבא שלי לא משתתף בהפגנות נגד המלחמה", אומר איתן. "הכרתי את הדעות שלו וידעתי שהוא יבחר בדרך שלא תזיק למדינה. גם אני הייתי באותה גישה. באחת החקירות, שאלו אותי איך אפשר להביא יותר אנשים להפגנות. זה היה מחמם את הלב לראות אנשים מגיעים לכיכר החטופים, אבל אמרתי לחוקרים שלי שההפגנות האלה משרתות רק את חמאס. לא הסכמתי לעזור להם".
נבכה ולא נתבכיין
לא חייבים להסכים עם האידיאולוגיה של צביקה ואיתן, אבל אי אפשר שלא להתפעם ממשפחת מור. למען השם: ביום חטיפתו צילם אחד המחבלים את איתן, יושב במושב האחורי של מכונית שהובילה אותו עמוק לתוך עזה. איתן הביט לתוך העדשה, חייך ועשה לייק עם האגודל. "רציתי להוכיח לו שהוא לא יוכל לשבור אותי", מסביר איתן.
גם צביקה מעולם לא נשבר ולא נסוג מדרישתו התקיפה לכתוש את חמאס ולא להתפשר במשא ומתן. הוא היה מוכן להקריב את בנו מתוך תפיסה שאם מדינת ישראל תיכנע לדרישות חמאס, היא תביא על עצמה חטיפות נוספות. "מבחינת ארגוני הטרור, חטיפה היא כלי אסטרטגי", הוא מסביר.
יש משהו בלתי נתפס בגדלות הנפש שבני משפחת מור הציגו לאורך השנתיים שבהן איתן היה שבוי. אבל הנכונות שלהם להקריב לא היתה הצגה. המשפחה הזו נאלצה להתמודד עם המבחן הקשה והאכזרי ביותר – ויכלה לו. הם אולי בכו, אבל מעולם לא התבכיינו. "לא עסקנו בדיון תיאורטי", אומר צביקה. "לא שאלנו 'מה אילו'. היינו שם, מול ההחלטות הקשות ביותר".
אין זה מקרה, לפיכך, שמשפחת מור הפכה ליקירת המגזר הדתי-לאומי. אנחנו משחילים את הריאיון עם צביקה ואיתן אל תוך הלו"ז הצפוף של שניהם, דבר שכמעט ואינו מתכנס. השיחה חייבת להסתיים כי איתן יוצא מכאן ישירות לדימונה, שם הוא מעביר עוד הרצאה לצד אמו, אפרת. למחרת כבר יטוס לחופשה קצרה ביוון (מגיע לו). צביקה, איש חינוך ומומחה להפרעות קשב, מתכונן במרץ לעבודתו החדשה: לאחר ששוריין במקום החמישי ברשימת הציונות הדתית, יעבור השתלמות לחברי הכנסת החדשים, ו-48 שעות מפגישתנו כבר יושבע לתפקידו החדש כח"כ. לפני תחילת הפגישה הוא עוד מספיק להתפלל מנחה, ותוך כדי הריאיון עונה מדי פעם לוואטסאפים. גם איתן נודד אל הטלפון מעת לעת.
ובתוך כל זה, האב ובנו מצאו זמן להוציא לאור ספר משותף. הספר "עקידה", בהוצאת "סלע מאיר" ובעריכתה המדויקת של דבורה זגורי, מגולל את החוויות של שניהם מתקופת השבי. זה ממואר אינטנסיבי שנקרא בנשימה עצורה, ולא רק בגלל חוויותיו המצמררות של איתן בשבי. יותר מכך, הספר מצליח להעביר את המורכבות של משפחה שנאבקת במקביל על חיי בנה ועל מה שהיא תופסת כעתיד האומה, תוך שהיא סוחבת על גבה משקל בלתי נסבל.
וכך, החלק החזק ביותר בספר לאו דווקא מגיע מהמנהרות של עזה, אלא מארוחת שישי בבית משפחת מור בקריית ארבע, שבה אחד משמונת הילדים – דוד – מתעמת עם אביו. "למה אתה חייב להתבטא בקיצוניות כזאת?", הוא מטיח בצביקה. "אנשים אומרים שאתה מפקיר את אח שלי בעזה, שאתה מנצל את השבי שלו בשביל פוליטיקה ומשיחיות! אתה יודע איזה פאדיחות זה? השבוע חבר שלי אמר לי כזה: 'וואלה, אם היית בעזה אבא שלך היה מוותר גם עליך'".
"אנשים אומרים שאתה מפקיר את אח שלי בעזה", הטיח בצביקה אחד מילדיו. "אני מבין", הוא אומר, "אבא שלהם מבוזה כל הזמן ולא נעים להיות מיעוט שהולך נגד הזרם"
"אנחנו יושבים סביב שולחן השבת והכיסא של איתן ריק, עם תמונה שלו", אומר כעת צביקה, כשהוא נזכר באותה קבלת שבת. "אני מבין את הילדים האלה. אבא שלהם מבוזה כל הזמן, מקבל הודעות נאצה, גם בתקשורת תוקפים אותו, ובכלל - לא נעים להיות מיעוט שהולך נגד הזרם. אני מבין אותם לגמרי. אבל הילדים שלי עוד ילדים, הם עוד לא בנו דרך חיים והשקפת עולם. לקח זמן לתפיסה שלי לחלחל ליתר בני המשפחה, אבל בסוף היתה בבית הבנה והשלמה".
כוח צביקה
כבר משמו של הספר - "עקידה" - אפשר להבין שצביקה ואיתן לא מתחמקים מהתפקיד שלתפיסתם הועידה להם ההיסטוריה, וגם לא מתעלמים מהפולמוס סביב האמונות המשפחתיות שלהם, כאלו שלרבים בציבור הישראלי היה קשה לבלוע.
"כתבנו את הספר כדי להשאיר חותם לדורות הבאים", אומר צביקה. "אנחנו חיים בעידן של מלחמה בין נרטיבים, וחשוב לנו שהסיפור שלנו יקבל במה, יהיה צרוב בזיכרון הלאומי. בעתיד, כשיכתבו דוקטורטים על החטופים, הספר הזה יהיה חומר גלם למחקרים ולשיח בישראל, וגם תשתית לקראת הבאות. צריך שתהיה תורת לחימה ישראלית להתמודד עם חטופים".
צריך תורת לחימה גם למשפחות של חטופים?
"החידוש אצלנו במשפחה היה שלראשונה בתולדות המדינה, הורים של חטוף אומרים לממשלה לא להיכנע. לאורך השנים או שהורים ישבו בבית שבורים באיפוק רב, או שיצאו לרחובות. אבל לא היה דבר כזה, שהורים אמרו למדינה 'אתם תילחמו על הילד שלי, תלחצו את האויב'. אני לא מצפה ממשפחות להגיע למקום שאנחנו הגענו אליו. אני כן מצפה מהממשלה לדעת לחבק את המשפחות, לעודד אותן, למלא את כל צורכיהן – אבל בסוף לעשות את מה שטוב למדינה. לדעת איך אנחנו מצילים את בני הערובה שלנו באופן כזה שאנחנו לא פוגעים בהרתעה".
איתן: "היה חשוב לי שכל מי שיקרא את הספר יבין לעומק את המסרים שאבא שלי ניסה להעביר לאורך המלחמה. למרות הקושי שהיה לו, הוא היווה דוגמא לציבור שלם איך נלחמים ואיך מתנהגים בצורה תקיפה נגד האויבים שלנו".
לא צריך להיות חוקר מקרא כדי להבין שהספר "עקידה" מתכתב עם הסיפור התנ"כי, שבו צביקה מגלם את אברהם אבינו ואיתן את בנו יצחק. אבל לדברי צביקה, לאורך ההיסטוריה לא רק אברהם עקד את בנו. "כל אבא ששולח את הבן שלו לצבא, עוקד אותו", הוא מסביר. "הרי האבא לא יודע אם הבן הזה יחזור או לא. כדי שנוכל לחיות פה, אנחנו חייבים להיות מסוגלים לעקוד. מי שלא מוכן להקריב עבור המדינה, עבור הארץ הזו, לא יוכל להיות כאן".
ובכל זאת, יש הבדל בין לשלוח ילד לצבא, לבין מצב שבו הילד שלך כבר חטוף.
"לאו דווקא. אנשים בישראל המשיכו לשלוח את הילדים שלהם לצבא גם במצב של מלחמה. אנחנו לא ישנו בלילה, אבל עוד עשרות אלפי משפחות לא ישנו בלילה. אז נכון שדרגת הסיכון לחייל היא אולי נמוכה יותר מאשר לחטוף, אבל מצד שני אפשר גם להגיד שאיתן היה יותר שמור. הרי עז א-דין אל-חדאד (מפקד חטיבת עזה בחמאס דאז, אשר חוסל על ידי צה"ל במאי 2026, א"א) אמר לשומריו של איתן שאם הם לא ישמרו עליו בחיים, הוא יהרוג אותם. אז באיזשהו מקום איתן היה יותר שמור מחייל שחשוף לכדורי האויב".
איתן: "בתחילת המלחמה אפילו אמרתי תודה על זה שאני שם. ברור שהייתי שמח שיחלצו אותי, שישלחו לוחמים שיביאו אותי הביתה, אבל הבנתי את הסיטואציה שאני נמצא בה. אחים שלי נלחמים מעליי במדים, ואני נמצא מתחתם, אולי לא במדים, אבל החיים שלי שווים בדיוק כמו כל חייל אחד למעלה".
איתן: "בשבי היה חמאסניק שהרביץ לי והתעלל בי נפשית. התעודדתי מלחשוב שאני איתו לזמן מוגבל, אבל אשתו איתו לכל החיים"
צביקה, אמרת "נבכה אבל לא נתבכיין". היה רגע שבו רצית גם להתבכיין?
"להתבכיין זה להתלונן. אני לא בנאדם שמחפש להתלונן באופן כללי, אני מחפש להיות פרו-אקטיבי, להתקדם לאור הנסיבות. אבל בהחלט בכיתי. מצאתי את עצמי הרבה פעמים בוכה. נוהג בכביש, פתאום נזכר באיתן ומתחיל לבכות. וכמובן בלילה, כשהראש על הכרית. אתה מנסה לישון וחושב על איתן. הוא חי? הוא אכל היום? ואתמול? אז כן, בכיתי".
איתן, מה היו הרגעים הכי קשים שלך? מתי הרשית לעצמך לבכות?
"אחרי תשעה חודשים ראיתי בפעם הראשונה את אבא בחדשות. אז בכיתי. חוץ מזה בכיתי כשהתעללו בי. הייתי נעול בחדר, תקופה ארוכה הייתי לבד, לא דיברתי עברית, והיה איתי חמאסניק, זבל של בנאדם, שגם הרביץ לי וגם התעלל בי מנטאלית. לפעמים אמרתי לעצמי 'חלאס, אני לא רוצה להיות פה יותר'. מה שעזר לי, זה לחשוב על זה שאני איתו עכשיו לזמן מוגבל, אבל אשתו איתו לכל החיים, והיא תסבול אותו לכל החיים. זה מה שעורר את רוחי".
המחבל שהסיע אותך ברכב לתוך עזה חוסל. מה עלה בגורל החמאסניק המתעלל הזה?
"אני מחכה שיודיעו לי שגם הוא חוסל".
חטיפת משפחות החטופים
ב-15 באוקטובר 2023, לאחר ניסיונות רבים, הצליח מטה משפחות החטופים לארגן פגישה ראשונה עם ראש הממשלה נתניהו. המטה התבקש בידי לשכת רוה"מ לשלוח לפגישה, שהתקיימה בבסיס פיקוד העורף ברמלה, נציגים מחמש משפחות בלבד.
בספר "חטופים: 843 ימים של הפקרה", שנכתב בידי שלומי אלדר ורותי יובל ומבוסס על ראיונות רבים עם נציגי מטה משפחות החטופים, מתואר כיצד באמצע הפגישה הוכנסו לתוך החדר במפתיע "קבוצה של משפחות דתיות. חלק מהנוכחים תהו איך יתכן שלפגישה מאובטחת עם ראש הממשלה בבסיס צבאי סגור מגיעות לפתע משפחות נוספות, ללא כל תיאום מוקדם". התקרית מוצגת בספר כאמבוש מתוכנן שביצע נתניהו, וכתחילתו של שיתוף פעולה פוליטי בינו לבין פורום תקווה.
בספר "עקידה" מתאר צביקה מור את הפגישה הזו מזווית אחרת לגמרי. לדבריו, דבר קיום הפגישה דלף לעיתונאים וכך הגיע לאליהו ליבמן, אז ראש מועצת קריית ארבע ומי שבנו, אליקים, נרצח בעת שעבד עם איתן במסיבת הנובה. ליבמן ומור מיהרו לרמלה, ותוך שהם משכנעים את הש"ג הצליחו להסתנן לבסיס ומשם להידחף לפגישה עם נתניהו. "אני בחיים שלי לא פגשתי שר, שלא לומר ראש ממשלה", אומר צביקה השבוע. "בתמימותי באתי עם נשק ארוך וניסיתי להיכנס לפגישה. הגיע אליי מאבטח בגובה שני מטר ותפס אותי בידיים, לקח לי את הנשק".
בעצם התפלחתם לפגישה.
"נכון, לא הוזמנו. אבל למה לנו אסור להיות בפגישה? הרי גם הילדים שלנו בשבי".
ידעו מראש שאתם לא באותה גישה של יתר המשפחות?
"עדיין לא היינו מאורגנים כפורום תקווה, אבל כבר היה לי ברור שמטה משפחות החטופים הולך לעודד כניעה בלתי נורמלית. ובאמת רצו לאכול אותנו שם בפגישה, כשדיברנו".
אתה מתאר את נתניהו בפגישה כמאוד סבלני, כמי שנותן למשפחות לפרוק את כעסן. בספר "חטופים" הגישה של נתניהו מתוארת באופן אחר לגמרי.
"נתניהו לגמרי התעניין וספג את כל מה שנורה כלפיו. הוא היה צריך לעמוד מול זעם נוראי ומול כאב עמוק. היינו בגיהינום".
לא במקרה, הנרטיבים של "עקידה" ו"חטופים" מתנגשים. גם היום, צביקה ואיתן משוכנעים שמאחורי מטה משפחות החטופים וההפגנות בכיכר החטופים, עמדו כוחות פוליטיים. "כמובן שהיו אנשים טובים, שהגיעו להפגנות כדי לתמוך בחטופים", אומר איתן. "אבל היו אנשים שכל מה שהם רצו זה להפיל את הממשלה. אין בעיה להילחם בממשלה, אבל לא תוך כדי מלחמה. במלחמה כולנו צריכים להיות ביחד, לחזק את הממשלה שנלחמת נגד האויבים שלנו".
צביקה: "היה שימוש בכוח וב'חיילים' של מחאות 2023, כדי לנתב את הזעם שנבנה נגד הממשלה במשך כמעט שנה, ועכשיו להוסיף לזה את הדלק של נושא החטופים. אני הבנתי שיש פה מישהו שמהנדס הכל מלמעלה. ברור לי שמאחורי הקלעים היו אנשים שניצלו את משפחות החטופים לצרכים פוליטיים. אנשים תמימים הגיעו כדי להזדהות עם משפחות החטופים, אבל יצרו פה נפח שבוודאי שירת את חמאס. חמאס למד שהוא יכול לגייס את הרחוב הישראלי לטובתו".
אתה אחראי, אתה מתקן
צביקה, אנחנו נפגשים ביום שבו נשיא המדינה הטיל על גדי איזנקוט את המנדט להרכבת הממשלה. כאשר הנרטיבים של שני חלקי הציבור מתנגשים בכזה אופן, יש אפשרות להקים ממשלת אחדות?
"לכל צד יש בטן מלאה על הצד השני, אבל אני בעד ממשלת אחדות כי מדינת ישראל בסכנה קיומית. אני לא מתעסק במי צודק ומי התחיל. חברים, אנחנו צריכים לשים בצד את מה שבמחלוקת כי אנחנו ברגע היסטורי של מלחמת העצמאות השנייה".
חזרה ל-7 באוקטובר. אתה לא חושב שנתניהו צריך לקחת מידה מסוימת של אחריות למה שקרה? עד היום הוא מסרב לעשות זאת.
"בתרבות שלנו, שבה אין ערך למילה שנאמרת, ואפילו להבטחה שהובטחה, מה הערך של המשפט 'אני לוקח אחריות'? הרי גם אהרן חליוה לקח אחריות, והוא עושה חיים בארצות הברית. גם הרצי הלוי לקח אחריות ונהנה מפנסיה שמנה מאוד. אז מה זה לקחת אחריות? מבחינתי זה לא עניין דקלרטיבי, אלא של מעשים, של להביא את המדינה למצב אחר. היחידים שלקחו פה אחריות באמת, מבחינת קידום המדינה למצב שהוא הרבה יותר טוב מלפני שלוש שנים, זה אנשים כמו נתניהו. אז למה הוא צריך להגיד, אם הוא עושה?".
צביקה: "חליוה 'לקח אחריות' ועושה חיים בארה"ב. הלוי 'לקח אחריות' ונהנה מפנסיה שמנה. אבל מי שלקח אחריות באמת מבחינת קידום מצב המדינה, זה נתניהו"
צביקה לוקח עכשיו נשימה ואומר: "איך קוראים לפרופסור הזה עם השיער הארוך?". איתן, שנדמה שאינו מאזין לשיחה, מרים את הראש מהטלפון ואומר "אמיר חצרוני". "בדיוק", ממשיך צביקה בתנופה. "אמיר חצרוני יושב בראיון, מטנף על עדות המזרח, ואז מתנצל וכולם עוברים הלאה. מה הערך של זה?".
לשיטתך נתניהו יכול לקחת אחריות במעשיו. לשיטתי, הוא יכול לעשות זאת גם במילותיו.
"אני חושב שזה היה נכון לו היה עושה את זה. אבל אני קצת בז לאותם אנשים שסלחו מהר לרונן בר והרצי הלוי. הם היו השומרים על הדלת, שלא שמרו. הם האשמים הראשונים. אז עכשיו בהבל פיהם הם קנו את סליחת העם? אני לא רואה לקיחת אחריות אמיתית אצל הרצי הלוי ורונן בר".
יצוין כי הלוי הודיע בינואר 2025 על התפטרותו, שנכנסה לתוקף ב-6 במארס. באפריל הודיע גם ראש השב"כ רונן בר כי יסיים את תפקידו ביוני, לאחר שהממשלה כבר החליטה במארס על הפסקת כהונתו. שניהם הותקפו בידי נתניהו ואנשיו לאורך רוב התקופה שקדמה לסיום תפקידם.
ילדותו השנייה
בספר "עקידה" מתואר כמובן גם מסע ההישרדות של איתן בשבי. הוא מספר, למשל, שזיו ברמן חשב שהוא מחבל כשראה אותו לראשונה, כיצד שניהם מצאו במנהרה קופסאות טחינה מ-2017 ואכלו אותן בסתר, ואפילו מודה שהתחבק בשמחה עם שניים משוביו לאחר שלא ראה אותם זמן רב.
איתן מתגלה מקריאת הספר כגיבור בשר ודם. הוא מספר שבתקופת השבי פחד יותר מכל דווקא מפצצות חיל האוויר, שטלטלו את הבתים שבהם הוסתר. כאשר בשלב מאוחר יחסית העבירו אותו המחבלים למנהרה, איתן שמח: כאן יהיה מוגן. כשקוראים את החלק הזה בספר, אי אפשר שלא להתפלסף: הרי במידה מסוימת האבא צביקה, שדרש שישראל תכניע את חמאס, הוא זה ששלח את אותן פצצות שהוטלו רק מטרים ספורים מבנו. הפצצות הן המאכלת המונפת אל צוואר הנער, ממתינה שאלוהים יתפוס אותה. "אני לקחתי בחשבון שיכול להיות שלא אראה את הבן שלי יותר בחיים", אומר צביקה.
ואכן, רגע חזרתו של איתן מהשבי מתואר בספר כלידה מחדש. גם אמו, אפרת, מספרת ברגע נוגע ללב על רצונה "לתקן דברים באימהות" שלה ולשפר את הקשר שלה עם בנה. למרות זאת איתן בן ה-26 לא גר היום בבית הוריו. "מה יש לי לעשות בקריית ארבע?", הוא צוחק. הוא חי ברמת גן, מבלה את עיקר זמנו בבישול ובאימוני ספורט, וגם שוחה וכאמור מעביר הרצאות. "זה עוזר לי לדבר, לספר את הסיפור שלי. אני מנסה לא לשמור את החוויות בפנים", הוא אומר.
"מאז שחזרתי הקשר שלי עם אבא עוד יותר טוב, לא כמו שאנשים מסוימים חשבו שיהיה. חיכו לשמוע את התגובה שלי על הפעילות של אבא שלי. הנה, עכשיו הם שומעים"
את ההורים הוא מבקר לעיתים קרובות יותר מאשר לפני השבי. "היה לנו קשר טוב לפני ה-7 באוקטובר, ואחרי השבי הוא נהיה עוד יותר טוב", אומר איתן. "לא כמו שאנשים מסוימים חשבו שיהיה. הרבה אנשים חיכו לשמוע את התגובה שלי על הפעילות של אבא שלי. והנה, עכשיו הם שומעים".
