קושמרו לא לבד: למי שעדיין לא הבין - המדינה היא לא חברת אחזקות

ישראל אחזקות בע"מ

"זאת הארץ שלי. נולדתי כאן. מהקיבוץ אל חיל האוויר, לאוניברסיטה, לתעשייה. זה שלי. לא שלהם". אני מניח שכבר לא נשארו הרבה בישראל שלא נחשפו למשפט האפריקאנרי הזה של קובי ריכטר.

ישראל מדינה ייחודית בין ארצות המערב, שבה תחושת המגיע לי, שבתקופה האחרונה הפכה לבכיינית עם תערובת של תימהון ואלימות, מאפיינת דווקא את האליטות שידעו לקטוף את מלוא טוב הארץ. בכל ארץ מתקדמת, עשירה, נורמלית, למאיונים או לאלפיונים העליונים יש איזושהי תחושת אשמה כלפי המעמדות הנמוכים. הרי הם המציאו את הביטוי "מוחלשים", כדי להאשים את הממשלה. אבל עכשיו כשהמוחלשים מתחברים מלמטה למעלה לציונות ולצורך להגן עליה, בזים להם. מלמעלה למטה. בעולם נהוג שהאליטות העשירות מחזירות לחברה; לא בישראל.

נכון, תרומות אדירות למטרות נקודתיות. אבל באופן כללי הם מאיימים בגלוי להרוס את הכלכלה בנוסח "נראה אתכם מסתדרים לבדכם ביער, בג'ונגל, בלעדינו". רופאים שזה עתה סיימו בית ספר לרפואה בסבסוד כמעט מלא של עם ישראל, מתרברבים בגלוי שהם עוזבים את הארץ.

לקראת הרכבת הממשלה חזרנו לעונת המכתבים. שורה של לשעברים בכירים יוצאי גולני עושים שימוש בסמל החטיבה כדי לרמוז לעמיתם, רא"ל גדי איזנקוט, שיקבל "הכרעה". דהיינו, שיקים ממשלה אם צריך גם עם המפלגות הערביות, שבחלקן היו צריכות להיפסל, רק כדי "להזיז" את נתניהו מהשלטון.

דיברתי לפני 12 שנה עם איש תקשורת ידוע, שאמר את חזונו: לשמאל תהיה תוחלת רק אם יצליח להעלות את שיעור ההשתתפות של הערבים כך שיכניסו בסביבות 20 או קצת פחות מנדטים לכנסת

התשוקה האינטלקטואלית העיוורת לערבים התגלתה לי כבר לפני יותר מ־12 שנה, בסביבות "צוק איתן". לפני שהמבצע בעזה יצא לדרכו. הזיכרון לא מאה אחוז. המתנו להיכנס לאולפן של רינה מצליח בשעת ערב מוקדמת במוצאי שבת. דיברתי עם איש תקשורת ידוע, שאמר את חזונו: לשמאל תהיה תוחלת רק אם יצליח להעלות את שיעור ההשתתפות של הערבים כך שיכניסו בסביבות 20 או קצת פחות מנדטים לכנסת. לכאורה המציאות היום היא התגשמות חזונו. אבל זה קצת באיחור והמופע של השמאל חלש מדי. האיש לא חזה שבמקביל תתרחש תופעה של מנהיגי ימין מובהקים שיפנו עורף לציבור הלאומי שהאמין בהם.

טקסט קלאסי נוסף סיפק בסוף השבוע שעבר דני קושמרו, הסימפטיקו הזה שרק נעליים לבנות חסרות לאופנוע השחור שלו. "תראו את זה, למשל. שכונת מישור הגפן באופקים. ב־7 באוקטובר (מחבלים) רצחו 33 מבני השכונה... אז מה? שלוש שנים אחרי, מישור הגפן נתנה 65 אחוז לגוש נתניהו... לפוליטיקאים שבמשמרת שלהם קרה האסון הזה".

הבעיה היא, שקושמרו וריכטר ואהוד ברק ושקמה וכל השאר הם כבר לא בדיוק "עסקנים" כמו פעם. הם רואים את המדינה היהודית כחברת אחזקות, ובחברה כזאת יש גרעין שליטה שקובע

הוא לכאורה בז לבני אופקים; למעשה, הוא משקף את הכישלון של כוחותיו להציב אלטרנטיבה מנהיגותית. בעיוורונו השחצני הוא לא מודע לכך שהחיים באופקים חזרו למסלולם כבר בחודשים הראשונים של 2024. תושבי העיירה שהיא עמוד השדרה של הנגב המערבי התאוששו, בוודאי בהשוואה ליישובים אחרים בסביבה שעסקו במסחטת תקציבים ושעדיין לא חזרו לגמרי. טקס של פרס ספרותי חשוב התקיים שם כבר במארס 24'.

ברשותך, דני, אני רוצה לצטט מספרו של ידידי מוסא מנחם "בשבי האי־רציונליות". מוסא העלה באוב את אחת הוותיקות המיתולוגיות בקיבוצו מענית, מרים, שהעלתה כבר לפני קרוב ל־60 שנה את השאלה הגדולה: "אז למה הם לא מצביעים בשבילנו?!"

"התשובה הסטנדרטית של עסקני המפלגה (היתה): 'ההמונים הלא־משכילים (שלא לומר הנבערים) נופלים כטרף קל בידי נואמים המשתמשים בדמגוגיה זולה ובהסתה; הם אינם מבינים את האינטרסים האמיתיים שלהם...' חלפו שנים וזרע הספק נבט בי... האם באמת 'ההמונים העמלים והמדוכאים' פועלים בניגוד לאינטרסים הברורים שלהם?"

הבעיה היא, שקושמרו וריכטר ואהוד ברק ושקמה וכל השאר הם כבר לא בדיוק "עסקנים" כמו פעם. הם רואים את המדינה היהודית כחברת אחזקות, ובחברה כזאת יש גרעין שליטה שקובע. זאת לא דמוקרטיה, למרות השקיפות הבוהקת של קירות הזכוכית בקומה ה־60 ומשהו. באופקים מתייחסים למדינה כמשהו שהם שותפים בו, והם מכירים היטב את האינטרס הביטחוני והכלכלי שלהם. אנשי האליטה, שדוחים אותם מעל פניהם כדי להזמין לשולחן את מנסור עבאס ואחמד טיבי, שואפים ליצור על הקרקע, ברחובות, מצב כאוטי שיעסיק את האנשים הקטנים שנרצחו להם 33 שכנים. אני די בטוח שבסביבה הפיזית של צמרת האחזקות, לא נרצחו בני אדם. גם מלחמת אזרחים לא מרתיעה אותם.

חצו את הרוביקון

ככל הנראה מתגבשות בסביבת הנשיא הרצוג נוסחאות לממשלת אחדות. יש הסכמות והן אינן באוויר, למרות הניתוח של חיים רמון, שלא רואה היתכנות לממשלת אחדות. אבל בכלל לא ברור שאיזנקוט עצמו או מי משותפיו לקואליציה העומדת על כתפי המפלגות הערביות, מעוניינים בכך. איזנקוט אומר בכל יום דברים קשים ותוקפניים יותר נגד רה"מ נתניהו.

הסביבה החברתית של איזנקוט, כמו הלשעברים הוותיקים שדוחקים אותו לזרועות מנסור ואחמד, היא חלק ממיליה רחב שכבר חצה נפשית ואידיאולוגית את הרוביקון. הצילומים של יאיר גולן במפגשיו עם מנסור ואחמד, כל אחד בנפרד, מראים אדם שמוכן לשרת. אמרנו, ברית המשרתים. גולן צוהל כנער שהצליח להשיג לעצמו צילום עם אחד מאלילי הנוער, מנסור עבאס; ועם אחמד טיבי הוא קשוב היטב לתדרוכים.

זה לא אומר שבממשלת אחדות הערבים לא יזכו בתמורה להישג האלקטורלי שלהם. אבל שותפות בממשלה - זה אומר שישראל מוותרת על יסודות הביטחון הלאומי שלה ומסתפקת בצבא שהוא סוג של משמר הגבול, ולפי חזון השמאל המעודכן: למען השלום, הישראלים ייאלצו לוותר על חלק מהביטחון שלהם, על הציפיות שלהם לביטחון. יובל אברהם, מיוצרי "נז"א", אמר דברים כאלה.

מפליא שרבים מהאלופים לשעבר, רמטכ"לים ובכירי השירותים החשאיים, מוכנים להשלים עם דבר כזה. וזאת לאחר שישראל הפגינה את הכושר שלה במערכות של שלוש השנים האחרונות.
ממשלת האחדות יכולה להיסגר מהר. היא תהיה כרוכה בסיום הפרק של נתניהו בפוליטיקה. לא כתשלום במזומן. איזנקוט השתמש עד עכשיו ברטוריקה מאוד אנטי־נתניהואית, ולכן הספקות גדולים. לאחר שנודע כי נתניהו ביקש להפסיק את רכיב הסיוע הישיר בסך 4 מיליארד דולר, הגיב איזנקוט כי "התנהלותו של בנימין נתניהו היא סכנה אמיתית. אי אפשר לסמוך עליו וחייבים להחליפו".

ביום חמישי שעבר הוא כבר יכול היה לתת את הכיוון ולהתחיל את ההידברות. האיחור הזה צובר עוד ועוד מכשולים. נשאר הנשיא הרצוג. הוא מבין שזה הרגע שלו בהיסטוריה של המדינה. להרכיב את השעון הזה זה מסובך, אבל גם מאוד פשוט.

תקלה בשיטה

אלה המספרים הפשוטים שמספרים את סיפור הבחירות בארה"ב עם מלחמת איראן ברקע. כך זה נתפס בחלל התקשורתי־פוליטי האמריקני. בחודשים יולי-ספטמבר רשמה חברת הנפט הסעודית ארמקו הכנסות שיא עם רווח נקי של 31.2 מיליארד דולר. זאת עלייה של תשעה אחוזים מהחודשים המקבילים בשנה שעברה. העימות מול איראן במצר הורמוז מעלה את מחירי הנפט בשעה שכמות חביות הנפט הגולמי המשווקות דרך המצר ודרך הצינור היבשתי של ערב הסעודית נמצאת כל הזמן בעלייה. במקביל, כפי שכל אחד יודע, המחיר בתחנות הדלק בארה"ב גם הוא עולה בהתמדה. כך שחברות הנפט והדלק מרוויחות הרבה מאוד משני צידי הייצור והשיווק, בעוד הצרכן מפסיד.

המלחמה אפשרה לדמגוגיה האנטישמית להכריע את הבחירות בחלק מהמרוצים לסנאט ולבית הנבחרים. הבולט ביותר כמובן הוא עבדול אל־סייד במישיגן. המסר שלו פשוט וקליט: המחיר הגבוה של מוצרי הצריכה בדוכנים וביטוח הבריאות הוא תולדה של הכסף שהולך לישראל. העובדה שתעמולה אנטישמית כזאת תופסת אש במדינה דמוקרטית מודרנית כמו ארה"ב מדאיגה ביותר. חלק גדול מהאמריקנים מעדיפים את ארגוני הטרור הג'יהאדיסטיים, ששלוחותיהם זורעות כאוס ברחובות אמריקה, על פני מדינה דמוקרטית כמו ישראל. ל־32 אחוז מהאמריקנים יש דעה חיובית על "סוציאליזם".

אבל ההכרעה הברורה לטובת הדמוקרטים, שהשתלטו על שני בתי הקונגרס, הסנאט ובית הנבחרים, משגרת מסר נוסף לישראל. בחירות נועדו כדי להכריע בצורה תרבותית, דמוקרטית, במחלוקות, בפילוגים ואפילו בניגודים שעלולים להידרדר למלחמת אזרחים. שיטה לא אלימה לפתרון עימותים. בארה"ב זה עובד חלקית, כי עובדה שיש שם מרחב גדול מאוד לפעולה ישירה ואלימה.

בישראל אנחנו יכולים להתפעל משיעור ההשתתפות הנדיר, הגבוה מאוד, אבל השיטה בישראל לא מתפקדת. היא לא מניבה את הניצחון האלקטורלי. רק חלק קטן מהבוחרים הלכו להצביע בידיעה שהם לא מצביעים כדי לנצח, אלא כדי לתמוך במועמד או במפלגה קטנה שהם רוצים לראות בכנסת. הציבור היהודי הגדול לא הלך לקלפיות כדי להעניק למפלגות הערביות את המפתח לשלטון בישראל. אבל הכאוס הפוליטי כתוצאה מהשיטה הלא מתפקדת, בהחלט מעניק כוח למוסדות הלא־דמוקרטיים, האדמיניסטרטיביים, ומנועי הלחץ של קרטל הדעות.

דרמה פולנית

פיוטרובסקה ושווייצ'קובסקי מתווכחים. זאת לא סאטירה של אמנון דנקנר ז"ל או דודו גבע ואפרים קישון המנוחים. בעבר, כשעוד היה הומור בתקשורת הישראלית, היית מוצא מדי פעם איזה תיאור דרמטי לאירוע שהתרחש כביכול באיזו ארץ רחוקה עם שם מוזר, והיה ברור שכוונת המשורר היא למדינה מוזרה עם שם מוכר: ישראל.

אז זה מה שקרה בפולין כמה ימים אחרי הבחירות בישראל. על פי אחד הדיווחים המלומדים, בית המשפט לחוקה הפך לבמה של מאבק שליטה, שהידרדר למאבק פיזי עם מעורבות של המשטרה. אנה קורווין פיוטרובסקה, שנבחרה על ידי שלטון הרוב (הקואליציה השלטת), ציוותה על הרחקה־השעיה למשך חודש ימים של נשיא בית המשפט בוגדן שווייצ'קובסקי וסגנו (שאת שמו קצת קשה לי לתרגם לאותיות עבריות). לאחר מכן הכריזה על עצמה כבעלת הסמכות (קרי, השביעה את עצמה). סמכותה נתונה במחלוקת. היא נשבעה לתפקיד בלי נוכחותו של נשיא המדינה. שווייצ'קובסקי וסגנו דחו את הוראותיה. המשטרה הופיעה מחוץ לכותלי בית המשפט, תובעים החלו להתערב, ונשיא פולין קרול נברוצקי חתך את ביקורו בחו"ל וחזר לוורשה.

קורווין פיוטרובסקה אסרה על שווייצ'קובסקי (וסגנו) מלהיכנס לבניין בית המשפט, והגבילה את הנגישות לשופטים אחרים. זה הפך למאבק שליטה פיזי על בית המשפט לחוקה. ההתנגשות היא בנושא של מי מחליט על משמעות ופרשנות החוק.

יש בפולין תערובת של גורמים שממנים שופטים. רה"מ דונלד טוסק, שהוא שמאלי־ליברלי, ממנה כמה, והנשיא ממנה אחרים, וצריך לאשר את כולם. הנשיא נברוצקי הוא שמרן מאזור החיוג של הקואליציה הלאומנית שהוחלפה בבחירות האחרונות.

הליברלים ששולטים היום בממשלה רוצים למלא את ביהמ"ש לחוקה בשופטים שמתאימים לקו האידיאולוגי שלהם, שהוא התחברות הדוקה למכונה הביורוקרטית בבריסל. זה כולל ביטול המטבע הלאומי (הזלוטי) וכניסת היורו כמטבע הרשמי. כמו כן, יישור קו עם גרמניה והאיחוד האירופי בנושא קליטת מאות אלפי מהגרים. כל זה תחת הלחץ הצבאי הרוסי במלחמת אוקראינה.

שלום לסיוע

ארה"ב נשארת בעלת ברית של ישראל, והשותפויות הביטחוניות על בסיס של אינטרסים ביטחוניים וכלכליים משותפים רק מתפתחות. אבל ההודעה של הנשיא טראמפ על סיום הסיוע הישיר של ארה"ב לישראל מתקבלת בכל זאת כסוג של הלם פסיכולוגי. לפחות סמלי. מה שמדהים זה שדווקא כשפורטים את הסיוע הזה, של 4 מיליארד דולר בשנה, לשקלים - מתקבל סכום שהמדינה מפזרת על ימין ועל שמאל: 12 מיליארד שקלים.

המגמה היא של ניתוק הממסד הביטחוני מאינספור החיבורים ויחסי התלות עם האמריקנים. זו בהחלט התכוננות מחויבת המציאות לעידן הפוסט־טראמפיסטי. זה היפוך המדיניות של רבין ואהוד ברק בזמנו של הפסקת הייצור של תחמושות ורכיבי נשק חיוניים בישראל. הממסד שבראשו גדי איזנקוט נשאר למעשה תקוע בימי טרום 7 באוקטובר, ולכן המסרים של טראמפ ונתניהו מערערים אותם.