הניסיון להדיר מפלגות חרדיות מפספס את כל הרעיון של הציונות

1

כמה סמלי שהשבת שבה מתחיל הסיפור שלנו כיחידים וכעם, חלה לפני יום הבחירות לכנסת ישראל. מאברהם אבינו במאה הי"ח לפנה"ס ועד מדינת היהודים כיום, עברנו מסע ששום אומה לא עברה כמותו. יתרה מזו, אחרי שני חורבנות וגלות ארוכה ונוראה, שבנו ארצה בפעם השלישית. אשרינו שאנחנו חיים במדינה עצמאית ויכולים לעצב את גורלנו במו ידינו, ואיננו תלויים בחסדי אחרים. חכמינו אמרו שאין בעל הנס מכיר בנִסו. לנו, בני הדור האחרון, שנולדנו חופשיים מעול זרים, נראה טבעי לחיות כך. אבל אנחנו ננסים על גבי ענקים, נושאים בתוכנו את משא כל הדורות שקדמו לנו, חלומותיהם ומסירות נפשם; מכוחם שבנו למולדת ובנינו אותה מחדש.

לאחר שאדם וחווה אכלו מפרי עץ הדעת, שמעו את קול האל בגן והסתתרו מפניו. קריאתו לאדם: "אַיֶּכָּה?" מהדהדת מאז לאנושות כולה. אלוהים מבקש את האדם, כדברי הרב יהושע השל: "אם אלוהים אינו מפנה אלינו שאלה, אזי כל חיפושינו להבל ידמו". האמונה, אמר השל, צומחת מתוך חרדת המענה לאתגר הזה. הרב קוק ראה בשאלה המקראית ביטוי לאבדן האני; "וכיוון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה". לכן, קרא: "את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא".

2

וכך, דור אחר דור, הלכה והזדקקה מכלל האנושות דמותו של העברי הראשון, אברהם. מכל בני דורו, הוא היחיד ששמע את הקריאה הראשונית "אַיֶּכָּה?" וענה, תוך שהוא יוצא נגד המוסכמות ונורמות החשיבה של תקופתו, עד שחכמינו תיארו אותו כמי שניתץ את פסלי אביו (איקונוקלסט). חשוב לדייק:  אברהם לא רק יצא נגד אמונות תקופתו, אלא עשה זאת באמצעות מה ש-3700 שנה מאוחר יותר יכנה תופעה כזאת יהודי חכם בשם "רצח אב".

לאחר שענה על שאלת "אַיֶּכָּה", הוכנה התשתית לשמיעת הקריאה החדשה: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". הציוויליזציה שבה נולד אברהם ("אור כשדים"), צמחה, הגיעה לשיא ואז נחרבה ונעלמה. אברהם מתנתק ממנה ויוצא להקים ציוויליזציה חדשה בעלת משימה נצחית שאינה כפופה לחוקי הבלייה ההיסטוריים. לכן גם אם תיחרב, היא לא תיעלם, אלא תקום מחדש כעוף החול הקם מאפרו.

3

ומה מטרת ההליכה לארץ המובטחת: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי (עַם) גָּדוֹל... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (אומות העולם)". אתה הולך לארץ מיוחדת שבה תכין את הבסיס להקמת אומה גדולה שתהיה ברכה לעולם. כשם שהקריאה "אַיֶּכָּה?" מופנית לכל האנושות, כך הקריאה "לֶךְ לְךָ... אֶל הָאָרֶץ" מופנית לכל יהודי בכל זמן. הרצל שמע את הקריאה האברהמית ופעל למלט את עמנו מאירופה לפני שתגיע הרעה. הוא לא התרשם משוויון הזכויות שזכו לו יהודי אירופה, ומילים נבואיות יצאו מתחת עטו בדבר האסון שעמד להתרגש על עמנו:

"אין אני יכול לשער", כתב ביומניו, "את המראה והצורות שהעניין יקבל. האם תהיה זו הפקעה מכוח מהפכה (של הציבור האנטישמי) מלמטה? האם תהיה זו החרמה מכוח ריאקציה (של השלטונות) מלמעלה? האם יגרשונו? האם ירצחונו? אני משער את כל הצורות הללו ביחד ועוד אחרות". במכתביו, ראה חזות קשה ליהודי הונגריה: "אין אני מספסר באסון, אבל הוא יבוא גם על היהודים ההונגרים בצורה ברוטלית, ויותר שיאחר לבוא יותר יהא חמור. יותר שיתחזקו (היהודים) - יותר פראית תהא צורתו. אין הצלה מפניו".

4

אברהם התנסה ועמד במבחנים קשים. אבל התורה בוחרת בפתח המסע ההיסטורי בן אלפי השנים של עמנו, להציב את המבחן הראשון שהעברי הראשון עומד בו דווקא בעזיבת הגלות וההליכה לארץ ישראל. בכך סימנה לדורות הבאים: קיומנו כאומה תלוי לא רק בהיותנו בארץ ישראל, אלא עוד קודם, בהליכתנו המתמידה אליה בהיותנו בגלות. אלה מתוכנו ששכחו את הארץ, נעלמו בערפילי ההיסטוריה. לא בכדי, לאחר הקמת מדינת ישראל, התפתח סוג חדש של אנטישמיות: אנטי-ציונות. זאת האנטישמיות החדשה המתנגדת לרעיון הלאומי של העם. האנטישמיות הישנה התייחסה לאמונת היהודים או לגזעם והתאימה לחיים לא ריבוניים בגלות. האנטישמיות החדשה מתייחסת לחיים ריבוניים של העם היהודי בארצו.

לכן, בהגדרות האנטישמיות (כשגריר פעלתי לאימוץ ההגדרות הללו ע"י ממשלת איטליה) של IHRA - הברית הבין-לאומית להנצחת זכר השואה - ישנו סעיף המגדיר אנטישמיות גם כהתנגדות לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, כלומר למדינה יהודית. חשוב לשנן זאת, מפני שבכנסת ישראל קיימות מפלגות שאינן מכירות בישראל כמדינה יהודית ואף שואפות לבטל את הגדרתה ככזאת. כאמור, לפי הגדרות IHRA שמדינות רבות בעולם קיבלו, זאת עמדה אנטישמית.

5

הציונות בהגדרתה הרחבה והבסיסית ביותר, היא לפיכך, ההכרה בזכות היהודים לשוב הביתה לציון.  על כך התנבאו נביאי ישראל בתנ"ך. לאחר שנשוב אל הבית הלאומי, נתווכח על תוכנו, אך ראשית, יש לצאת מהגלות בהתאם לצו הנצחי הקורא לכל יהודי ויהודייה: "לֵךְ לּךָ... אל הארץ". לנושא הזה שותפות בהחלט גם המפלגות החרדיות, והניסיון להוציא אותן מהכלל בטענה ל"קואליציה (או ממשלה) ציונית" – שמשמעותה: הדרת המפלגות החרדיות משותפות בהנהגה הלאומית – חוטא לעומק הרעיון הציוני. הרצל שאב את חזונו מהתנ"ך, מהמסורת הדתית והלאומית העתיקה, משבועת היהודים "אם אשכחך ירושלים" ומהבטחתם בסיום כל ליל סדר במשך אלפי שנים: "לשנה הבאה בירושלים". הרעיון הזה מתחיל בפרק י"ב בספר בראשית, ומה שאירע בפרקים הקודמים הוא פרה-היסטוריה עבורנו.

הציונות בהגדרתה הרחבה והבסיסית היא ההכרה בזכות היהודים לשוב הביתה לציון. לנושא הזה שותפות בהחלט גם המפלגות החרדיות, והניסיון להוציאן מהכלל בטענה ל"קואליציה ציונית" חוטא לעומק הרעיון הציוני. הרצל שאב את חזונו מהתנ"ך, מהמסורת הדתית והלאומית העתיקה, משבועת היהודים "אם אשכחך ירושלים" ומהבטחתם בסיום כל ליל סדר במשך אלפי שנים: "לשנה הבאה בירושלים"

6

כמו גרעין האוצר בתוכו את כל התפתחות העץ המפואר, גם פרשתנו מכילה באופן גרעיני את עתידנו:  הבטחת הארץ: "כִּי אֶת כׇּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה - לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם"; הבטחת הקיום: "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" - לא המספר הפיזי, שכן אנחנו קטנים במספר מרוב העמים, אלא במובן של הקיום הנצחי והבסיסי ביותר כעפר הארץ. ולבסוף, ההליכה לארץ טומנת בחובה את אפשרות הירידה ממנה, כלומר את הגלות. לכן בברית בין הבתרים, האל חוזר על הבטחת הארץ וקיום הזרע, אבל מוסיף גם את ההבטחה לשוב מהגלות: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם... וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה". בהחלט ישובו הנה לארץ ישראל, אם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים ואפילו לאחר אלף או אלפיים שנה, אבל בחשבון אחרון נשוב לנחלת אבותינו. בעינינו ראינו.  

ובכל מקום שאליו גלינו, תמיד זכרנו את ההבטחה הזאת, והיא שעמדה לנו ולאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם, ובסופו של תהליך היסטורי ארוך התקיימה ההבטחה: העם היהודי שב הביתה. אחינו ואחיותינו בעולם: האם אנחנו שומעים את הקריאה הנצחית? אל תמתינו יותר. "צְאוּ מִבָּבֶל בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים... הַגִּידוּ, הַשְׁמִיעוּ זֹאת, הוֹצִיאוּהָ עַד קְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיה). לכו לכם ממקומות הולדתכם בעולם, ועלו לישראל. כאן ביתכם.