בשבוע שעבר אלפי צעירים רקדו ושרו בהתלהבות את "שיר לשלום" בפסטיבל אינדינגב. האירוע עורר רגשות, לכאן ולכאן. כבוד לשיר משנת 1969 שעדיין זוכה לאהדה אצל צעירים שהוריהם לא נולדו כאשר השיר נכתב. בשנה שעברה זכה השיר, שכתב יענקל'ה רוטבליט והלחין יאיר רוזנבלום, במקום הראשון במצעד שירי הלהקות הצבאיות ברשת ג'.
"שיר לשלום" הוא המנון. כמו המנונים אחרים - יש לו צבע פוליטי. הוא מבקש שלום מהסוג האוניברסלי, הילדותי: "שלום זה טוב, מלחמה זה רע". לא במקרה השיר חתם עצרות שמאל, החשובה והזכורה שבהן היא העצרת שבה נרצח יצחק רבין. הדף ובו מילות השיר הוכתם בדמו, ומנהל הלשכה שלו ואיש אמונו, איתן הבר, קרא מהדף את המילים בהלוויה.
השיר עורר מחלוקת מרגע לידתו, אולי כיוון שמי שנבחרה לבצע אותו היתה להקה צבאית - להקת הנח"ל. בפודקאסט "שיר אחד" של כאן 11 משנת 2023 סיפר רוטבליט על חלומו לכתוב שירים ועל ההבנה שהלהקות הצבאיות הן השער להצלחה. הוא גם מאס בשירים ששמע ברדיו: "קול ישראל כזה, ערוץ אחד, רשת אחת (...) כל התעמולה הציונית, אלתרמן וכל שירי הערש והלכת, ואחר כך נופלים (...), אבל הרוב זה מגויס, הכל זה מגויס. (...) לא היה מוצא".
רוטבליט נלחם ונפצע במלחמת ששת הימים. על פי עדותו, סבל מהלם קרב והפליג ללונדון כדי להתאוורר. שם ראה את המחזמר "שיער", התרשם מהמסרים האנטי־מלחמתיים וכתב שיר שמבטא לא רק כמיהה לשלום, אלא התנערות מתפילות יהודיות, מזיכרון ("הניחו להולכים") וגם מניצחונות. אנחנו מכירים את "איש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל, כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל", אך במקור רוטבליט כתב "שירו שיר לאהבה, ולא לניצחונות". ראש ענף הווי ובידור בצה"ל, האלוף שאול ביבר, החליף "ניצחונות" ב"מלחמות" (וקלקל את החרוז).
אלוף פיקוד מרכז רחבעם גנדי ואלוף פיקוד דרום אריאל שרון קלטו את המסר ואסרו על להקת הנח"ל לבצע את "שיר לשלום" בהופעות אצל חייליהם. ביבר אסר על הלהקה להקליט את השיר. בכנסת דנו בו. אחרי הכל, להקה צבאית ששרה "שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות". כוונות הנשק אולי אינן מצויות בשימוש אצל הזמרים הצבאיים, אבל הן בהחלט הכרחיות עבור החיילים שבפניהם הם מופיעים.
רוטבליט ורוזנבלום הם מהיוצרים המוכשרים שצמחו כאן, אך הצלחת השיר היא לא רק הוכחה לכישרונם. רוטבליט, שהתקומם בנעוריו נגד "ערוץ אחד, רשת אחת", חבר למקור הבלעדי, למדגרה הסגורה של הבידור הישראלי - הלהקה הצבאית. והמוסד הזה, מתברר, היה בידיים הנכונות. מלכתחילה תפיסת העולם שביטא רוטבליט נבטה על קרקע מוכנה מראש של אמנים שלא נתנו לעובדת היותם חיילים לקלקל להם את הווייב. מבחינת להקת הנח"ל - גם אלופים בצה"ל לא היו מקור סמכות.
מלכתחילה תפיסת העולם שביטא רוטבליט בשיר נבטה על קרקע מוכנה מראש, של אמנים שלא נתנו לעובדת היותם חיילים לקלקל להם את הווייב. מבחינת להקת הנח"ל - גם אלופים בצה"ל לא היו מקור סמכות
עמוס טלשיר, מפקד הלהקה, מספר איך השפיל את גנדי כאשר האלוף בא להופעה. "ליציאת האלוף הקהל מתבקש להמשיך לשבת", קנטר אותו הזמר טלשיר מעל הבמה. אחרי שגנדי יצא, הגיטריסט דני סנדרסון פתח בסולו הגיטרה המפורסם של השיר. האיסור של האלוף, אמר טלשיר, "רק עשה אותנו יותר נחושים". ניצחון הרוח האמנותית על פקודת הצבא. כמו "שיער".
הלהקה הקליטה את השיר למרות האיסור מצד צה"ל וגם שיקרו לביבר, שבא לפקח על ההקלטה. מי שנתן את האישור, בסופו של דבר, היה שר הביטחון משה דיין, שאמר "הפואנטה היא ששרדנו את זה, לא?". ספק אם היינו שורדים אילו חיילי צה"ל היו מוותרים על כוונות הרובה ועל שמחת הניצחון. או על הניצחון עצמו, שהרי השיר יצא בתקופת מלחמת ההתשה, שבה נהרגו יותר חיילים מאשר במלחמת ששת הימים, ושנמשכה שלוש שנים, לא שישה ימים.
"שיר לשלום" מצטרף לשורה ארוכה של שירי שלום שהניב תור הזהב של הלהקות הצבאיות: להקת הנח"ל של 1963 שרה את "מחר" של נעמי שמר, ולהקת התותחנים את "פרחים בקנה". לא היה חידוש גדול בעוד שיר שלום. יהודים מתפללים לשלום כחלק משגרת יומם, כמה פעמים ביום. כמובן, באותה הזדמנות הם מתפללים גם על דברים אחרים, כמו בניית בית המקדש ונקמה על הרג יהודים. והם לא מניחים להולכים, אלא מתפללים לעילוי נשמתם ולתחיית המתים.
ובכל זאת, "שיר לשלום" חריג לא רק בגלל המעמד ההמנוני שהגיע אליו, אלא בגלל המרד בסמכות ובערכים הכלליים בחברה שהעניקה רישיון אמנותי אקסקלוסיבי לצד שמאל של המפה הפוליטית. כבר ב־1969 ירדנה ארזי, אחת הכוכבות של להקת הנח"ל, ידעה שעזה תתפוצץ עלינו. למה? כי מחלון האוטובוס של הלהקה היא ראתה עזתי כפות על ידי חיילי צה"ל (אלה עם הכוונות) ואת בנו לידו, צופה בהשפלת אביו. החיילים בשטח והגנרלים שלא שרו שיר לשלום הביאו עלינו את הרצחנות העזתית.
כבר אז היתה קבוצה נבחרת שהחוקים והפקודות לא חלו עליה. כמובן, אפשר ללגלג על גנדי, שרון - וגם רפול (שכרמטכ"ל פירק את הלהקות הצבאיות), שפתחו במאבק נגד "כולה שיר", כדברי רוטבליט. אבל גם היום מדברים יוצאי להקת הנח"ל על הפרת הפקודות שלהם כעניין שיש להתגאות בו. הזמרים נגד הממסד, האמנות נגד המפקדים, וכל זה בידיעה ברורה שאף אחד מהם לא יודח מתפקידו או יעמוד לדין. הם תמיד היו נכונים וצודקים יותר מאלה שכפתו באזיקים את האב העזתי.
ולכן "שיר לשלום" סוגר כנסים של מרצ ושל מפלגת העבודה לגלגוליהן, ולא "מחר" או "פרחים בקנה". הוא לא מבטא תקווה תמימה לשלום, אלא אוחז פתק הצבעה ביד, ובבחירות הקרובות הוא יתחרה באלה שהפתק שלהם הוא "חרבו דרבו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו