הקונספציה המופרכת מאחורי השיר שהפך להמנון של השמאל

ההחלטה לצנזר את "שיר לשלום" הייתה מטומטמת וגם ההחלטה לשיר אותו בסיום קורס מ"פים במילואים הייתה מטומטמת. ואני אסביר.

שיר לשלום הוא לא סתם שיר. הוא סמל.

מילות השיר הוכתמו בדמו של רבין והשבוע אנחנו מציינים 30 שנה לרצח. השיר היה חלק מרגע היסטורי מכונן בתולדות שבטי ישראל.

 אי אפשר שלא לקבל את הערך הסמלי שיש לשיר. אי אפשר להמעיט בערך האמנותי האסתטי של השיר. אחד משירי המחאה המוצלחים והקנונים בעברית. שיר מחאה שלא נשמע פתטי.

הגאונות בלחן של יאיר רוזנבלום היא בבתים המינוריים והאיטיים והפזמון ההמנוני שכל הלהקה שרה יחד.

הפתיחה עם סולו גיטרה חשמלית של דני סנדרסון הייתה פורצת דרך בעולם הלהקות הצבאיות.

צריך להיות אידיוט גמור כדי לבטל את ערכו האמנותי של השיר.

 אבל אני רוצה להתפלמס עם השיר ולא סתם לריב איתו מכות בבריכת בוץ, אלא להבהיר למה במהותו השיר הוא חלק מהקונספציה המופרכת של השמאל הישראלי. גם יענקל'ה רוטבליט התייחס לשיר כאל כתיבה נאיבית שלו.

שיר לשלום הוא טייק-אוף ברור על המחזמר "שיער".

הסגנון המוזיקלי והאסתטיקה של השיר הושפעו ישירות מ-"Let the Sunshine In" (תנו לשמש לעלות).

שיר לשלום הוא טייק-אוף על תרבות הנגד באמריקה. אבל פה, בישראל, אין לנו עסק עם וייטנאם. והבנים שנפלו ונופלים, לא נפלו בגלל התקף אלרגיה מהמילה "שלום". הם לא נהרגו כי הם לא צעקו מספיק חזק בכיכר שהם רוצים שלום.

בפרספקטיבה, שיר לשלום מתכתב מבחינתי עם מאיר אריאל. "הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב".

מאיר אריאל שכתב את "ירושלים של ברזל" אחרי מלחמת ששת הימים ורוטבליט שכתב "שיר לשלום" בזמן מלחמת ההתשה. איזה ענקים.

 מנקודת המבט של השמאל-מרכז הישראלי, "שיר לשלום" הוא המנון. אין עצרת שלא שרו ושרים אותו. הוא מציב את האדם, את חייו ואת רווחתו במרכז. הוא קורא לאנשים לקחת אחריות על גורלם, לפרק את הנרטיב המיליטריסטי המקדש את המוות, ולהאמין בכוחם הקולקטיבי ליצור מציאות טובה יותר.

רוטבליט חיבר את המילים מתוך כנות אמיתית של בחור בן 26 שאיבד רגל במלחמה. הוא באמת חשב שזה אפשרי.

אבל ראשית, יש פה כשל ביולוגי בסיסי. השיר מניח כי תשוקה אנושית קולקטיבית לשלום המנוסחת במלודיה יפה, יכולה לעקוף ציוויים בני אלפי שנים של טריטוריאליות, תחרות גנטית וטינה היסטורית.

באופן הכי אמיתי - זה המנון של מתבגר.

"אל תביטו לאחור, הניחו להולכים" נשמע נקי, קליל, בריא לנפש. גם קוסמטיקאית של תודעה הייתה חותמת. רק שיש בעיה קטנה. קרם לחות לא מחזיק ציוויליזציה.

החברה אינה אוסף של פתיתי שלג החיים ברגע נתון, היא אמנה בין דורית. חברה שמפסיקה להביט לאחור מאבדת את זהותה, את ערכיה, את מקורות כוחה המוסרי. לעם ללא עבר, אין עתיד. והשיר מציע אמנזיה היסטורית מסוכנת.

 ההיסטוריה אינה נכס בעל ביצועים כושלים שיש להיפטר ממנו. השיר הזה תובע קטיעה של הזיכרון.  אבל בלעדיו, אנחנו לא בני אדם. אנחנו הם המתים. הצלחותיהם וכישלונותיהם, התחביר הגנטי שלהם חרוט בתאינו. "להניח להם" פירושו לחדול מלהתקיים. בכלל.

"הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר... לכן, רק שירו שיר לשלום, אל תלחשו תפילה."

כל תפילה, בכל מסורת דתית כלשהי, היא יותר מפולחן. התפילה היא הדבק החברתי. היא הגלוטן שמחזיק קהילה. פרקטיקות בנות אלפי שנה שמספקות משמעות וסדר בעולם כאוטי.

 "כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל".

"שמחת הניצחון" ו"שירי הלל" אינם ביטוי ברברי של מיליטריזם מטומטם, אלא ההכרה של האומה בכך שההישרדות הלאומית אינה מובנת מאליה. היא דורשת הקרבה. שלילת ערך הניצחון היא שלילת ערך ההישרדות.

שלום אינו מוצר מדף שניתן "להביא" "עכשיו" ב"צעקה גדולה". הוא תוצאה של תהליכים היסטוריים מורכבים, ניווט זהיר בתוך מציאות של "טבע אנושי" פגום ומופרע לעיתים, כמו באזורינו.

אלה שנירם כבה, נפלו בקרב כחלק מהחזרה להיסטוריה של הקולקטיב היהודי. אנחנו חבים להם כמי שהקריבו עצמם עבור הכלל. הם השושלת של האומה היהודית העברית, שמתחילה בגיבורי דוד ונמשכת בלוחמי צה"ל כולם. הם מגש הכסף של החזרה להיסטוריה.

 ולסיום. השיר אומר, במפורש, בלי שום אפשרות לפרשנות אחרת: "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים".

ומה קורה? השיר עצמו הפך לטקס ההנצחה הכי חזק, הכי קנוני, הכי טקסי שיש לשמאל הישראלי. כל שנה אותה עצרת, אותם אנשים עומדים ושרים בדיוק את השיר שאומר להם לא לעשות את זה.

זה טקס דתי.

הם תמיד עושים את זה. הרדיקליזם האנטי ממסדי, האנטי טקסי והאנטי דתי - הופך לממסד דתי עם טקסים משלו.

הניחו להולכים? הם לא יכולים להניח לרבין ללכת.

כי הוא ההוכחה שהם צודקים. שהשלום היה אפשרי. שאם רק לא היה נרצח, הכל היה מסתדר.

השיר שאומר "אל תביטו לאחור" - זה כל מה שהוא עושה. להסתכל לאחור.

השיר שאומר "שירו שיר לאהבה ולא למלחמות" - הפך לנקודת קיטוב. ימין נגד שמאל. מחנה נגד מחנה.

"כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל" - מכריז השיר.

ומה הוא עצמו, אם לא שיר ההלל הגדול ביותר? שיר הלל לרבין, לתהליך השלום, ל"מחנה השפוי". כל עצרת היא עצרת הלל. מהללים עצמם על טוהר המחנה, הערכיות שלו ושהם בניגוד אחרים, באמת רוצים שלום.

השיר שאמר "לא שירי הלל" - הוא שיר ההלל הכי גדול בתרבות הישראלית המודרנית.