פסטיבל המוזיקה חזר וחרבות הברזל התחלפו בניסור הגיטרה החשמלית

שבוע בלבד הפריד בין מסיבת הנובה לפסטיבל אינדינגב בשנת 2023. הבמות כבר עמדו, הפסלים מוקמו, הכל היה מוכן להגעת עשרות אלפי מבקרים לפסטיבל המוזיקה הגדול ביותר בישראל, בעוטף עזה - כולל עבדכם הנאמן ובני משפחתו. 

גילוי נאות יהיה להודות שהופעתי וביקרתי בפסטיבל משנתו הראשונה ב2007 ועד 2022 כמעט ברצף. מה שהתחיל בכמה משוגעים חובבי מוזיקה שונה ומשונה, שמרעישים בחולות מצפה גבולות, גדל משנה לשנה והיה לפסטיבל ענקי. עם השנים האינדי התחיל למשוך אליו אמנים מפורסמים יותר ויותר מהמיינסטרים והנגב הביא אמנים מחו"ל להופיע בפסטיבל. תחשבו על זה לרגע: אמנים בינלאומיים מופיעים בחולות העוטף, קילומטרים ספורים מעזה. כיום בעידן החרם והביטולים זה נשמע כמדע בדיוני. 

לאורך מלחמת "חרבות ברזל", הגעתי כמה פעמים לעשות כתבות בעוטף. בכל פעם שחלפתי ליד מצפה גבולות, ההגה רצה לשוב לארץ החופש והחיפושית השחורות של אינדינגב. אבל כשהגעתי למתחם הפסטיבל גיליתי ש.ג ושלט מחנה צבאי. רכבים משוריינים חנו בין הבמות, מגדל השמירה מלפני קום המדינה חזר לתפקד כעיניים על עזה והנה שנתיים אחרי וכמעט ברגע האחרון, כיתתו חרבות ברזל לגיטרות חשמליות, כלי נשיפה, תופים ומחולות. האינדינגב חזר והפעם לא החמאס, לא החיזבאללה ולא האיראנים ביטלו אותו ברגע האחרון. 

כבר בקופות אפשר היה להרגיש מה השתנה באינדינגב הזה מהפסטיבלים שלפני - הקהל היה מורכב מוותיקי הבריגדה שבאו עם המשפחות, וכמויות של בתולי-נגב. התורים הארוכים התקצרו. השנה המארגנים החליטו מראש לעשות גרסה מצומצמת ומיוחדת של הפסטיבל.

כמבקר, זה היה טוב לחזור לימי הפסטיבלים הראשונים. הארגון של מתחמי השתייה והאוכל, קמפינג, חניה, שירותים וכל צרכי הבאים נותר ברמת הפסטיבל הגדולים - מאורגן לעילא ולעילא. אבל לצערו של גוגל צעדים, שלוש במות הפסטיבל היו קרובות מתמיד אחת לשניה. מעבר לקלות ההתניידות, אם שוטטת בין הבמות זכית  לכמות גדולה של מוזיקת אינדינגב - הצליל המעורב של הבמות יחדיו. מה שנשמע כמו חרק מציק, הוא אחד הפיצ׳רים הייחודים של הפסטיבל.

בערב חמישי הראפר כהן, הביא ראפ הורים צעירים עם שביזות אמצע החיים על בימת הקוף. במקביל, "טייני פינגרס" חזרו מהכפור עם הרעשה חשמלית מרהיבה בעוצמתה מבימת הפיל. איכשהו השילוב הזה בין נחשולים חשמליים למונולוגים  עגומים אך מלאי תקווה על המצב יצר פסקול מדויק ונהדר זמן ולמקום. 

כל פסטיבל טוב מכריח אותך לבחור בין הדברים שאתה אוהב ומכיר לאלו שמסקרנים אותך. הפאזל המתסכל הזה נע בין הרצון לראות כמה שיותר לבין האוזניים והרגליים שמתעייפות. הבונוס הוא גם שלל הפתעות שמתגלות לך בדרך: האוצרות האמנותית של אנשי אינדיגב מצליחה ליצור מדי שנה פוטו רצח לזרמי הקצה והמעמקים הכי מעניינים כרגע בישראל.

לאחר שנים בהם הגרוב והקצב מילאו את מרכז הבמה בכל צורה אפשרית, השנה נראה שהגיטרות הזועמות חזרו בגדול. או במילים אחרות: פאנק זועם הוא הדיסקו החדש. 

"קלפטומנים", "מגזינו" ופלג בלטו בבימת ה"ראקט" הניסיונית. כל ההרכבים הציגו נוכחות נשית מובילה או בולטת וחומות זעם נעורים דוקר מהוקצע ועוצמתי בהרבה מגילם. המופע של שיא הרעש הגיע בהופעה של להקת "הזאבות" בצהרי שבת. בתוך פחות משעה הן הצליחו לצטט את זוהר ארגוב, לנגן גיטרות עם מיתרי עצבים חשופים, לדגמן הליכת דוגמנות מהגיהנום.

בין לבין לא הייתה קלישאת רוק שחברות הלהקה לא שלפו והחיו מחדש. טיפוס על קירות המגברים, מנהלות במה נזעקות לעצור את הפושטקיות המתהוללות. הכל המשיך בצלילה אל הקהל הנלהב ואפילו מעריץ זעיר בחיתולים שעלה לבמה כאליל יוקליילי. הזאבות התיכו טוטאלית את החוויה הגופנית של הרוקנרול עם מערבולת השדים של השנים האחרונות. 

אך התופעה שבלטה יותר מכל בפסטיבל הנוכחי הייתה הישראליזציה הרדיקלית שעבר החברה. אינדינגב תמיד היה ביתם של נביאי תוכחה כזאב טנא, יהוא ירון, רייסקינדר וקול דור המילניאלז. כולם בעטו הופעות בגובה השיניים על תחלואי הישראליות, עם קצת נחמת עניים. שאנן סטריט מיקבל נהדר את הדג נחש כדי לרכב על שייך החולות הפראיים לבד. עמיר לב הוכיח שוב שהוא סוגה של איש אחד, והיפנט את הקהל עם מנטרות גשם וגיטרות נגד הטיפות.

כשהכל הצטרף יחד, קשה היה שלא לשים לב שאם פעם הדיבורים היו בעברית והשירים באנגלית, השנה זה זעק לאוזן שגם הדיבורים והשירים היו בישראלית קשוחה נואשת, מתריסה, מחפשת חיבור ומחוברת לזמן ולמקום. 

כל טלטלות השנים האחרונות עלו להופעת אורח. סקס סמים ורונקרול התחלפו באינטימיות, עשן והמצב. אם בעבר האסקפיזם מהפוליטי היה האישי, 7 באוקטובר החריב גם את זה לחלוטין. במילים, בקטעי הקישור, או במוזיקה עצמה. צליל הפסטיבל הייתה תגובה להתפרקות טוטאלית, שקיעה מחושמלת במערבולות הזמן וחיפוש כיוון חדש להתחבר. 

בין "בלקן ביט בוקס" ל"בום פם", המזרח המשיך לגדול בערבות הנגב המערבי. לאורך הפסטיבל שאלתי את המאזינים הקבועים של כל ההופעות - המאבטחים, ברובם ערביי ישראל, מה הם חושבים על המוזיקה. "לא מתחבר לכל המשוגעות, לא אוהב ראפ של לבנים או מזרחית של אשכנזים" צחק אחד מהם. ועדיין, גם חלק מאנשי גל ה"ניו-איסט" זכו לשבחים גורפים מהאבטחה – "התימני (שי צברי) והפרסיות (לירז ויערה שאוליאן) היו ממש טובות". 

לאורך כל הפסטיבל המבקרים הביטו לשמים חוששים מהגשמים שבוששו לבוא. בשאר הארץ היה מבול, באינדינגב הטפטופים אפשרו פסטיבל נהדר ויוצא דופן. מופע הברקים המחשמל של יום שישי נראה כמו להקה שמימית חדשה שרצתה להתקבל לפסטיבל, אבל מה שבאמת צרב את העיניים היו סופות החול. אולי זה מה שגרם לרגע הכי פואטי, סמלי וכואב.

מזה שנים רבות שסוף הפסטיבל מלווה במופע שנקרא "שיר לשלום בלופים" ובו מנוגן שיר השלום בלופים אינסופיים. הרבה צעירים וצעירות לפני צבא וגם כאלו שהרבה אחרי, עומדים מול הבמה ושרים את שיר לשלום בגרון ניחר וריקודים מופרעים. אך הפעם משהו היה שונה: בשולי המעגל עמד גבר צעיר ובכה ללא הרף. תזכורת שגם בפסטיבל מוזיקה, ואולי דווקא בשל עוצמת הצלילים והמקצבים - החיים פועמים במלוא כוחם ולכל הכיוונים.