נתניהו נגד פרס
בספטמבר 1980 נערכה פגישה שמגרה מאוד את הפנטזיות הקונספירטיביות. שמעון פרס היה אז יו"ר המערך, ראש האופוזיציה, בתקופה שהשלום עם מצרים עוד היה טרי. הוא נפגש עם אנשי "חוג אורנים" בהרכב של יגאל וגנר, יורם נמרוד ז"ל, אייל כפכפי ועוד אנשים שמזוהים בשמות פרטיים או לא מזוהים בכלל.
זאת היתה השקפתו של פרס, הבלתי משוערת לחלוטין, בנושא נשק גרעיני במזרח התיכון והתפשטותו: "לצערי הרב, אני מעריך שבעשור הבא, בטווח של 15-6 שנים, יהיו הרבה מדינות ערביות חמושות בכושר גרעיני, ולפי דעתי, זה לא עוד סוג נשק, אלא עוד סוג מצב שנצטרך להתמודד איתו. אינני מאמין, לצערי, שניתן לעצור או לפקח על התפשטותו של הנשק הגרעיני... הרוסים היו נגד מה שנקרא פרוליפריישן, כלומר הפצת הנשק, והסינים אמרו שהם לא נגד דה סימיניישן, כלומר יותר ויותר מדינות תייצרנה נשק גרעיני... אם מדינה מסוגלת לייצר נשק גרעיני, היא הגיעה גם לבגרות פוליטית או טכנולוגית שהיא לא מסכנת אף אחד על ידי זה שהיא מייצרת אותו".
מסקנתו של פרס היתה שישראל חייבת לפנות למסלול של עשיית שלום - כמעט בכל מחיר.
כנגד שמעון פרס, וכנראה גם שאר מנהיגי הצמרת של מפלגת העבודה, בולטים משכמם ומעלה מנחם בגין ובנימין נתניהו. יישמר מקומו גם של אהוד אולמרט בנושא הזה. כל דג רקק בפוליטיקה הישראלית מנסה היום לתפוס טרמפ על מדיניות נתניהו העקבית לבלימה ולהשמדה של פרויקט הגרעין האיראני. זה נהפך למקצוע אולימפי מגוחך: אחרי שנתניהו מוביל מבצעים רבי־דמיון מתוצרת צה"ל והמוסד, מגיע איזנקוט ואומר שבשנת כך וכך אני הצעתי והיינו מחסלים המון חיזבאללות. בנושא הגרעין, תמיד מגיע מאחור נפתלי בנט, כמו בתחרות הליכה ל־50 קילומטר, ואומר "אני הכנתי", "אני עשיתי", "נתניהו הזניח" וכו'.
אבל הקרדיט כולו - בשיתוף הביצועיסטים - הוא של רה"מ נתניהו. איזנקוט כרמטכ"ל דיבר בדיוק על המציאות שצפה שמעון פרס, כאילו היא בגדר נתון. שמעון פרס וממשיכיו בשמאל, או בשמאל־הימני המתחזה למרכז, זוכה לכבוד רב במבט ההיסטורי לאחור. אבל, כפי שמוכיח ארכיון המדינה שבו מצאתי את המסמך המרתק הזה, העובדות נחשפות, וזה לא מחזה מלבב לראות את פרס מתכנן את מדיניות השלום הרצויה לישראל לפי תחזית אפוקליפטית גרעינית שנמנעה.
לעומת פרס, נתניהו עטוף בשכבות דיבה שונות שהמעמד השליט במדינת ישראל ניסה להדביק לו; לאחרונה שמעתי שהוא מתחזה, שהוא תשוש נפש, ושוב חוזר הניגון של מורשת אריק שרון: הוא מפוחד וחלש. כל תומכי איזנקוט, ברובד העמוק, שוללים מנתניהו כל הישג משמעותי היסטורי. אבל הנה אישור עומק לניצחון בלבנון. אליזבט צורקוב אינה מתומכי ממשלת ישראל הנלהבים. בפוסט ברשת X מלפני כשבוע וחצי היא כותבת על סקר אמין בלבנון ש"תוצאותיו חושפות התמוטטות מהממת, מדהימה, של התמיכה בחיזבאללה בקרב הקהילה השיעית. ההתמוטטות הזאת היא עובדה שלא ניתנת להכחשה", כותבת צורקוב, ומוסיפה חיזוקים לסטטיסטיקה באמצעות דיווחים על שיחותיה עם ידידים שיעים בלבנון.
היפוך גמור של תוצאות מלחמת לבנון השנייה ב־2006 ובוודאי ניגוד מוחלט לחזון קורי העכביש של נסראללה בעקבות הנסיגה החפוזה מדרום לבנון בסוף מאי 2000. לראש אגף המבצעים האלוף איזנקוט יש מניות רבות בכשלון של 2006.
תומכי איזנקוט שוללים מנתניהו כל הישג היסטורי. אבל הנה אישור עומק לניצחון בלבנון. אליזבט צורקוב פרסמה ברשת X סקר בלבנון ש"תוצאותיו חושפות התמוטטות מהממת, מדהימה, של התמיכה בחיזבאללה בקרב הקהילה השיעית"
אבל לפני הבחירות הנוכחיות כדאי לזכור: ביבי שרד סוג מאוד מסוים של מרידה צבאית נגדו אישית ונגד ממשלתו. אנחנו מזהירים את העולם המערבי בקימוט מצח חמור מפני מימוש פוליטי של ברית האדום־ירוק. אבל אנשי ימין רבים, שלא לדבר על אנשי שמאל, מוכנים להצביע בבחירות כדי לכונן את ממשלת האדום־ירוק השנייה.
אי אפשר לשלול שהמלחמה והצורה שבה מערכת הביטחון הגיבה לפלישת חמאס במשך שעות ארוכות מקורן בכאוס שהתחולל במדינה בחודשים הקודמים. ולאחר שייצב את מנהיגותו, הנהיג נתניהו את ישראל לתוצאות מכריעות שמשפיעות ישירות על הרחוב הישראלי בימים שנותרו עד ההצבעה.
הכלכלה שנושאת על גבה את נטל המלחמה היא פנומנלית. העידן הארוך של אינפלציה נמוכה שואפת לאפס עם צמיחה קבועה שהגיעה לרמה של 4.5 אחוזים לשנה הוא ההישג של נתניהו. מדינות שנכשלות בתחום הכלכלי נופלות בידי פוטין, תנועות חתרניות וחמאס, ועולות בלהבות.
תרגיל מבריק, רמטכ"ל אפור
מול נתניהו - גדי איזנקוט, נפתלי בנט, ליברמן, סמוטריץ', בן גביר ויאיר גולן. איזנקוט לא הגיע לעמדתו כטוען לכתר בגלל גילויי מנהיגות. הוא לא יצר תנועה שתוביל אותו לראשות הממשלה, אלא האליטות השונות המרכיבות את המעמד השליט, ובייחוד הממסד הביטחוני והתקשורתי, החליטו שהוא המועמד המועדף להחליף את נתניהו. זאת הסיבה היחידה שאיזנקוט ניצב במרחק של תרגיל פרלמנטרי מראשות הממשלה.
בנט הוא אישיות פוליטית בולטת עם בעיית זהות משונה, ייחודית בהיסטוריה הפוליטית המקומית. הוא מקפץ ומרקד בחולצת טריקו ותוקע אמירות ימניסטיות, בייחוד על קטאר ונגזרותיה המקומיות, אך באופן מוזר אינו נתפס כמנהיג לאומי. יש מנהיגים דתיים צעירים שעשו הרבה מילואים שמשכו אליו קולות. הוא עשה עבודה מוצלחת בקרב הצעירים.
לעומת בצלאל סמוטריץ' העקבי בדרכו, בנט הוא כמו פורפרה המסתחררת, וחוץ מלסמן וי על לשכת ראש הממשלה, לא השאיר ב־14 השנים שלו כפוליטיקאי עקבות. האבא של יוסי בכר מבארי הביע התפעלות אותנטית מיכולת הביצוע והתכנון של סמוטריץ' בשנים האחרונות בהתיישבות ביו"ש. הוא היה יסוד חשוב ותומך בממשלה שהובילה את המלחמה. יש כלפיו הערכה רבה, כולל בתחום הכלכלי. בתחילת הקמפיין, נראה שהוא בקושי עובר את אחוז החסימה; עכשיו השאלה היא רק כמה הוא קרוב לעשרה מושבים.
ליברמן נמצא בחיפוש כיוון. הוא לא מושך צעירים. מכשירי הניווט התקלקלו, והוא מנווט ידנית על המפה ומתוך הזיכרון של רחובות האתמול. ההתפרצות בעניין הכנסת שלטון ירדני ליהודה ושומרון וזיגזגים נוספים מעידים שליברמן מודאג. אחרי הצטרפותו של צחי הנגבי הוא צריך להיות מודאג מאוד.
לעופר יש בעיה
המקורבים לווינטר מתעקשים: אנחנו ממשיכים עד הסוף. גם וינטר עצמו חוזר על אותה אמירה בדיוק. אכן המאמץ להוריד אותו מהריצה לכנסת נראה לעיתים תמוה. מי שמדבר עם יועצים קרובים אליו שומע על 12 מנדטים מתנדנדים, שחלק ניכר מהם, כך הם מקווים, יתועלו לעופר וינטר. מדברים על מסלול של חוגי בית. בתל אביב, נוכחות של 150 איש, באירוע כזה. באירוע שנכחתי בו בתחילת הקמפיין נכחו כמאה איש, וזה נראה מפתיע לטובה מבחינתו של מועמד כריזמטי חדש.
הבעיה היא שההתעקשות על המשך המרוץ בנסיבות הנוכחיות נראית תמוהה עוד יותר מהלחץ להוריד את וינטר מהסקאלה. פרשן שהוא מומחה ותיק בניתוח פוליטי, איש אקדמיה אמין אבל מזוהה עם הימין, הציג את הטיעון המשכנע ביותר עד היום להצדקת פרישתו של עופר וינטר, והנימוק שצריך לעורר ספקות אצל וינטר עצמו הוא ריצת האמוק של משה פייגלין, ויותר ממנו - של נפתלי בנט ואיילת שקד בבחירות של אפריל 2019. בשונה מווינטר, בנט ושקד כבר היו דמויות פוליטיות כריזמטיות, מנוסות, עם בסיס אלקטורלי מוצק מהציונות הדתית. הם רק היו צריכים עוד "קצת" כדי להגיע להישג אלקטורלי מרשים.
הטרגדיה ידועה. היו חסרים להם כ־1,400 קולות לעבור את אחוז החסימה. מדובר בשברירי אחוז. המספרים היום גבוהים הרבה יותר, והסיכוי של מועמד כמו וינטר לעבור את אחוז החסימה קטן בהרבה. דבר דומה קרה לפייגלין, שליקט כ־120 אלף קולות. ביחד השלישייה הזאת שרפה כ־260 אלף קולות. לווינטר יש טיעון שהוא ילקט את הביצים העזובות של הימין. ואכן, רבים מסתכלים על מסע הבחירות שלו באהדה. החיבור עם יוסף חדאד היה מעורר השראה.
כרגע עומד למבחן המזג האישיותי שלו. הזיכרון חוזר לריצתו של רפי איתן והגמלאים לפני 17 ו־20 שנה. מתחת לאחוז החסימה, הגמלאים יצאו בבחירות עם שבעה מושבים. הם לא משכו קולות ממחנה ספציפי של הימין או השמאל, ובכך באמת היוו מעין עיר מקלט של "הבלתי מפלגתיים". וינטר שונה כי הוא מושך קולות של הימין. יש לווינטר יותר אהדה בציבור מלבני גנץ, ששילם את המחיר על דבר אחד בלבד: הוא אחד הבודדים שהסיקו מסקנות רציניות מ־7 באוקטובר. עכשיו הוא מרצה על כך את עונשו. איזנקוט הכריז כזכור ב"ניו יורקר": "אני לא השתניתי". האם יכול להיות שגם וינטר לא השתנה?
בדלתיים סגורות
הדברים ידועים, אבל לקראת יום הבחירות הם בולטים כמו בוהן נפוחה אחרי פטיש שפספס את המסמר. מנדלבליט. סיכול חטיפת המטוס. ראש המודיעין המצרי שלא היה ולא התריע. אלה רק שלושה אירועים אדירים שתקשורת אחידה, חד־ערוצית וממושמעת מאוד - למי? - הצליחה להוריד במהירות שיא מסדר היום ולהטיל עליהם איפול. בחלק מהמקרים אלו שריפות שברז הכיבוי של קטאר מכבה. אלו תגובות פבלוביות כתוצאה מיישור ומגיהוץ השורות במגזרי הפרשנות והעריכה.
מנדלבליט בהופעתו בבית המשפט הודה למעשה כי הגיש כתב אישום פוליטי נגד ראש ממשלה מכהן, בלי לבדוק עובדות וטיעונים בסיסיים בכתב האישום. הוא הודה שמהלכי חקירה מכריעים, קיצוניים מאוד, בוצעו ללא אישורו כנדרש בחוק. יש שיגידו שהיועץ המשפטי מנדלבליט עבר עבירות. אפשר להסתפק ברשלנות לא מצויה תוך כניעה מוחלטת לפרקליטות שהחזיקה אותו בגרון. זאת פצצה. היא היתה אמורה להרעיש עולמות בתיבת התהודה הישראלית. אבל לא. יש מטרת מלחמה אחת, שלמענה הוקמה בכלל מדינת ישראל, והיא למנוע מראש ממשלה מצליח ואפקטיבי של הימין לשרוד בשלטון. הפלת נתניהו נמצאת בראש סדר היום מאז 1996, וגם המלחמה לא שינתה אותה.
מנדלבליט הודה שמהלכי חקירה מכריעים, קיצוניים מאוד, בוצעו ללא אישורו כנדרש בחוק. יש שיגידו שהיועץ המשפטי מנדלבליט עבר עבירות. אפשר להסתפק ברשלנות לא מצויה תוך כניעה מוחלטת לפרקליטות שהחזיקה אותו בגרון
כדי לכבות את ההתלקחות של מנדלבליט כמו נזיר בודהיסטי בסייגון, מחזירים את יונתן אוריך. את קטאר. תכנים נשאבו מעולמות הווטסאפ. מאיפה זה מגיע? קטאר זו הסחה שקרית - לתשומת ליבו של נפתלי בנט. אין שום קשר בין הטרור של הפלסטינים ומתקפת צבא הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר לבין הכסף הקטארי. אבל המילה "קטאר" סופחת היום הכל, והחזרה הבלתי פוסקת על קטאר ויונתן אוריך, שמקבל פתאום דימויים אנטישמיים מפלצתיים, ממסכת את מנדלבליט. אפשר להשוות בין אוריך למנדלבליט בסולם ריכטר של השערוריות?
כך גם הפלופ התקשורתי של המאה. הגיחה האווירית של המטוס המצרי הסתיימה בהתרסקות. היא עמדה כנדבך יצוק לצד "ההתרעה" של בן זאיד. מישהו ניסה את סיפור ההתרעה מראש המודיעין בתחילת המלחמה. המידע הסודי הועבר באמצעות סמדר פרי. זה נרשם אך לא תפס אש. בסוף השנה שעברה שוב התפרסמה כתבת תחקיר שממנה הבין הציבור שראש המודיעין המצרי הגיח לישראל כדי לפגוש מישהו בכיר מאוד ולהתריע בפניו על מלחמה. בכירי ביטחון איששו את הסיפור החדשותי. פתאום - מתברר שהמטוס המצרי הוא כמו המכונית הריקה של קלמנט אטלי. יצאו מתוכו שתי ביצים עסקיות ממחוזות הדיסאינפורמציה. אבל שקט. לא מדברים על זה.
אם מסתכלים אחורה, מבט אל העבר הרחוק, סוכלו בשמי המזרח התיכון חטיפת מטוס ופיגוע התרסקות מבהיל. פעולה הרואית בשחקים של טובי בנינו. חלפו אולי חמש שעות מהשמחה ומהאופוריה האסורה על ידי השלטונות, ועד שהפרשנים ויודעי־הכל השתלטו על האירוע. לא גבורה, לא סיכול מגה־פיגוע נוראי. אלא מחדל. מחדל נורא באשמת... הממשלה. מירי רגב. נתניהו. בארצנו האומללה תיבת התהודה סגורה הרמטית ובגלל משמעת הברזל בתקשורת המיינסטרים ניתן לחולל קמפיינים במהירות ולהטיל איפול על כל אירוע חיובי, שמא הוא יועיל לרה"מ נתניהו.
