הדרך מגן העדן למדינת ישראל עברה במרד באלוהים
מהכשת הנחש הפותחת את רחם האיילה בזוהר ועד לשבירת עול המסורת בעת החדשה - כיצד משמשים הכוחות האנרכיסטיים והמורדים כזרז לפתיחת המבוי ההיסטורי הסתום לקראת תחייתו הלאומית והרוחנית של עם ישראל בארצו • השלמות לפרשת "בראשית"

1
מתחילים מבראשית. בפעמים הקודמות לא הספקנו לדבר על תפקידו המרכזי של הנחש בדרמה הראשונית של גן העדן. "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה". במקרא, ערום הוא חכם: "כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת, וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת", אומר החכם במשלי.
הנחש אינו בהכרח דמות חיצונית לחוה. אפשר לקרוא אותו כדמות המייצגת צד באישיותה של חוה עצמה. החלק הנחשי שבה הוא הפן האנרכיסטי, פורע החוק, המורד בציווי העליון. באמצעות החלק הזה באישיותה היא עזרה לאדם לעשות את הצעד הגורלי.
בתרבויות העולם, הנחש שומר על מעיין החיים ואוצרות הרוח מפני הבריות. הסיפור המקראי הופך את היוצרות: הנחש לא שומר על האוצר, אלא פותח את השער ודוחף את בני האדם להשיגו. ערום היה, ובחוכמתו לימד את בני האדם שאלוהים מצפה מהם לעשות את הצעד שבו תלויים שמיים וארץ: רכישת הדעת. זה המעשה שיוביל לתכלית הבריאה: הגירוש מגן העדן, כלומר לידת האנושות מתוך הרחם הקוסמי ותחילת ההיסטוריה.
בשעת המפנה הגורלית מופיע הנחש, ומעורר את צירי הלידה להיפתחות הרחם. לפנינו דגם־על היסטוריוסופי המופיע בראשית ספר הספרים, ובאמצעותו אפשר לקרוא אירועים בחיי האנושות: ברגע המשבר, רגע מפנה בהיסטוריה, כשנעמוד מול מבוי סתום - יופיע הנחש. לא בכדי המשבר במקרא הוא פי הרחם שמתוכו פורץ היילוד.
2
כך מספר הזוהר על האיילה המתקשה ללדת: "בשעה שהיא מתעברת - נסתמת. כיוון שמגיע זמנה ללדת, גועה ומרימה קול... והקב"ה שומע... אז יוצא נחש אחד גדול מתוך הרי חושך ובא בין ההרים, פיו מלחך בעפר, מגיע עד אותה איילה ונושך אותה באותו מקום שתי פעמים; בפעם הראשונה יוצא דם והוא לוחך; בפעם השנייה יוצאים מים ושותות כל אותן בהמות שבהרים, והיא נפתחת ויולדת". תיאור דומה, פחות דרמטי, נמצא בתלמוד.
הזוהר מסביר באיזו איילה מדובר: "מהי איילת השחר?... כאשר מגיע הבוקר הנקרא שחר, יבואו לה חבלי גלות, ובשל כך היא נקראת איילת השחר, על שם שחרות הבוקר, שאז יש לה חבלים כאישה יולדת". כוכב הבוקר בעיצומו של החושך הוא סימן לאור העומד לזרוח.
3
במסורת היהודית התקבלה איילת השחר כסמל רב־עוצמה. כך מספר התלמוד הירושלמי: "רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכים בבקעת ארבל בשעת הזריחה, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבא לרבי שמעון בן חלפתא: בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל - בתחילה קמעה קמעה, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת".
שני התַנאים חיו במאה השנייה, אחרי מרד בר כוכבא, ודבריהם נוגעים במתח שבין מהפכה להתפתחות ובין דחיקת הקץ לסבלנות היסטורית. הזוהר מוסיף לתיאור את "חבלי הגלות": כחבלי הלידה, האירועים המלווים את הגאולה יכאבו מאוד. האיילת זוהרת אבל עטופה בחושך. אם נמתין בסבלנות, השחור יתפוגג והשחר יעלה.
במיתוס הזוהרי, כאבי הלידה דומים להכשת נחש. האיילה מתקשה בלידה. תעלת הלידה סתומה. במצב כזה, כל שנותר לה הוא לזעוק, לדפוק על השער הסגור. אלוהים שומע, ושולח את הנחש "מתוך הרי חושך". מלב המאפליה מגיעה הישועה בדמות הכשה כפולה, כואבת עד אימה. האיילה שותתת דם לפני ירידת המים. המים היוצאים בעקבות ההכשה השנייה משקים את הבהמות הצמאות, שהתקבצו סביבה בזמן הבצורת. ומהי בצורת אם לא רחם סתום? הופעת האיילה קשורה לגאולת העולם, לחיים שיביאו המים ולוולד שיגיח מרחמה. בכל התהליך הזה מעורב הנחש, שליח האל לפתיחת הרחם ולהולדת החיים החדשים.
4
מה אירע בעת החדשה בעמנו? מאז נחרב הבית החלה הארץ להתמעט מיהודיה. העם היהודי הלך ונבלע בין האומות. ארץ ישראל הפכה לחלום, והרעיון הלאומי אופסן בתחתית התודעה לטובת קיום דתי של ד' אמות הלכה. ירושלים של מטה נשכחה מפני ירושלים של מעלה. העם היהודי נבלע ברחם האומות.
הגאון מווילנה, שחי במאה ה־18, בראשית ההיסטוריה החדשה של עמנו, תיאר את התהליך: "וכן אנחנו בגלות ופיזור העצמות היבשות... כי מעת שחרב הבית, יצאה רוחנו... ונשארנו רק אנחנו הוא גוף שלה בלא נפש; והיציאה לחוץ לארץ הוא הקבר, ורימה מסובבת עלינו... עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו... ומכל מקום היו עדיין העצמות קיימות... עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאיתנו ונעשה עפר... ואנחנו מקווים עתה לתחיית המתים... ויערֶה רוח ממרום עלינו".
במובנים ידועים, אירופה היתה למעין רחם שבתוכו שכן העובר היהודי, כפי שגן העדן המקראי שימש רחם שבתוכו שכן עובר האנושות.
5
התבנית ההיסטוריוסופית לימדה שברגע המשבר, יופיע הנחש כ"עזר כנגדו" ויגרום לרחם להיפתח וללדת. כאמור, הנחש מזוהה עם החוכמה, הלוגוס, ודוחף את האדם לייעודו: לאכול מפרי עץ הדעת באמצעות מרד באביו. בדומה לתהליך אצל המתבגר: היפרדות מחבל הטבור ההורי לשם גיבוש האישיות העצמאית. כך נולד האדם מהרחם של גן העדן אל ההיסטוריה.
ומגן העדן להיסטוריה של עמנו: מה גרם לרחם העולמי להיפתח ולהוליד מחדש את העם היהודי, אחרי אלפי שנים שבהן התקיים כמת־חי? במאה ה־18 קמו שתי תנועות: החסידות וההשכלה. כל אחת בדרכה מרדה באוטוריטה הדתית של תקופתה. מבין שתיהן, מי שהובילה לתנועת חיבת ציון ולייסוד התנועה הציונית, ולבסוף להקמת מדינת ישראל - היתה תנועת ההשכלה העברית, שככל שהתפתחה ואזרה אומץ, מרדה בגלוי בסמכות הדתית. למעשה, היא ביצעה סוג של "רצח אב" בכך שסילקה לכאורה את מה שהיה עילת הקיום (raison d’être) של העם היהודי: האלוהים. באמצעות ההשכלה העברית טעם העם היהודי מעץ הדעת, ובכך ניתק את חבל הטבור הדתי בדרכו לגיבוש הלאומיות העברית.
במאה ה-18 קמו שתי תנועות מורדות: החסידות וההשכלה. מה שהוביל לתנועת חיבת ציון ולייסוד התנועה הציונית, ולבסוף להקמת מדינת ישראל - היתה תנועת ההשכלה העברית, שמרדה בסמכות הדתית. למעשה היא ביצעה סוג של 'רצח אב' בכך שסילקה לכאורה את עילת הקיום של העם היהודי: האלוהים. באמצעות ההשכלה העברית טעם העם היהודי מעץ הדעת, ובכך ניתק את חבל הטבור הדתי בדרכו לגיבוש הלאומיות העברית
6
במאמרינו בשנה החולפת ראינו כיצד פועלת התבנית המקראית הכפולה בהיסטוריה: האירועים הגלויים מול זרם המעמקים הסמוי. גם בעת החדשה: על פני השטח, ההשכלה סילקה את האל (או הממד הדתי) מחיינו הציבוריים, בעוד בעומק ההיסטוריה העם היהודי שב הביתה, לעצמו. למעשה, מה שסולק היה פניו של אלוהים כפי הופעתו בגלוּת, כדי לגלוֹת פנים חדשות. כשעם ישראל שב לציון, אלוהים חוזר איתו ("מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עימהם מבין הגלויות") ופניו משתנות: המסורת הדתית, החשיבה, הפרקטיקה, הפילוסופיה, ההתייחסות למרחבי חיים שלא ידענו בזמן שנדדנו ללא ארץ, מקבלים בהדרגה לבוש חדש.
המדרש מספר שבתקופות שונות נגלה האל בפנים שונות: על הים נגלה כגיבור עושה מלחמות, על הר סיני כזקן מלא רחמים, ובזמן החורבן בדמות "אישה אחת יושבת בראש ההר, לבושה שחורים ושערה סתור, צועקת ומבקשת מי ינחמנה", והיא אומרת לנביא ירמיהו "אני אמך ציון".
העיקרון הפועל הוא שפניו של אלוהי ישראל, אופני ההתגלות שלו, משתנים מתקופה לתקופה. במילים פשוטות יותר, המסורת הדתית נמצאת בתהליך גיבוש ארוך טווח, משעה שהעם היהודי חזר לארצו. העימות בין הרכיב הלאומי לרכיב הדתי באישיותנו הקולקטיבית יוליד בסופו של דבר ביטוי ייחודי ואקטואלי, שאת תחילתו אפשר כבר לראות בשיח הציבורי בישראל. סבלנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
