מי לא אוהב הסכמה רחבה? מן הסתם רשעים שגם לא אוהבים ארנבונים, שושנים ושקיעות על חוף הים. בעיקר נחוצה הסכמה רחבה כשהדמוקרטיה לא מתפקדת כראוי ומניבה תוצאה מצערת של ממשלת ימין. במקרה כזה צריך הסכמות רחבות עם האופוזיציה, שהפסידה.
חקיקה משפטית שעברה ברוב דמוקרטי? לא מספיק טוב. נתניהו, הרצוג, גלנט, גנץ - כולם דרשו הסכמה רחבה. חוק גיוס לחרדים? יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין התעקש: "חוק גיוס היסטורי שיענה על צורכי צה"ל לא יעבור כאן באופן קואליציוני גרידא. הוא מחייב הסכמה רחבה שתשקף את צורכי המדינה והחברה". מבחינת אדלשטיין ואחרים, חוק שעבר ברוב קולות קואליציוניים לא מבטא הסכמה רחבה. בעצם, תלוי אילו קולות. יש קולות ששווים יותר. בעיקר בדמוקרטיה מהותית.
ללא חוק גיוס: התנאים של נתניהו ל"ממשלה לאומית רחבה"
השבוע פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה סיכום של הכנסת ה־25 שזה עתה התפזרה. ספוילר: הכל היה רע. הפתרון: "נדרשת פעולה יזומה בהסכמה רחבה לחיזוק החוסן הדמוקרטי של המדינה, ולעיצוב מחדש של מנגנוני הגנה חוקתיים". הקואליציה של הכנסת האחרונה מנתה 68 חברים, והיא אחת היחידות שהשלימו תקופת כהונה מלאה, מה שמעיד - אולי, אולי - שהיתה זו קואליציה שזכתה להסכמה די רחבה, לפחות יחסית לכנסות קודמות. אבל בעיני המכון הישראלי לדמוקרטיה, התוצאה היא "שחיקה הדרגתית של עקרונות יסוד דמוקרטיים".
הסכמה רחבה, כמו שקיעות וארנבונים, היא דבר מעולה. בהינתן הסכמה רחבה קמים האזרחים בחיוך לעמל יומם, ובסופו עולים על משכבם בתחושת סיפוק והגשמה. אלא שבשביל הסכמה - רחבה או רזה - אין צורך בשיטה הדמוקרטית, מכיוון שאין צורך בהכרעה. הדמוקרטיה מתחילה במקום שבו אין הסכמה, למרות מיטב המאמצים לשכנע. אז נדרשת הכרעה, ואז הרוב קובע. אפילו בביהמ"ש העליון, המקום שבו נולדו עקרונות היסוד של השיטה, גוברת דעת הרוב על זו של המיעוט. כך ביטל בית המשפט את התיקון לעילת הסבירות, חוק יסוד, ברוב של שמונה לעומת שבעה. נשיאת בית המשפט, אסתר חיות, אף דאגה לזרז את פסק הדין כדי להבטיח את הרוב הדחוק הזה.
אפילו בביהמ"ש העליון, המקום שבו נולדו עקרונות היסוד של השיטה, גוברת דעת הרוב על זו של המיעוט. כך בוטל התיקון לעילת הסבירות ברוב של שמונה לעומת שבעה
ברור מדוע מתנגדי הימין מתעקשים על הסכמה רחבה. זוהי דרכם להישאר בשלטון גם בתקופות קשות, כשהציבור מסכים לשלוח אותם לאופוזיציה ומקים ממשלה בלעדיהם. ומוכרת גם תכונתו הוותיקה של נתניהו - להעדיף שותפות קואליציונית עם השמאל במקום להקים ממשלת ימין על מלא. כך ניסה לעשות ב־2015, כשניסה לצרף לממשלה את הרצוג, שעמד אז בראש מפלגת העבודה. הוא שילם מחיר גבוה תמורת כניסת בני גנץ לממשלה בשנת 2020, בתקופת הקורונה. בשיאה מנתה הקואליציה הזו 73 חברי כנסת. הסכמה רחבה? ועוד איך. ובכל זאת, המבנה הזה, שאמור לספק יציבות, שלווה, הבנה ופיוס בין האזרחים - קרס לאחר שנה.
ואולי רוחב ההסכמה לא נמדד על פי מספר חברי הקואליציה, אלא על פי רוחב הפערים שהצליחו לגשר עליהם? מתברר שגם זה לא. "ממשלת השינוי" התגאתה ביכולתה להקים "ממשלה שמבוססת על האמונה שגם אנשים שחושבים אחרת מאיתנו רוצים בטובתה של המדינה הזו", כדברי נפתלי בנט. ממשלה זו לא האריכה ימים גם היא. ואולי מה שמבצר את ההסכמה הרחבה הוא מלחמת קיום מרובת חזיתות? גם זה לא. כניסתה של מפלגת המחנה הממלכתי לקבינט פירקה את המפלגה עצמה (חבריה לא הצליחו להגיע אפילו להסכמה צרה), והצטרפות גנץ ואיזנקוט לממשלת נתניהו החזיקה מעמד שמונה חודשים בלבד.
ובכל זאת, גם עכשיו קורא נתניהו "להקים ממשלה לאומית רחבה, שתישען על הסכמה רחבה ככל האפשר בנושאים המרכזיים שיקבעו את עתידנו כאן לדורות". ממבט ראשון - משימה קלה, שמבוססת על הסכמה על ארבעה עקרונות בלבד: "ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי; ישראל תגן על עצמה בכוחות עצמה; ישראל תבטיח לעצמה עצמאות כלכלית, אנרגטית וחימושית; ולא תקום מדינה פלסטינית בין הים לירדן. מי שמקבל את העקרונות הללו מוזמן להצטרף". האם יש מישהו במחנה המכונה "מרכז" שחולק על ארבעת העקרונות? ובכן - כל ראשי המחנה דחו בבוז את עצם הרעיון של ישיבה בממשלה בראשות נתניהו, עם נתניהו, ליד נתניהו. מתברר שיש ציבור שמתעקש על עקרון יסוד חשוב לא פחות: החרם הפוליטי.
אפשר לדבר בעיניים מצועפות על ריפוי, על שינוי, על אחדות ועל ארנבון שצופה בשקיעה ושושן בכפתו הצמרירית. ואפשר לדבר כמו הנשיא הרצוג השבוע, שתיאר את הבחירות כ"מבחן לדמוקרטיה הישראלית, והן גם מבחן לאחדות וללכידות של החברה הישראלית", ו"שיאה של הדמוקרטיה".
זוהי תפיסה רומנטית שיש בה כדי לקסום לנפש הרומנטית. או לפחות לנפש שסבורה שהיא רומנטית בעודה זועקת על "אחדות" או על "קץ הדמוקרטיה". הבחירות הן הדרך שבה ציבור דמוקרטי מביע את השקפת עולמו ומבקש הכרעה במקרים שבהם אין הסכמה. המבחן לדמוקרטיה הוא ההבנה שלעיתים רעיונותיך וסדרי העדיפויות שלך לא מתקבלים על ידי רוב הציבור, ולכן ייאלצו לחכות לבחירות הבאות. בין לבין, בהחלט רצוי להגיע להסכמות ככל הניתן, בכנסת ומחוצה לה. ואם לא - נספור פתקים ואצבעות.
מחנה השמאל כבר נכשל במבחן הדמוקרטיה כשסירב לכבד את תוצאות הבחירות, ובעיקר כשתמך וביצע מרד צבאי כדי למנוע חקיקה משפטית. מחנה הימין נכשל כשהוא מחפש אחדות והסכמות רחבות עם מחנה שכל עניינו בחרם פוליטי. עדיין הוא תר אחרי ממשלה קסומה, "לאומית" כלשון נתניהו, נקייה מאינטרסים, משנאות ומאהבות.
"הרוב קובע" נראה ילדותי. איך אמר יצחק עמית במאי 2025: "זו דמוקרטיה של כיתה ד', סליחה (...) אני קורא לה 'דמוקרטיה אלקטורלית', אבל היא מאוד נחותה". צודק. זו בהחלט דמוקרטיה נחותה. אלא שהיא היחידה שעובדת - עם הסכמה רחבה, ובמיוחד בלעדיה.
