"נז"א" הוא לא קולנוע – הוא כתב אישום נגד ישראל

עשרה קבין של דיבה ירדו לעולם, האם את כולם נטלו האנטישמים? הטענות נגד העם היהודי ומדינת ישראל תמיד התבססו על שקרים וכזבים, וגם האנטישמיות המודרנית - זאת שמסווה את עצמה כאנטי־ציונות - לא מצאה דרך יעילה יותר לתקוף את המדינה היהודית שנואת נפשה מאשר באמצעות עלילות שווא.

את המנה האחרונה (נכון לכתיבת שורות אלה) במסכת השקרים האינסופית קיבלנו בסוף השבוע האחרון, עת הוצג בפסטיבל הקולנוע בוונציה הסרט "נז"א" ("NAZA"). נמסר שהצופים בהקרנה, שדעתם על ישראל לא שונה מדעתם של אבותיהם הרוחניים על היהודים בימי הביניים, נעמדו על רגליהם והריעו ל"יצירה" במשך 24.5 דקות, כאילו משך מחיאות הכפיים מעניק לסרט חותמת של אמינות.

אלא שמחיאות הכפיים הממושכות מעידות רק על אפקט העדר ועל גודל השנאה שהשתלטו על הקהל, בדיוק כפי שאלה שלטו במריעים לסרטים אחרים שנוצרו בהשראת אידיאולוגיה טוטליטרית. סצנת מחיאות הכפיים מוונציה דמתה כשתי טיפות מים למחיאות הכפיים שליוו את נאומיהם של היטלר וסטלין - ולבטח אין בה כדי לשוות לתוכני הסרט הכשר כלשהו.

"נז"א" אינו סרט התעמולה הראשון שנעשה כדי להשחיר את מדינת ישראל, אולם יוצריו איבדו כל רסן מוסרי או ערכי. ברצותם לצייר את צה"ל כמערכת שיטתית של הרג אזרחים ופשעי מלחמה, ולייחס לצבא הישראלי מדיניות ומנגנונים חמורים ביותר, הם הידרדרו לתהומות שמזכירות את העלילות האנטישמיות של הרעלת בארות או שימוש בדם ילדים נוכריים לאפיית מצות. אפילו השיטה דומה: לקחת את "העדויות" של היהודים עצמם כביכול ולבסס עליהן כתב אישום.

יש רגע שבו סרט תעמולה מפסיק להיות קולנוע והופך לעניין משפטי. "נז"א" חצה את הרגע הזה. הבעיה אינה רק בתוכן, אלא גם באופן שבו התוכן נארז ומופץ: 24 מקורות שזהותם מוסתרת, טענות שאינן ניתנות לבדיקת הצופה, וקביעות מרחיקות לכת המוצגות כחלק מתמונה פסבדו־עובדתית. צה"ל דחה את הטענות באופן חד־משמעי, והבהיר כי זהותם ותפקידיהם של המרואיינים אינם ניתנים לאימות, וכי חלק מהקביעות המופיעות בסרט חורגות אפילו מידיעתם האפשרית של חיילים זוטרים.

כאן בדיוק אסור למערכת המשפטית של צה"ל להסתפק בהודעת תגובה. היא צריכה לפתוח בעבודה יסודית, תוך ניצול כל הכלים המשפטיים העומדים לרשות המדינה והצבא, במטרה לגרום למסלפים ולמעלילים לשלם על מעשיהם.

מוציאי הדיבה שיצרו את הסרט אינם יכולים להניח שהמילה "דוקומנטרי" מעניקה להם חסינות. גם מצלמה אינה מעניקה חסינות. גם פסטיבל ונציה אינו מעניק חסינות. ופרס חבר השופטים אינו הופך טענה שקרית לעובדה. מחיאות כפיים אינן ראיה, ואנונימיות אינה תחליף לאימות.

הגיע הזמן שהפרקליט הצבאי הראשי ייזום ויוביל מהלך שיגן על צבא ההגנה לישראל ועל חייליו, ואולי יכפר במקצת על מעשי קודמתו בתפקיד, שנתנה יד דווקא למוציאי הדיבה. ומי שבוחר להטיח בצבא של כולנו האשמות שקריות וחמורות, תוך הפצתן ברחבי העולם, צריך לדעת דבר פשוט: הוא יצטרך לתת עליהן דין וחשבון.