הסערה סביב הסרט "נז"א" (נזק אגבי), והפרס שבו זכה בפסטיבל ונציה, מציפה מחדש ויכוח נצחי בעולם הקולנוע הישראלי: מתי סרט שעוסק בצה"ל, במדיניות הישראלית, במלחמה על הביטחון או בטענות ל"כיבוש" הוא ביקורת לגיטימית על המציאות, ומתי מדובר ביצירה אנטי-ישראלית ופרו-פלסטינית? או במילים אחרות, האם באמת יש בקרבנו מי שמוכנים לרמוס את המדינה ברגל גסה, רק כדי לגרוף אהדה ועוד פרס שיונח על המדף?
נז"א, המתמקד בגינוי חריף של פעילות צה"ל בעזה וטוען להרג חסר אבחנה של פלסטינים, אינו מוקרן בחלל ריק. לאורך השנים נוצרה בישראל שורה של סרטים עלילתיים וסרטי דוקו, שהציגו תמונות קשות של המציאות הביטחונית ועוררו סערות ציבוריות במדינה, לצד צהלולי שמחה בקרב שונאי ישראל וארגונים אנטישמיים. כעת, מגזין "היום" סוקר כמה מהסרטים שב-25 השנים האחרונות העלו את האמוציות של הישראלים לדרגת רתיחה, עוד לפני שהוקרנו אפילו כתוביות הפתיחה.
1. "ג'נין ג'נין": נאסר להקרנה בישראל
אם בקולנוע הישראלי היתה מתקיימת תחרות ברוח "איזה סרט ייטיב להראות שהישראלים הם הרעים בסיפור", אין ספק שסרט התעמולה הזה משנת 2002, שיצר הבמאי הערבי-ישראלי מוחמד בכרי, היה מועמד בטוח לניצחון. ההפקה מומנה בחלקה בידי גורמים ברשות הפלסטינית, והתוכן עסק בעדויות פלסטינים על פשעי מלחמה לכאורה במחנה הפליטים ג'נין בעת מבצע חומת מגן.
אמינותו של "ג'נין ג'נין" נבחנה במספר ערכאות בבתי המשפט בישראל, שקבעו כי הוא שקרי ומוציא את דיבת חיילי צה"ל. בית המשפט העליון אף אסר על הקרנתו בישראל. מייד לאחר פרסומו ועוד בטרם קביעת בתי המשפט, הסרט קיבל פרס מפוקפק בפסטיבל סרטים בתוניסיה.
2. "ואלס עם באשיר": חטף משני הצדדים
סרט מונפש דוקומנטרי בבימויו של ארי פולמן, העוסק במלחמת לבנון הראשונה. המצלמה מלווה את פולמן בשיחותיו עם חברים, פסיכולוגית והעיתונאי רון בן ישי במטרה להיזכר מחדש בחוויותיו כחייל בלבנון. התוכן הצליח להרגיז את שני צידי המפה הפוליטית: מימין סברו כי הסרט עטוף בשנאה עצמית ומציג את צה"ל באור שלילי מדי; בשמאל גרסו ההפך, וטענו שהבמאי מטיל את האחריות לטבח סברה ושתילה על הפלנגות הנוצריות בלבד, במקום לעסוק באחריות הפוליטית והמוסרית של ישראל.
ביולי 2008 זכה הסרט בפרס אופיר הישראלי בקטגוריית הסרט העלילתי הטוב ביותר וגם בקטגוריית הבימוי, התסריט, העריכה, העיצוב האמנותי והפסקול. "ואלס עם באשיר" קיבל גם פרסים בינלאומיים, בהם גלובוס הזהב וסזאר, והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.
3. "שומרי הסף": סיכול או ממוקד?
הסרט התיעודי משנת 2012, שאותו יצר הבמאי דרור מורה, בוחן היבטים בסכסוך הישראלי- פלסטיני מנקודתם מבטם של שישה אנשי שב"כ. התוכן, המציג ביקורת חריפה על מדיניות ישראל בשטחים ועל ההתמודדות עם הטרור, עורר ביקורת חריפה שטענה שמדובר ביצירה חד-צדדית ומוטה פוליטית, בלי להזכיר את ניסיונות ישראל להגיע להסדר או את האלימות הפלסטינית. חלק התעקשו שהסרט נועד לנקות את בכירי השב"כ מאחריות למצב הביטחוני, ומנגד היו מי שגרסו כי מדובר בסרט שאין פרו-ישראלי ממנו.
הסרט נכלל בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס אוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי, ובהמשך זכה בפרס הדוקומנטרי החשוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין.
4. "פוקסטרוט": השבחים, הזעם - והפרס שחמק
"פוקסטרוט" הוא דרמה על משפחה ישראלית שמקבלת הודעה על נפילת בנה החייל. הסרט, שנכתב ובוים ב-2017 על ידי שמוליק מעוז, מציג גם את המחיר המוסרי של השירות הצבאי. הוא זכה למחמאות מצד מבקרי הקולנוע הישראליים, אולם ספג ביקורת מצד השרה מירי רגב שטענה כי התוכן פוגע בשמו הטוב של הצה"ל ומשרת נרטיב אנטי-ישראלי.
למרות המחאה הפוליטית, זכה הסרט בשלל פרסים באינספור קטגוריות, כמו פרס חבר השופטים בפסטיבל הסרטים בוונציה ובפרס אופיר הישראלי. הוא גם נבחר לייצג את ישראל כמועמד לאוסקר האמריקני והוכרז כאחד מתשעת הסרטים הטובים ביותר לשנת 2017, אולם לבסוף לא נכלל בין חמשת המועמדים הסופיים. מעוז טען אז כי נפל קורבן לחרם על ישראל ולניסוי לא מוצלח בשיטת ההצבעה הקובעת את המועמדים.
5. "טנטורה": "טבח", השתקה ושקרים
במרכז הסרט התיעודי "טנטורה" עוסקת שאלת בטבח שבוצע או לא בוצע בידי לוחמי חטיבת אלכסנדרוני בכפר הערבי טנטורה, היום חוף דור, בעת מלחמת העצמאות. הבמאי אלון שוורץ חוזר לדרמה שהתעוררה בישראל בשנת 2000 בעקבות עבודת מחקר של תדי כץ, סטודנט באוניברסיטת חיפה, שעסקה בנושא השנוי במחלוקת. נוסף על כך, בוחן שוורץ את המיתוסים מאותם ימים וכיצד הושתקו עדויות בנושא.
הסרט הוקרן בפסטיבל דוקאביב ב-2022, שם זכה גם בפרס המחקר, וכן בפסטיבל סאנדנס לסרטים עצמאיים בארה"ב. פרסים נוספים הוענקו לו בפסטיבלי הסרטים בפילדלפיה, באריזונה, בנורבגיה ובפסטיבל הסרטים היהודי ברלין-ברנדנבורג.
6. "אין ארץ אחרת": רגע אחרי 7 באוקטובר
ליוצרים של נז"א, יובל אברהם ורחל שור, יש היסטוריה של יצירות שמעוררות דיון ציבורי עז. עוד בשנת 2024, כשמראות 7 באוקטובר היו טריים מאוד בתודעה הישראלית, הם הוציאו את הסרט "אין ארץ אחרת" בשיתוף פעולה ישראלי ופלסטיני. העבודה על הסרט החלה לפני הטבח בעוטף והמשיכה גם אחריו, כשהיא מתעדת את מאבקם של תושבי הכפר מסאפר יטא בדרום הר חברון נגד הריסת בתיהם ופינויים על ידי צה"ל. בהפקה השתתפו גם שני יוצרים פלסטינים, והסרט בוחן את החברות הבלתי צפויה בין אחד מהם, באסל עדרא, עם הבמאי אברהם. בין שלל הביקורות נטען כי "אין ארץ אחרת" לא מזכיר את פסיקת בג"ץ, שדחתה את עתירת התושבים הפלסטינים נגד הפינוי.
הסרט, מכל מקום, זכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר, אחרי שגרף שלל פרסים גם בפסטיבל ברלין 2024, באמסטרדם ובניו יורק, וזכה גם בפרס פיבודי היוקרתי.
7. "הים": התקציב שנשלל, והשינוי שנשאר
"הים" הוא דרמה ישראלית בבימויו של שי כרמלי פולק, המספרת על ילד פלסטיני בן 12 מיהודה ושומרון שרוצה להגיע לחוף הים בישראל. הסרט, שקיבל תמיכה של 2 מיליון שקל מטעם קרן הקולנוע הישראלי, הוקרן לראשונה בשנה שעברה בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שם קיבל ציון לשבח.
הוא שבר שיא כשהשיג 13 מועמדויות בטקס פרסי אופיר וזכה בחמישה מהם, כולל הסרט העלילתי הארוך הטוב ביותר, התסריט, המוסיקה המקורית ופרסי השחקן הראשי ושחקן המשנה הטובים ביותר.
לאחר זכייתו בפרסים טען שר התרבות והספורט, מיקי זוהר, שהסרט מציג את חיילי צה"ל ומדינת ישראל באופן "מכפיש ושקרי", ולכן יפסיק את מימון המדינה לטקס פרסי אופיר ויכריז במקומו על טקס קולנוע ממלכתי.
