40 שנה לפני החורבן חדל החוט להלבין - כך מספרת לנו הגמרא במסכת יומא. בכל שנה קשרו לשון של זהורית, חוט צמר אדום, על פתח ההיכל, וברגע שהשעיר הגיע למדבר, החוט היה נעשה לבן. הכוהן הגדול נכנס לפניי ולפנים, הדם נזרק, השעיר נדחף מן הצוק, הכל נעשה לפי הספר. והחוט נשאר אדום. 40 ימי כיפור רצופים עמד עם שלם, צם ולבוש לבן, מול חוט אדום. ואז נשרף הבית.
בבבל, ביום החמישי של חג השנה החדשה, נערך טקס שנקרא כּוּפּוּרוּ, מילה שהיא אחות של "כפרה" שלנו, ופירושה לְמָרֵק. לשפשף. לנקות. הכוהן המטהר ערף כבש, מרח בדם הפגר את קירות המקדש של מרדוך, ואז השליך את הראש ואת הגוף לנהר הפרת. אחר כך הגיע תורו של המלך. הפשיטו אותו מסמלי השלטון, העמידו אותו מול הפסל, והכוהן סטר לו על הלחי עד שירדו לו דמעות. בלי דמעות של המלך, הטקס לא נחשב. פעם בשנה עבר האיש החזק במדינה הערכת עובד, והתוצאה נמדדה בנוזלים. האמת היא שזה מנהג מעניין.
באתונה עשו מזה תיאטרון. בחג התרגליה, לכבוד אפולו, בחרה העיר שני אנשים משולי החברה, קבצנים או בעלי מום, האכילה אותם על חשבון הציבור, הובילה אותם ברחובות בתהלוכה, הלקתה אותם בענפי תאנה וגירשה אותם אל מחוץ לחומה. במקומות מסוימים גם השליכה אותם מצוק. זו היתה תוכנית הרווחה היחידה של הדמוקרטיה האתונאית, והיא הסתיימה בגירוש. לשני האנשים האלה קראו פַרמָקוֹי, ומאותה משפחת מילים באה גם פַרמָקוֹן, שפירושה גם תרופה וגם רעל. משם קיבלנו את הפרמקולוגיה. בית המרקחת השכונתי נושא עד היום את שמו של קבצן אומלל, שהושלך מצוק כדי שהעיר תרגיש בריאה.
גם בתורה מופיע השעיר המשתלח. הכוהן הגדול סומך את ידיו על ראשו, מתוודה עליו את עוונות ישראל ושולח אותו למדבר. אבל הסיפור היהודי אינו נגמר שם, להפך. אחרי חורבן המקדש, כשהמזבח נעלם, הדם נעלם והשעיר נעלם, היהדות היתה יכולה לאבד את מנגנון הכפרה שלה. במקום זאת חז"ל ביצעו מהפכה. הם העבירו את זירת הטיהור מן המקדש אל האדם. וזה, לדעתי, המהלך המבריק ביותר בתולדות הדתות - כולל המצאת השבת.
אין עוד חיה שתיקח את החטאים במקומך. אתה צריך לזהות את החטאים, לקרוא להם בשם, להתחרט, לעזוב את המעשה, להתוודות ולקבל לעתיד.
חז"ל לא בנו מכונה חדשה. הם פירקו את הישנה לחלקים וחילקו אותם לאזרחים. המשנה ביומא אומרת את זה בשני משפטים: "עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו".
אלוהים, בורא העולם, מודיע שיש תיק אחד שאין לו בו סמכות. אם פגעת בשכן, השכן הוא הריבון. לא הכוהן, לא בית הדין, לא השמיים. אדם קטן עם שם, שקיבל וטו על מחילת האל. זו ההעברה הדמוקרטית הגדולה בהיסטוריה, והיא בוצעה אלף שנה לפני המגנה כרטה, בלי ברונים.
הרמב"ם השלים את התמונה משני הצדדים. לחוטא הוא נתן משפט ששום מערכת ממוחשבת לא תסכים לחתום עליו. בעל התשובה "משנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים". לא "לא עשיתי". עשיתי, אבל כעת איני אותו האיש שעשה. ולנפגע הוא נתן חובה: "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס". ומי שכן שומר טינה, כותב הרמב"ם: "עבירתו שמרה נצח", וזו אינה מחמאה.
עבירתו שמרה נצח. הרמב"ם לא ידע שהוא כותב תיאור מוצר. כי בינתיים בנינו את זה. בעולם שלנו אנחנו אוהבים לומר לאדם, זה מה שעשית ולכן זה מי שאתה. צילום ישן, ציוץ מלפני 15 שנה, משפט מטופש שנאמר בגיל 22, הכל נשמר. הזיכרון הדיגיטלי הוא נצחי, ולכן גם כתב האישום נצחי.
בעולם שלנו אנחנו אוהבים לומר לאדם, זה מה שעשית ולכן זה מי שאתה. צילום ישן, ציוץ מלפני 15 שנה, משפט מטופש שנאמר בגיל 22, הכל נשמר. אבל היהדות פותחת לנו דלת
ציוץ מ־2013 לא מזדקן. תמונה לא דוהה. משפט טיפשי מפאב עולה אחרי 12 שנה, רענן ודורש צדק. פייסבוק מודיע לי ב־7:40 בבוקר שיש לי זיכרונות, בין מזג האוויר לפרסומת למזרנים, ומגיש לי אותי מלפני 11 שנה.
הם התגאו שנפטרו מהחטא הקדמון והרגו את אלוהים, אבל יש בעולם המערבי־חילוני כמעט את כל המרכיבים של דת קדומה של כפרה. וידוי פומבי, טקסי השפלה, קהל, שופטים, חיפוש בארכיון אחר חטאים, שעירים לעזאזל, ואפילו התלהבות קהילתית מן הגירוש. דבר אחד הולך ונעלם: הסליחה.
הסליחה נלקחה מהשכן. היום את התיק פותח לא מי שנפגע אלא מי שמצא את הצילום, והוא לא נפגע, ולכן גם אינו יכול לסלוח. אלפי אנשים שלא הכרת שופטים בשמו של אדם אחד שאולי מזמן שכח. מחלקת גבייה שאינה מחזיקה בחוב. אתונה לפחות האכילה את הקבצן שנה לפני שגירשה אותו. בתרבות המערב מגרשים לפני ארוחת הבוקר.
חברה שאינה מאפשרת שינוי אינה חברה מוסרית יותר, היא חברה אכזרית יותר. אם שום חרטה אינה מספיקה, אם שום תיקון אינו מוחק דבר, אם אדם תמיד יהיה הדבר הגרוע ביותר שעשה, אז למה להשתנות? למה לתקן?
זה כל מה שהיהדות עושה בעניין הזה. פותחת לנו דלת, לא מוחקת. יש בהלכה איסור מפורש להזכיר לבעל תשובה את מעשיו הראשונים. המשנה בבבא מציעא קוראת לזה אונאת דברים, ואין בה שום היתר לשכוח מה האדם עשה. הוא עשה. הוא יודע. השכן יודע. אבל יש דלת, ומעברה הוא רשאי להיות אדם אחר, ואנחנו נדרשים לתת לו.
החוט לא מלבין לבד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו