אנחנו הולכים דרך ארוכה כי כבר אין אוטובוסים, וגם כשהם ישנם, הם לא טורחים לקחת דווקא אותנו מהבית, הסמוך לשוק הכרמל, אל קריית מאיר בצפונה הרחוק של תל אביב, ברחוב דובנוב, הרבה לפני שהוא הפך לרחוב של עשירים. אבא ואמא וינון ואני. אנחנו הולכים מהר, ובכל פעם מנסים מחדש להתאים את הקצב לזה של אמא, שקצת קשה לה, למרות שאינה אומרת כלום.
סבא תמיד מתרגש ערב הימים הנוראים. אחרי הכול "אהל מאיר" הוא בבת עינו של סבא. גם הוא, כמו המון דברים אחרים, קרוי על שמו של ראש העיר הראשון, ואחד המתפללים בו הוא ראש העיר, חיים לבנון. לא פחות ולא יותר.
סבא היה ממייסדי בית הכנסת, שהיה צריף ארוך, ומיזם חייו היה בניית בית אבן, "היכל מאיר" לא הרחק משם, ברחוב מאנה. לימים היתה זו הצלחת חייו. גם בראש השנה, ולא רק ביום כיפור הוא לובש את הקיטל הלבן שלו, ומחליף את כיפת נהרו (כיפה גדולה בצורת סירה) השחורה שלו בכיפה לבנה.
אנחנו מגיעים בזמן. הגברים הולכים עם סבא לבית הכנסת, סבתא הולכת איתנו כדי לשבת בעזרת הנשים, ואמא החילונית עולה לדירה הצנועה ומטפלת בסידורים האחרונים שלפני הארוחה החגיגית. הכול עובר בסדר, גם ראש העיר היה. אנשים שואלים אותי באיזו כיתה אני לומד, וגם ראש העיר. כאילו שזה חשוב להם. כאילו שהם צריכים לעשות משהו עם התשובה, אבל אני ילד טוב תל אביב, שעונה להם בנימוס.
סבתא היא בלבוסטה (בעלת בית) נדירה. דירת שני החדרים, שאחד מהם היה מושכר עד לא מכבר, תמיד מצוחצחת, והיא מכינה מיני מזון, גם בימי הצנע, שאצלנו בבית לא נראו אי פעם. הארוחה מוכנה, המפה הלבנה היפה מוצאת מן הארון במיוחד לרגל האירוע, ואנחנו יושבים סביב השולחן, שישה אנשים המהווים את כל משפחתו של אבא, ומתחילים בפעילות החשובה והמרגשת, המבטיחה לנו שנהיה לראש ולא לזנב, שהשנה הבאה תהיה מתוקה מדבש, ושאנחנו נהיה מלאי מצוות כרימון.
יש גם כללים שבכלל לא כתובים בסידור, אבל סבתא, שהיא הגורם הדתי ביותר בחבורה הזו, עומדת עליהם. החשוב ביותר הוא לא לטעות, ולא למרוח חזרת על הגפילטע פיש. אוכלים רק מוצרים מתוקים. טעות כזו, עלולה לגרום בעיות לאורך כל השנה ו"מי צריך את זה?".
בברכת המזון, כשמגיעים למילים הקשות "כפירים רשו ורעבו", סבתא בוכה. תמיד היא בוכה בסוף ברכת המזון, בפסוק הזה, הלקוח מתהילים, שיש לו המשך: "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב". בכל פעם אני מנסה להבין את פשר הבכי, ואין הדבר עולה בידי. הארוחה מסתיימת כשסבתא ב"הלוואי איבער א יאר" (הלוואי בשנה הבאה) ואני מתקשה להבין למה מסתפקים גם בחגים וגם בימי הולדת בטווח זמן כל כך קצר, לאחר שנים לא רבות, כאשר אנשים מתחילים להיעלם מנוף ילדותי, ולפני כולם – סבתא עצמה – אני מבין את יתרון הבקשה הצנועה.
למחרת קורים אצלנו דברים מעניינים בבית הכנסת. האחד הוא ה"כורעים ומשתחווים" כאשר כל המתפללים, עטופים בטליתותיהם, כורעים על ברכיהם בתפילת מוסף, בברכת מלכויות. כיוון שרצפת בית הכנסת, כמו הבית כולו, עשויה עץ, אין מניע לכרוע על הרצפה. לימים, ב"היכל מאיר" הבנוי אבן, יכרעו על מגבת שתונח על הרצפה. הרגע הזה שבו כל בית הכנסת יורד קומה, וכל האנשים החשובים כורעים על רגליהם, תמיד ריגש אותי, כי זה הוכיח שיש בעיניהם משהו חשוב הרבה יותר מהם. חבל שבתפילת "עלינו לשבח" הנאמרת בכל יום, ואשר גם בה אומרים "כורעים ומשתחווים", לא כורעים ולא משתחווים.
הרגע הזה שבו כל בית הכנסת יורד קומה, וכל האנשים החשובים כורעים על רגליהם, תמיד ריגש אותי. זה הוכיח שיש בעיניהם משהו חשוב הרבה יותר מהם
התקיעה בשופר היתה האירוע השני. שלא כמו ביום כיפור, תוקעים בשופר בשני ימי ראש השנה פעמים אחדות. עד שלושים חייבים, ועד מאה מותר. אלא אם כן אחד מימי החג חל בשבת, ובשבת אין תוקעים. הפעם אף אחד משני הימים לא חל בשבת, וספרתי שמונים תקיעות. כמעט עם כל תקיעה אתה מאבד פעימה מחשש שהבעל תוקע, הממלא את תפקידו ברצינות דומה לזו של וילהלם טל האגדי (אשר המושל האוסטרי המרושע, הרמן גסלר, אילץ אותו לירות ברובה-קשת בתפוח העץ שהונח על ראש בנו) לא יפספס את הנשיפה.
ארוחת צהריים וחזרה לבית הכנסת, ותפילת שחרית ומוסף ביום השני של החג, וארוחת הצהריים, ושיבה הביתה. וכל הדרך חזרה אני חושב רק על דבר אחד: איזה חכמים היו אבותינו שקבעו לנצח את הכלל "ולא אד"ו ראש" (כי היום הראשון של החג לא יחול לעולם ביום ראשון, רביעי או שישי), ולא מצליח להבין איך הם עשו את זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו