180,000. משהו כמו 12 אוגדות. 5 גייסות. 50 חטיבות. זה מספר החיילים - סליחה! תלמידים - שצעדו בסך, חמושים בילקוטיהם, במחברותיהם ובעפרונותיהם בפתח שערי בתי הספר הישראליים, לעשות את יומם הראשון במערכת החינוך הישראלית. שלום כיתה א'! 12 אוגדות של תלמידים.
והם מדברים על בריחת המוחות. הא!
שוו בנפשכם - כמה מוחות מהוללים נכנסו בין שערי הצבא של יואב קיש. כמה קטנטנים שיום יבוא וגדולים יהיו. מדענים, רופאים, אנשי היי-טק, עורכי דין, עיתונאים (רחמנא ליצלן) וכאלה שעל גבם יהיה מונח יתרונה האסטרטגי האמיתי של מדינת ישראל במרחב - הגניוס היהודי.
האם נכון לומר שהילדים שהולכים היום לבית הספר לא יודעים לקרוא?
משונה, טקס החניכה הזה. ודומה לו רק אחד, בוודאי עבור ההורים: יום הגיוס לצה"ל. אל תגידו לי שלא מצאתם את הדמיון הרגשי והחברתי והמשפחתי בין שני הרגעים - לילה/בוקר ראשון בלי אמא; לבושים במדים/תלבושת אחידה, צועדים לעבר שרשרת חיול, בבסיס טירונים/בית-ספר, מול מפקד טירונים/מורה, כאשר בפי המורה והמפקד ברכות דומות: "ברוכים הבאים לצה"ל/שלום כיתה א'". שלום לך שפה חדשה, היוש כללים וחוקים זרים, נעים להכיר - משמעת!
והדמעות של ההורים, והתמונות האלה, באלבום המשפחתי הנצחי, שייעשה בהן שימוש מעתה ועד הנצח בכל דפדוף ביוגרפי בזכרונותיו של אדם. ורבע שעה אחרי זה, מקסימום שבוע - שביזות יום א', פז"ם עד לשחרור, שיבוץ ליחידות/מגמות, תעודות הצטיינות, עלייה למשפט/זימון לחדר המנהלת, תעודת סיום/פנקס שחרור. עד לשלום כיתה א'/ברוכים הבאים לצה"ל הבא: החיים האמיתיים.
צעד מקדים, זה הכל. גם בוקר יום ג' עבור 180 אלף תלמידים והוריהם היה בסך הכל עוד נקודה על הציר שמנתק לאט-לאט את חבל הטבור שקושר בין הורים לילדיהם, עד שאלה ייכנסו בשערי ה"ברוכים הבאים לחיים האמיתיים. אתם לבד עכשיו. שיהיה המון בהצלחה". עד אז - כולם לחייך יפה למצלמה. ולימין שור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
