הכנת לך "טבלת ייאוש" לקראת היום הראשון בכיתה אל"ף, ובערבו של יום הקפדת לשרטט איקס גדול ומדויק על היום שגווע. רצית מאוד שכבר יגיע 1 בספטמבר, אבל יום אחד שאלת אם זה אפשרי שהגננת תעלה איתכם גם לכיתה אל"ף, וכשנאמר לך שהגננת ממשיכה להיות בגן, ובבית הספר תהיה לך מורה, התכרכמו פניך ויהלום קטן הבריק לך בקצה העין...
אל תחשוש מאובדן תשומת הלב. לא רק משום התלתלים שעל ראשך, אלא גם בגלל תרגילי החשבון שאתה פותר בקלות רבה כל כך וכל האותיות בעברית ובאנגלית שאתה מדקלם במהירות הבזק
אל תחשוש מאובדן תשומת הלב. לא רק משום התלתלים שעל ראשך, ושמך המיוחד כל כך, אלא גם בגלל תרגילי החשבון שאתה פותר בקלות רבה כל כך, וכל האותיות בעברית ובאנגלית שאתה מדקלם במהירות הבזק, ואהבת הספרים שמקריאים לך, והכדורסל, והשחמט, והסקרנות האינסופית שלך, וחוש ההומור. כן, אני יודע. סבא שלך קצת מוטה לטובת צעיר נכדיו, אבל אין סיכוי שכלום מכל הדברים הללו לא יגיע למודעותה של המורה.
ויש פטנט פשוט שאני יכול להציע לך. תמיד תראה את נושא השיעור הבא ותכין מראש את השיעורים שיוטלו עליכם לפעם הבאה. כך תצטרך לעשות שיעורים כפולים רק פעם אחת, ואחר כך, תמיד, תוכל להקדים את הכיתה. זו דרך קלה להצטיין!
וזכור - כיתה אל"ף תהיה מהפכה גדולה מאוד בחייך. עד סוף שנת הלימודים תדע לקרוא ולכתוב. לכאורה, רוב תושבי עולמנו יודעים קרוא וכתוב, אבל האמת שונה מאוד. אנשים רבים, הסבורים כי הם אורייניים, אינם כאלה. הם כמעט אינם קוראים ספרים, וכשהם קוראים, לא פעם הם אינם מבינים בדיוק מה קראו. כאשר הם נאלצים לכתוב נייר משמעותי כלשהו, מתברר שהם נותרו בעצם הרבה מאחור, באחת הכיתות הראשונות של בית הספר היסודי. והוא הדבר כשהם צריכים לשאת דברים. כשתדע קרוא וכתוב כמו שצריך באמת, יהיו בידיך נכסים חשובים מאוד שילווך תמיד ויאפשרו לך לנסוק לגבהים שאליהם תרצה להגיע. לכן השנה הזו חשובה כל כך, גם אם היא נראית המשך טבעי של גן הילדים.
נולדת למצב לא פשוט: הקורונה היתה בעיצומה. אנשים עטו מסכות. הסתגרו בבתים. חששו פן תגיע המגפה אל פתחם. גנים סגורים, בתי ספר סגורים. לא היה מושג מתי זה יסתיים וכמה אנשים יסיימו את חייהם בגללה. ואתה היית כאן, וחשבת בוודאי שכל מה שראית הוא חלק מנוף ילדותך, עד שיום אחד זה הסתיים, ותלמידים חזרו לבתי הספר וילדים הלכו לגנים, ואפשר היה לראות את הפנים שמאחורי המסכות.
אחר כך הגיע 7 באוקטובר, והמלחמה שאף פעם לא די לה, והריצה לממ"ד פעם אחר פעם בכל יום. מה זה עשה לך? איזה חותם זה הותיר בך? בכל פעם שנשמעו האזעקות היית הראשון שהתעורר, הראשון שרץ לממ"ד, וידעת איפה מקומך, והיכן המשחקים. מה זה עשה לך? טראומה? לפעמים כשאופנוע טס במהירות למטה, היית ממהר לממ"ד וקראת לכולם. זו הטראומה? מי יודע?
הלוואי שתוכל למחוק זיכרונות שכאלה. הלוואי שתוכל ללמוד בלי מחלות ובלי מלחמות. שתאהב את האות לסיום ההפסקה כפי שתאהב את האות לתחילתה. שתאהב את מוצאי השבת כפי שתאהב את ערב שבת, שתנצל את השנים הבאות כדי לדעת עוד ועוד ועוד. ואל תראה בכל שלב רק הכנה לשלב הבא. תמצה כל שלב, כל שעה, כל רגע. הזדמנות שנייה היא אחת התופעות הנדירות ביותר בחיים. אם היא מתרחשת - צריך לברך עליה, אך לחיות כאילו אין סיכוי להיווצרותה, ולמצות את ההווה.
אנחנו לא נבטיח לך הבטחות שמבטיחים לילדים בידיעה שאי אפשר לממש אותן. לא נבטיח שהכל יהיה בסדר, שלא יהיו עוד מלחמות, שכל חייך תפגוש רק אנשים שירצו בטובתך, וגם לא שאנחנו נהיה כאן לנצח לצידך. נוכל רק להבטיח לך שכל עוד נהיה כאן, נהיה לרשותך באהבה שאין לה גבול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו