מעניין שדווקא על החזית השמינית של ישראל נתניהו לא מדבר

כשראש הממשלה, בנימין נתניהו, מדבר על מלחמת 7 באוקטובר, הוא מונהשבע חזיתות, ועושה זאת בנימת גאווה של "מעטים מול רבים": רצועת עזה, לבנון, תימן, עיראק, סוריה, הגדה המערבית ואיראן. אכן, בכל החזיתות הללו היו לנו הישגים, אבל לא ניתן להציגם כמסע ניצחונות, ממש כפי שאי אפשר להתגאות ולומר שכל חטופינו הוחזרו, מבלי להבחין בין החיים והמתים.

אבל דווקא על החזית השמינית אין נתניהו מדבר, וזוהי חזית המתנחלים (לא כולם, לא כולם).ההתפרעויות ביהודה ושומרוןכבר מזמן אינן מעשיהם של יחידים, וכבר מזמן אינן מופנות רק כלפי פלסטינים שקטים. עכשיו הן מופנות כלפי הצבא והמשטרה (כאשר הם מואילים להגיע לנקודות החיכוך), בריש גלי, באור היום, וכבר לא באופן אנונימי בחסות חשכת הליל, וכבר לא רק בשטחי C, האמורים, רובם ככולם, לעבור לידי הפלסטינים, אלא בשטחי B, שהם חלק חוקי וברור מן הרשות הפלסטינית (בתחומים האזרחיים והמשטרתיים). והחמור מכל הוא שכבר אין מדובר רק בתחושת הפורעים שהרשויות עומדות לצידם: חיילים מצטלמים איתם בגלוי, מצטרפים לתפילותיהם, והופכים את אכיפת החוק, שלמענה הגיעו, לחוכא ואטלולא. אם יגיע יום שבו ייחשפו מסמכים, ויסתבר כי איראן עמדה מאחורי ההתנפלות על בתי הפלסטינים ביו"ש, לא אפול מן הכיסא. אחרי הכול, רק שונאי ישראל יכולים לגרום לנו להפליל כך את עצמנו.

אם יתברר כי איראן עמדה מאחורי ההתנפלות על בתי הפלסטינים ביו"ש, לא אפול מן הכיסא. אחרי הכול, רק שונאי ישראל יכולים לגרום לנו להפליל כך את עצמנו

גם להם יש זכויות

נדמה לי שאדם נורמלי (שלא לדבר על האדם הנורמטיבי) צריך להגיע למסקנה שזולתו אינו ממש בן אדם, כדי ליטול את חייו. מי שמאמין בשוויון ערך האדם (ולאו דווקא בקביעה מרחיקת הלכת של הכרזת העצמאות האמריקאית מ-1776 כי כל בני האדם נוצרו שווים), כלומר – כי ערכם כאנשים שנולדו בצלם, שווה, גם אם יש ביניהם הבדלים גדולים מאוד, יתקשה לשים קץ לחיי האחר. אבל אם אדם משוכנע כי זולתו הוא מושא לצייד, מפלצת, תת-אדם, וכיוצא באלה יצורים, יהיה לו קל הרבה יותר לשים עצמו צייד, שאין לו כל מניעה להרוג מי שנשמה באפו.

בראיון אשתקד עם איש התקשורת הבריטי, פירס מורגן, נשאלה דניאלה וייס אם הערבים שווים ליהודים בעיניה. היא סירבה להשיב. היא יכלה, כמובן, לומר שגם אם הם שווים כבני אדם, לדעתה, רק ליהודים זכות על הארץ, או כיוצא באלו דברים, אבל היא שתקה, ושתיקה כהודאה דמיא. אם אין שוויון, אין זכויות שוות, לא כפרטים ולא כציבור. לא שטח ולא מדינה. בין לא-שווים אין צורך לחלוק. קו ישיר עובר מכאן לשלילתהקמתה של מדינה פלסטינית, ברוח החלטת החלוקה 181 של עצרת האו"ם שהורינו יצאו לכבודה לרקוד ברחובות. וזה עוד לפני ששאלנו את עצמנו איך מבטיחים בארץ הזו את עתיד המדינה היהודית והדמוקרטית, מבלי לחלקה.

אוגוסט 66

בדיוק 60 שנה. אני מגוייס לשנתיים וחודשיים אבל משרת שלוש. מחזור אחרון עם מספר אישי בן שש ספרות. מקור לגאווה. איך אפשר לשכוח את המספר 985052 המופלא? גם שיר הלכת המטופש "מי צועד בראש? מחלקה שלוש!" היה מקור לגאווה. חששנו פן לנו לא תהיה שום מלחמה. נולדנו במלחמת השחרור, פספסנו את מבצע קדש, ועכשיו מה? יש ביטחון. יש שלווה. זהו זה? לנו לא יהיה כלום? בסוף לא נחסך מאיתנו כלום, וקיבלנו ארבע מלחמות בסדיר ובמילואים. ואותות הצטיינות, וסכנות, ושבתות אחר הצהריים עם ניחוח האקליפטוס של המחנה, עם המון שקט, ועם המוסיקה של גלי צה"ל בטרנזיסטור. ופתאום אתה מפקד, ואומר לאנשים, כמעט בגילך, מה לעשות, והם אומרים "כן!" ואתה שואל "כן, מה?" והם עונים "כן המפקד!" עד ששוברים דיסטנס.

אולי סתם אני מתגעגע לצבא ההוא, של קיץ 1966. אולי באמת זה היה צבא אחר.