ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, שבה מתמודדות בבחירות מפלגות שונות. המפלגות הללו מסווגות, בדרך כלל, על הציר שבין "ימין" ל"שמאל" – מונחים שמקורם באסיפה הלאומית הצרפתית בשנת 1789. באותה תקופה ישבו מצדדי המשך שלטון המלוכה מימין ליושב ראש האסיפה, ואילו מי שתמכו בצמצום דרסטי של סמכויות המלך ובהרחבת זכויות הפרט ישבו משמאלו.
מדי שנים אחדות מתקיימות בחירות, שבהן מתמודדות המפלגות השונות בראשות מנהיגיהן. מטבע הדברים, המפלגות בעלות הסיכוי הגדול ביותר להרכבת הממשלה הבאה מדגישות את העובדה כי מי שעומד בראשן מתאים להוביל את המדינה, ואילו המפלגות הקטנות אינן מתיימרות לכך, ומייד לאחר הבחירות הן פותחות במשא ומתן עם המפלגות הגדולות כדי להקים את הקואליציה הבאה.
מפלגה המודיעה מראש כי תצטרף רק לגורם מסויים במפה, מחלישה את יכולת המיקוח שלה. לקראת הקמת ממשלת הרוטציה ב-1984 הפך תפקיד ראש הממשלה עצמו חלק מן המשא ומתן על איוש תפקידים בממשלה.
שלושים שנה קודם לכן נוצר לכך תקדים במישור המוניציפלי: ב-1954, בבחירות הראשונות לעיריית נצרת, זכו הקומוניסטים והמפא"יניקים במספר דומה של מנדטים, ולא יכלו להרכיב קואליציה מוניציפלית. המשא ומתן התארך והסתבך, ואי אפשר היה לבחור ראש עיר. אמין סאלים ג'רג'ורה, חבר כנסת לשעבר, היה מוכן להעניק את הרוב הנכסף למפלגות הלוויין של מפא"י בתנאי שיקבל את תמיכתן בו לראשות העירייה. וכך היה – שבעה חברי מועצה הצביעו נגדו, ושמונה – כולל סיעתו בת שני החברים – תמכו בו, וכך הפך הגורם הפוליטי השולי ביותר לראש עיריית נצרת, תפקיד שאותו מילא חמש שנים ושלושה חודשים.
התקדים הנוסף היה זה של נפתלי בנט, אשר ניצל את עובדת נכונותו לחבור גם לימין וגם לשמאל, כדי לדרוש לעצמו את "הגביע הקדוש" של ראשות הממשלה, למרות שעמד בראשות סיעה בת שבעה חברים. היתה זו סיעה שמיהרה לאבד את חבריה, והוכיחה בכך שמפלגת השלטון אינה יכולה לעמוד על כרעי תרנגולת.
בורות זועקת לשמיים
בימים אלה אי אפשר לשמוע או לצפות בראיון עם מישהו השייך לגוש השינוי מבלי שהוא יידרש לשאלה מדוע אין הגוש מודיע מראש מי המועמד שלו לראשות הממשלה. המרואיינים חשים אי נוחות ומחפשים תשובות מתחמקות, במקום לומר שהם מצפים מן הציבור להצביע עבור מפלגתם, וממליצים בפניו לבחור במפלגה השייכת לגוש השינוי. לאחר הבחירות ולקראת המפגש במשכן הנשיא שבו תתבקש כל סיעה להמליץ על מועמד מטעמה לראשות הממשלה, ייפתחו הקלפים, ואפשר יהיה לקיים משא ומתן לקביעת מבנה הממשלה החדשה.
בימים אלה אי אפשר לשמוע ראיון עם מישהו השייך לגוש השינוי מבלי שהוא יישאל מדוע הגוש אינו מודיע מראש מי המועמד שלו לראשות הממשלה. המרואיינים מתחמקים, במקום לומר שהם מצפים מהציבור להצביע למפלגתם
הדרישה, ברבים מן הראיונות, כי המועמדים יודיעו מראש כי יתמכו במי שיזכה בקולות הרבים ביותר במחנה השינוי, פשוט נובעת מבורות. ומה אם מישהו מקבל קולות רבים במחנהו, אך מרחיק סיכוי לזכות בתמיכת סיעות שאינן מחוייבות לשום צד? ההודעה לנשיא היא תוצאה של שיקולים אידיאולוגיים ופוליטיים, ואינה יכולה להתקבל אלא לאחר פרסום תוצאות הבחירות, ושיחות ראשוניות בין נציגי הסיעות. לא לחינם כונה התהליך הזה "מלאכת המרכבה", ואין שום סיבה לכך שהסיעות השונות יגבילו עצמן, ויצמצמו את מרחב התמרון שלהן רק כדי שאחרי הבחירות יוצגו קטעי וידאו ובהם ההתחייבויות לא לשבת עם זו או לשבת רק עם זה, אשר לא מולאו...
דווקא בשאלות המהותיות, מקלים המראיינים עם בני שיחם. כשמישהו מבטיח לגייס את החרדים, עוברים לשאלה הבאה, במקום להקפיד איתו, ולשאול בדיוק איך הוא מתכוון לעשות זאת. גם כאשר מצהירים פוליטיקאים המתנגדים לנתניהו כי ירכיבו ממשלה בלי ערבים וחרדים (ומסתתרים מאחורי הביטוי ה"נקי" פוליטית, "ברית המשרתים"), אין דורשים מהם להסביר איך בדיוק עושים את זה, במצב שבו כמעט שום סקר אינו מרמז על רוב קואליציוני המאפשר זאת, ומדוע דווקא טבח 7 באוקטובר מונע מהם לשוב על הקואליציה שהקימו לפניו עם מי שלא היססו לגנות את הטבח בכל שפה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו