האש כילתה חצי מהבתים - אבל לא את הניצוץ: "מה יעזור הבכי?"

בקיץ של יהודה ושומרון לפעמים קשה לדעת איך מתחילה שריפה. לפעמים זו הצתה מכוונת, מה שאנשי השטח מכנים "טרור שריפות". לפעמים זו רוח מזרחית שנושבת בדיוק בזמן הלא נכון. לפעמים די בבדל סיגריה, בניצוץ קטן או ברגע אחד של חוסר אחריות. בדרך כלל קשה מאוד לדעת מה היה הגפרור הראשון. הרבה יותר קל לראות את הסוף.

מאז חודש אפריל פרצו ברחבי יהודה ושומרון 2,264 שריפות, 1,722 מהן בשטחים פתוחים. עבור רוב האנשים אלו רק מספרים, אך עבור בעלי החוות והחקלאים אלו שדות מרעה שהפכו לאפר, גדרות שנשרפו, טרקטורים שנכנסו אל תוך העשן כדי להציל עוד חלקה אחת, ועשרות אלפי שקלים שנעלמים בתוך שעות.

בתחילת הקיץ התחלתי לעבוד על כתבה בנושא, הכתבה פורסמה באיחור של שבועיים. הסיבה לא היתה עצלנות, אלה העובדה שבכל פעם כשקבעתי ראיון עם אחד מבעלי החוות, הטלפון צלצל מחדש. "לא עכשיו", הם היו אומרים, "יש שריפה".

לפעמים זו אפילו לא היתה שיחה. רק תמונה אחת בווטסאפ. קו כתום על רכס מרוחק. טרקטור שנבלע בתוך עשן שחור. קבוצת מתנדבים עומדת מול להבות בגובה של כמה מטרים.

הכתבה על השריפות נדחתה שוב ושוב בשל השריפות עצמן. ואז הגיעה השבת האחרונה.

גם הפעם, איש עדיין לא יודע אם מדובר בטרור או ברשלנות. מה שכבר ידוע הוא שהאש החלה לאחר שבדל סיגריה הושלך בשטח פתוח בידי זוג פלסטינים, בסמוך לאחת השכונות בקדומים. הפלסטינים נעצרו, וכעת החוקרים מנסים להשיב על השאלה שנותרה פתוחה: האם הסיגריה הושלכה במטרה להצית את השטח, או שמא מדובר במעשה חסר אחריות שהוביל לאחד מאסונות האש הקשים שידע האזור בשנים האחרונות?

אבל בחוות גלעד, שלושה ימים אחרי השריפה, כמעט איש כבר לא מדבר על מי הצית את האש - כולם מדברים על מה שנשאר אחריה. 22 בתים נשרפו כליל. 35 נוספים נפגעו. כמעט כל משפחה איבדה משהו. יש שאיבדו את הבית כולו, אחרים את העסק שהקימו במו ידיהם, ויש שאיבדו זיכרונות שנאספו במשך עשרות שנים.

ובכל זאת, כמעט כל מי שפגשתי ביישוב התחיל את השיחה באותו משפט: "אבל אף אחד לא נהרג". המשפט הזה חזר שוב ושוב. לפעמים בקול יציב, לפעמים כמעט בלחש. כאילו רק עכשיו, אחרי שהעשן התפזר, התושבים התחילו להבין עד כמה קרובים היו לאסון גדול בהרבה.

נגד הרוח

כדי להבין כמה מהר הכל התרחש, צריך לשבת מול דביר אלמליח, רבש"ץ חוות גלעד. לא משום שהוא אוהב לדבר על אותה שבת. להפך. אלא משום שהוא עדיין זוכר כל דקה ממנה.

13:46. השעה הזאת כבר לא תימחק לו מהראש. זה היה הדיווח הראשון: שריפה באזור מצפה ישי, כמה קילומטרים מערבית לחוות גלעד. פחות מיממה קודם לכן אנשי היישוב התמודדו עם שריפה נוספת. הם היו דרוכים, הבינו שמזג האוויר נגדם, שהרוחות עלולות להפוך כל גיץ קטן לאירוע ענק. כשנשמעה הקריאה בקשר, איש לא הופתע שיש אש. אבל איש לא שיער לאן היא תגיע.

אלמליח אסף את מי שהיה לידו ויצא לכיוון הלהבות. יחד איתו יצאו אנשי כיתת הכוננות, רבש"צים מהיישובים הסמוכים, בעלי חוות, מתנדבים, כבאים, שוטרים וחיילים. הם ניסו לייצר קו שיבלום את האש לפני שתגיע אל היישוב.

"האש כל הזמן עטפה אותנו", הוא משחזר. "בכל פעם נסוגונו עוד קצת, ועוד קצת. כבר בשלב הראשון הבנו שהרוח לרעתנו". הם ניסו לעצור אותה עם טרקטורים, עם מפוחים, עם כל כלי שהיה זמין. אבל הרוח היתה מהירה יותר.

עוד לפני שהבינו שהקרב אבוד, התחילו להגיע הדיווחים הראשונים על אנשים הלכודים בין הלהבות. רבש"צים שנאלצו להסתתר מתחת לרכב כדי להימלט מהאש. תושבים שרצו מבית לבית כדי לוודא שלא נשארה אף משפחה מאחור. מאות מתנדבים מכל האזור זרמו לחוות גלעד, בזמן שחדר מצב מאולתר החל לנהל את פינוי היישוב כולו.

"אנשים הקריבו את החיים שלהם כדי שלא יהיו פה אבידות בנפש", אומר אלמליח. הדיווחים בקשר התחילו להגיע בזה אחר זה: עוד בית, עוד חצר, עוד להבה שדילגה מעל כביש ונחתה על גג. בתוך דקות הפכה המשימה מניסיון לבלום את השריפה לניסיון להציל חיים.

צוותי הכיבוי התפזרו בין הרחובות, אנשי כיתת הכוננות דפקו על דלתות, ומתנדבים רצו מבית לבית כדי לוודא שלא נשאר אף אחד בפנים. הורים אספו ילדים, שכנים חיפשו קשישים, וכל מי שהיה מסוגל לעזור עזר. מי שלא החזיק צינור מים, החזיק רשימת שמות.

"היו רגעים שלא ידענו אם נספיק להגיע לכולם", מודה אלמליח, "הרוח פשוט שינתה כיוון כל הזמן".

באותן שעות איש כבר לא חשב על הרכוש, אלא רק על האנשים. ובשעות הערב, כשהתברר שכל תושבי היישוב פונו בשלום, נשמעה אנחת רווחה גדולה בהרבה מכל כאב על בית שנשרף. רק אחר כך התחילו לבדוק מה הנזק: 22 בתים שעלו באש ו־35 נוספים שניזוקו. עסקים, מחסנים, עשרות כלי רכב, בתים, קרוואנים ומאות עצים. אבל המספרים, גדולים ככל שיהיו, לא באמת מצליחים להסביר מה נשרף כאן. כי חוות גלעד אינו עוד יישוב.

כשהלב נפתח

הוא הוקם בשנת 2002, חודשים אחדים לאחר הירצחו של גלעד זר, קצין הביטחון של מועצת שומרון, שנרצח בפיגוע ירי בסמוך למקום. בני משפחתו וחבריו עלו אל הגבעה שעליה נרצח, והקימו נקודת התיישבות שנשאה את שמו. במשך יותר משני עשורים חיו כאן עשרות משפחות תחת מאבקים משפטיים, צווי הריסה ואי־ודאות מתמשכת. בשנים האחרונות קידמה המדינה את הסדרת היישוב, אך התהליך עדיין לא הושלם, וחוות גלעד טרם הוכר כיישוב מוסדר באופן מלא.

המשמעות אינה רק משפטית. כל עוד הליך ההסדרה לא הושלם - רוב בתי היישוב לא יכולים להיות מבוטחים מפני שריפה. לכן, כשהלהבות כילו עשרות בתים, לא המתינו כאן לשמאי ביטוח. פשוט משום שאין מי שיגיע.

כאן, בניגוד לרוב היישובים בישראל, כל קיר שייבנה מחדש יוקם בעיקר מתרומות, מהלוואות, מחסכונות של המשפחות ומערבות הדדית של אלפי אנשים שהתגייסו לעזור. העובדה הזאת משנה גם את האופן שבו התושבים כאן מסתכלים על האסון.

ביישובים אחרים, אחרי שהכבאים עוזבים, מגיעים שמאי הביטוח. אל חוות גלעד הגיעו מתנדבים. כבר למחרת בבוקר זרמו אל היישוב מאות אנשים מכל רחבי הארץ. חלקם בבגדי עבודה, אחרים עם ארגזי מזון, ציוד לתינוקות, כלי עבודה או פשוט ידיים פנויות. בתוך שעות נפתחו מוקדי תרומות, משפחות הועברו לבתי מלון ולבתים של קרובי משפחה, ומי שאיבדו הכל התחילו לקבל בגדים, צעצועים ומזרנים מאנשים שמעולם לא פגשו.

אבל מאחורי התמונות של הערבות ההדדית הסתתרו גם רגעים קטנים, שקטים הרבה יותר. רגעים של אנשים שחזרו בפעם הראשונה אל מה שעד אתמול היה הבית שלהם. באחד מהם פגשתי את בתיה ונעם ברויאר.

הבית של משפחת ברויאר נשאר בדיוק כפי שעזבו אותו: הדלתות פתוחות, ריח חריף של עשן עדיין עומד באוויר, במטבח התנור עוד ניצב במקומו, אבל דלת הזכוכית שלו התנפצה מהחום. הארונות מפויחים, הקירות שחורים, וכל צעד מעלה עוד שכבת אפר דקה מהרצפה.

נעם מקבל אותנו בחיוך. "תסלחו לי שאני לא יכול להציע לכם קפה", הוא אומר, "בדיוק נגמר לנו". לרגע כולנו צוחקים. זו בדיחה קטנה, כמעט מתבקשת, אבל דווקא בתוך הבית השרוף היא מזכירה שהאנשים שחיים כאן נשארו אותם אנשים, גם כשהכל סביבם השתנה.

בתיה מסתובבת בסלון השרוף. היא נעצרת ליד החלון ומביטה על הרצפה השבורה. "אז צריך להגיד לחברה הספרדית שהרצפה לא חסינה", היא אומרת ומביטה באריחי הקרמיקה שהתפוצצו מהחום. נעם מייד מצטרף: "אולי אותם אפשר לתבוע". שניהם מחייכים לרגע, ובתיה מסיימת את הוויכוח בחצי צחוק: "האמת שאין לי רצפה לשטוף".

המבט שלה עובר מהמטבח אל הסלון, מהקירות השחורים אל החלונות שנפערו. לרגע היא פשוט עומדת ומסתכלת מסביב, כאילו מנסה להבין איך המקום שהיה הבית שלה שוב נראה כך.

זו הפעם השנייה שבה הבית שלהם נשרף. לפני 16 שנים, בראש השנה, ביתם נשרף בפעם הראשונה. בשריפה ההיא נשרף הבית שלהם יחד עם הקרוואן של השכנים, ושם השריפה נעצרה. מאז הם בנו הכל מחדש.

לפני 16 שנה נשרף ביתה של משפחת ברויאר. "בשבת עליתי לרכב, ומאחוריי ראיתי שהבית בוער. אמרתי 'לא, אלוקים. לא עוד פעם'", מספרת בתיה. היא התקשרה לבעלה, נעם, וצעקה שייצא משם. "הוא אמר לי 'אני מנסה לצאת מפה' - ואז השיחה נותקה"

"כשראינו בשבת את העשן מכיוון קדומים", היא מספרת, "בכלל לא דמיינו שזה יבוא אלינו". ואז הרוח השתנתה. בתוך דקות ספורות הכל כבר היה בדרך אליהם.

בתיה עוד ניסתה לנתק את בלון הגז. היא הבינה שאם הוא יהיה מחובר נגמר הסיפור. "אחד הצלחתי", היא מספרת, "לא יותר מזה". הבת הדסה רצה פנימה והוציאה את אלבומי החתונה. הם נכנסו במהירות לרכב. מסביב כבר צעקו להם לצאת מהבית. "עליתי עם עוז מרדכי, הקטן שלי, בן 5", היא משחזרת, "וכבר מאחוריי ראיתי שהבית בוער לגמרי".

אני שואל אותה מה עבר לה בראש באותו רגע. היא לא עונה מייד. היא שוב מביטה סביב, אל הקירות השרופים, ואז אומרת בשקט: "פעם שנייה". עוד רגע של שתיקה. "אמרתי 'לא, אלוקים, לא עוד פעם'".

אבל גם זה לא היה הרגע הקשה ביותר. הרגע הקשה באמת הגיע כמה דקות אחר כך. היא כבר לא הצליחה לראות מה קורה למטה. נעם נסע לנסות להציל את ביתם של השכנים, והיא ראתה אותו נוסע בתוך האש. היא התקשרה אליו וצעקה שייצא משם. "הוא אמר לי, 'אני מנסה לצאת מפה', ואז השיחה נותקה".

באותן השעות היא גם לא ידעה איפה הבנים שלה. "צעקתי לכולם 'אני רוצה לראות אותם עכשיו, אני רוצה לראות אותם עכשיו!'", היא מספרת. אחר כך סיפרו לה שתושבים התחילו להבין מה קרה להם והתחילו לבכות רק כשהם ראו אותה מחפשת את הבנים בין המפונים.

בסופו של דבר, כשכולם נמצאו בריאים ושלמים, הבית כבר הפסיק להיות חשוב. "לא עניין אותי כלום", היא אומרת. "אלה רק עצים ואבנים".

"זה עמוד השדרה"

כמה מאות מטרים משם, ברחוב הראשון של חוות גלעד, כמעט כל בית מספר את סיפורו של היישוב. שם עמד הבית הראשון. לצידו נבנה הבית השני. אחר כך השלישי, הרביעי והחמישי. כך, בית אחר בית, התחילה חוות גלעד לצמוח.

"הרחוב הזה הוא עמוד השדרה של חוות גלעד", אומרת אילנה שמעון, ומצביעה לאורך הרחוב השרוף. "פה התחילו המשפחות הראשונות. זה עמוד השדרה. ועמוד שדרה לא מתכופף מהר".

זו לא רק מטאפורה. מי שפוגש את אילנה מבין מהר מאוד שהיא באמת מאמינה בזה. לא מפני שלא כואב לה, אלא מפני שהיא מסרבת לתת לכאב להפוך למרכז הסיפור. הבית שלה נשרף. גם העסק המשפחתי, שבו עבד יהודה, בעלה, עלה באש. המחשבים, המסמכים - כל עולמו המקצועי נעלם בתוך שעות. ובכל זאת, כשהיא מדברת, היא כמעט לא מתעכבת על מה שאבד. היא מדברת על מה שנשאר.

"אנחנו בריאים, הילדים בריאים. אף אחד בחוות גלעד לא נפגע, זה מה שחשוב. הגוף שלם, הנפש והרוח איתנות וחזקות מאי־פעם. צריך לדעת מה עיקר ומה טפל".

אני שואל אותה אם לא היה אפילו רגע אחד שבו היא שאלה את עצמה למה זה קרה דווקא להם. היא מנידה בראשה. "יש אולי אחוז אחד של חשבון נפש", היא מודה, "אבל אני לא מתעכבת שם. אני מתמקדת רק בעשייה ובצמיחה. איך אני יכולה לעזור לשכנים שלי. באותו יום אני ויהודה כבר עמדנו בשער הדרומי, ניווטנו את הכוחות. כל עם ישראל הגיע לפה. מרחובות, מהבקעה, מכל הארץ".

היא מדברת בנחת. "תמיד אמרו לאבא שלי שאני אדישה", היא מחייכת, "אז הוא היה מתקן אותם ואומר 'אילנה לא אדישה, אילנה נינוחה'".

אולי זו באמת המילה המדויקת - נינוחה. לא מפני שהאסון קטן, אלא מפני שהיא מסרבת לתת לו לנהל אותה. "יש לי עשרה ילדים", היא אומרת. "אתה יודע מה המילה הכי חשובה אצלנו בבית? 'קדימה'. תשאל אותם. קדימה, קדימה, קדימה".

היא לא מתביישת לומר שגם לה כואב. אבל מבחינתה, הכאב אינו התחנה האחרונה. "מה יעזור לי הבכי?" היא שואלת. "אני צריכה להיות בעשייה. אני צריכה להיות בצמיחה. אין מקום להיכנס בין החורים והסדקים. אין מקום..."

אילנה שמעון: "מה יעזור לי הבכי? עלי להיות בעשייה, בצמיחה. מה זה בית? מה זה הפמוטים של סבתא שלי? אני הפמוטים. אני האור, המשפחה שלי היא האור"

ואז היא אומרת את המשפט שאולי מסביר את כל הסיפור: "מה זה בית? מה זה ספרים? מה זה הפמוטים של סבתא שלי? אני הפמוטים. אני האור, המשפחה שלי היא האור".

כמו עץ הזית

במשך שעות אני שומע אנשים בחוות גלעד מדברים על בתים שנשרפו. אצל אילנה, בפעם הראשונה, אני מבין שהם בכלל לא מדברים על בתים. הם מדברים על אנשים.

אולי בגלל זה, כשהיא נשאלת אם היא מתכוונת לחזור, היא אפילו לא מהססת. הם מתגוררים כעת ביחידת אירוח בהר ברכה, אבל מבחינתה זה פתרון זמני בלבד. "אנחנו חוזרים לפה. לא עזבנו כשלא היו מים, לא עזבנו כשלא היה חשמל. כל מה שאתה רואה פה נבנה מכסף של אנשים פרטיים. הלב שלנו פה". לדבריה, היא אפילו מוכנה לגור באוהל אם יהיה צורך - העיקר לחזור.

כמה בתים במעלה הרחוב עומד הבית הראשון של הזוג הצעיר ישי וצופיה לוי. רק לפני זמן לא רב הם עמדו מתחת לחופה. עשרה ימים אחר כך פרצה מלחמת חרבות ברזל.

כשהם חזרו מירח הדבש, הם חיפשו מקום לבנות בו את חייהם, ובחרו בחוות גלעד. לפני כחמישה חודשים בלבד הם עברו לגור כאן. היה כאן בית קטן, חדר שתפקד כסטודיו וקהילה שפתחה להם את הדלת. מבחינתם, זו היתה רק תחילת הדרך.

בתוך הבית הם הקימו גם את העסק שלהם. סטודיו "ארץ אבותיי". לא עוד מותג תכשיטים, אלא רעיון. ישי התחיל לגלף עץ במקרה, במהלך שביל ישראל, ויצר מהעץ תכשיטים. אחר כך הגיעו עוד בקשות מחברים, עוד תליון ועוד אחד. רק אחרי 7 באוקטובר הוא הבין שהתחביב הקטן הפך למשהו גדול הרבה יותר. בזמן שהוא היה במילואים במשך 170 ימים, צופיה נשארה בבית, ארזה ושלחה את ההזמנות. מה שהתחיל כמעט במקרה הפך לעסק שהלך וצמח, עם חזון ברור: שכל אדם יישא איתו חתיכה קטנה מארץ ישראל.

"סטודיו 'ארץ אבותיי' - תכשיטים מעץ זית", אומר ישי בגאווה.

אני שואל אותו למה דווקא עץ זית. הוא מסתכל לעבר המטע שמאחורי הבית. רוב העצים שחורים עכשיו, אבל הוא לא באמת רואה את השריפה. "עץ זית נשרף", הוא אומר, "אבל הוא לא מת. אתה תבוא לפה עוד שנה והוא יוציא שוב זיתים. בגלל זה בחרנו בו. זה החוסן של העם היהודי".

"עץ זית נשרף", אומר ישי לוי, "אבל הוא לא מת. אתה תבוא לפה בעוד שנה והוא שוב יוציא זיתים. בגלל זה בחרנו בו. זה החוסן של העם היהודי"

קשה לחשוב על דימוי מדויק יותר למה שעבר עליהם. הסטודיו נשרף. יותר מ־70 הזמנות לט"ו באב, שהיו אמורות לצאת ללקוחות בימים הקרובים, עלו באש. כל המלאי שהכינו במשך חודשים נשרף. מכונת לייזר חדשה, שנרכשה שבוע קודם לכן בכ־30 אלף שקלים, נהרסה עוד לפני שהספיקה כמעט לעבוד.

ובכל זאת, כשהשיחה מגיעה לשאלה מה הם צריכים עכשיו - הם מפתיעים. לא תרומות. "אנחנו רק רוצים שיזמינו", אומר ישי. "כמה שיותר הזמנות. זאת הדרך לעזור לנו. אם יהיו לנו הזמנות, נוכל לבנות את הכל מחדש".

הם אפילו לא מדברים על אותו סטודיו. כבר יש להם תוכנית גדולה יותר. "אנחנו רוצים לבנות עכשיו סטודיו ענק", הוא אומר. "חנות. מקום שאנשים יוכלו להגיע אליו. העסק הזה לא נשרף כדי שהוא ייגמר".

צופיה מחייכת כשהיא שומעת אותו. אחר כך היא מוסיפה משפט שנדמה שמתאים לא רק להם, אלא גם לכל מי שפגשתי כאן: "מה שמחזיק אותנו זאת הקהילה, אלה האנשים המדהימים שיש פה. זה מה שנותן לנו את הכוח להישאר ולהמשיך להיות חלק מהמקום הזה".

ברווזים בתוך האש

לפני שאני עוזב את חוות גלעד, נעם מבקש שאבוא לראות משהו. אנחנו הולכים לכניסה לבית שלו ושל בתיה. מסביב הכל עדיין שחור, האדמה חרוכה, גזעי העצים מפויחים. ואז, בין כל האפר, נשמע קרקור. לול קטן. כמה ברווזים ששרדו את השריפה. הם ממשיכים להסתובב כאילו שום דבר לא קרה. בצורה לא הגיונית הם שרדו את השריפה.

אולי זו רק אנקדוטה, ואולי לא. אחרי יום שלם בחוות גלעד, נדמה שהם מסכמים טוב יותר מכל נאום את מה שראיתי כאן. האש שרפה בתים, היא שרפה עסקים, היא שרפה עצים - אבל היא לא הצליחה לשרוף את מה שבגללו האנשים האלה הגיעו לכאן מלכתחילה.

כשאני נפרד מהיישוב, אני נזכר שוב במשפט שאמרה בתיה ברויאר, אחרי שחיפשה שעות את בעלה ואת ילדיה, ורק אחר כך חזרה לראות מה נשאר מהבית שנשרף בפעם השנייה: "הכל זה רק עצים ואבנים". אחרי יום שלם בחוות גלעד, אני מבין שהיא לא התכוונה להמעיט בערכו של בית. היא התכוונה לומר משהו גדול הרבה יותר: העצים נשרפו, האבנים נשרפו - אבל האנשים שבנו מהם בית עדיין כאן.