לא החרדים אשמים, השיטה אשמה. כך נשנה אותה

השבוע החולף סיפק לנו עוד תזכורת כואבת למלכודת שבה נתונה החברה הישראלית - מציאות שבה קבוצת מיעוט מחזיקה בצוואר את הרוב הדומם. הוראת השעה שחוקקה השבוע כנסת ישראל, המקפיאה את מעצרם של עריקים ומשתמטים חרדים, לצד חקיקת חוק יסוד: לימוד תורה, מבהירות מעל לכל ספק - ההנהגה החרדית הנוכחית אינה מסוגלת לראות את מה שמעבר לחומותיה.

בעיצומו של מאבק קיומי ומשבר כלכלי וביטחוני חסר תקדים, העיסוק המרכזי של נציגיהם בכנסת נותר אחד - ביצור החומות ושמירה על האינטרס הסקטוריאלי הצר, תוך התעלמות מוחלטת מצורכי הכלל. נראה שאותם מנהיגים שמתפללים בכל בוקר "ברוך פוקח עיוורים", "ברוך מתיר אסורים", מברכים ברכה לבטלה. הם לוקים בעיוורון עמוק וכלואים בשבי מחשבתי. הבעיה החמורה היא שהם גוררים את כולנו יחד איתם לתוך אותה אפלה.

האם אפשר לפקוח עיניים בכוח למי שמתעקשים לעצום אותן? הניסיון לעשות זאת משול למלחמה בטחנות רוח. כפייה דורסנית רק תזיק. אז מה כן? שינוי חוקי המשחק הפוליטיים באמצעות הקמת ממשלה ציונית־מסורתית רחבה. ממשלה שתשאיר את הדלת פתוחה לחרדים, אך תמנע מהם להחזיק בלשון המאזניים.

רגל ציונות ורגל מסורתיות

החברה החרדית, בהגדרתה, היא חברה סגורה וחרדתית. הפחד העמוק מאיבוד הזהות והחשש מטמיעה בעולם המודרני מייצרים אצלה סוג של OCD תרבותי־דתי - צורך כמעט כפייתי בפיקוח, בהחמרה ובהתרחקות מהכלל כדי לשרוד. מתוך נקודת המבט הזו, הציפייה שההנהגה החרדית תתעורר בבוקר ותאמץ לפתע ראייה ממלכתית רחבה היא אשליה.

חברות סגורות לא משתנות מתוך תכתיבים חיצוניים של מערכת המשפט או חוקי גיוס בכפייה; מהלכים כאלה רק מזינים את נרטיב הרדיפה שלהן ומלכדים אותן סביב החומות והרבנים. שינוי עמוק ויציב בחברה החרדית - וניצניו אכן נראים בשטח - יכול להגיע רק בתהליך איטי, פנימי, מלמטה למעלה, דרך השתלבות הדרגתית בצבא, באקדמיה ובתעסוקה. המדינה צריכה לעודד את התהליך הזה באורך רוח, אך היא לא יכולה לעצור את נשימתה עד שהוא יקרה.

מדינה דמוקרטית וחזקה יכולה - ואף צריכה - להכיל בתוכה מיעוט שאינו שותף מלא לנשיאה בנטל, או כזה שאינו מסוגל לאמץ נקודת מבט אחראית כלפי צרכיה הכלכליים והביטחוניים של המדינה. כך המדינה מכילה את המיעוט הערבי, וכך היא יכולה להכיל את החברה החרדית. אך יש גבול מוסרי ומבני ברור: מותר להכיל מיעוט כזה, אך אסור בשום אופן להיות בני ערובה שלו. כמו שלא נכון שהשמאל יקים ממשלה שתלויה בקולות המפלגות הערביות, כך לא נכון שהימין ימשיך להקים ממשלה התלויה בקולות החרדים.

כאשר המבנה הפוליטי מעניק למפלגות סקטוריאליות את כוח ההכרעה הבלעדי על שרידות הממשלה, הראייה המגזרית־חרדתית שלהן מתורגמת ישירות לחוקים שפורמים את החוזה הישראלי הבסיסי ביותר, ומייצרים תחושת אי־צדק עמוקה שמכרסמת במוטיבציה של הרוב המשרת

כי כשהמבנה הפוליטי מעניק למפלגות סקטוריאליות את כוח ההכרעה הבלעדי על שרידות הממשלה, הראייה המגזרית־חרדתית שלהן מתורגמת ישירות לחוקי המדינה. חוקים כמו "חוק עריקים" או הפיכת לימוד התורה לחוק יסוד שעוקף את השוויון אינם סתם חוקים טכניים - הם חוקים שפורמים את החוזה הישראלי הבסיסי ביותר. הם מייצרים תחושת אי־צדק עמוקה, שמכרסמת במוטיבציה של הרוב שמשלם מיסים ומחזיק את המדינה על כתפיו, שמשרת בצבא ומקריב את חיי בניו ובנותיו, ויוצא למילואים ולעוד מילואים ולעוד.

הדרך לפרק את המלכוד הזה היא שינוי ארכיטקטורת השלטון בישראל. עלינו לשאוף לקואליציה רחבה, המבוססת על המפלגות הציוניות. בנימין נתניהו אמר לאחרונה שישאף להקים ממשלה רחבה אחרי הבחירות. גם בקרב מפלגות המרכז־שמאל מדברים באותו סגנון, והתחזקותו ההולכת וגוברת של גדי איזנקוט מייצגת את אותו הלך רוח. אבל מה הם העקרונות של אותה ממשלה? מהו הדבק המחבר בין חלקיה?

ממשלה כזו צריכה להישען על שני עקרונות יציבים: הציונות - כבסיס לראייה ממלכתית הפועלת לטובת המדינה, להצעדת הכלכלה קדימה תוך חלוקת הנטל הביטחוני, ולפיתוח חלוצי של התיישבות בגבולות בצפון, בדרום, בבקעת הירדן וביו"ש; והמסורתיות - כדבק לאומי שמכבד את ההיסטוריה, המורשת והזהות היהודית, אך נמנע מכפייה דתית ומהקצנה הלכתית.

כדי שזה יקרה, מנהיגי המפלגות הציוניות הגדולות חייבים להניח בצד את משחקי האגו. עליהם להבין שהמצביעים שלהם עייפו מהמלחמות המדומיינות בין "רק ביבי" ל"רק לא ביבי" ובין "מדינת תל אביב" ל"מדינת יהודה". רוב הציבור רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית, חזקה ביטחונית, שמושתתת על ערכים ליברליים וגאה ביהדותה.

לתת זמן לתהליכים

קואליציה כזו, הנשענת על המפלגות הציוניות, תביא איתה שלוש בשורות קריטיות: הראשונה - יציבות שלטונית. ממשלה שלא רועדת מכל ציוץ של חבר כנסת מטורלל מהקצוות, שתוכל לגבש מדיניות ארוכת טווח בתחומי הכלכלה, הביטחון והתשתיות. השנייה - ריפוי חברתי. עצם הישיבה המשותפת של כוחות שלכאורה נתפסו כיריבים מרים תשדר לציבור מסר של פיוס. נגלה מחדש שיש לנו הרבה יותר משותף מאשר מפריד. והשלישית - קידום כלכלי והוגנות בחלוקת משאבים. תקציבי המדינה יופנו למנועי צמיחה, להורדת יוקר המחיה, לחיזוק הפריפריה ולמערכת הבריאות והחינוך, ולא לשימור כוחם של פוליטיקאים סקטוריאליים.

המפלגות החרדיות יוזמנו להצטרף כשותפות רצויות בממשלה הזו. הן יוכלו להמשיך לדאוג למשאבים הבסיסיים לקהילות שלהן, אך הן יידעו שאיומי פרישה לא יפילו את השלטון. כשכוח הסחיטה הפוליטי יינטל מהן, ההנהגה החרדית תיאלץ לנהל שיח ריאלי, פרגמטי ומכבד עם הרוב הציוני.

קואליציית רוב ציונית יציבה תאפשר לחברה החרדית לעבור את תהליכי השינוי הפנימיים שלה בקצב שלה, ללא כפייה אלימה מבחוץ - ומצד שני, תבטיח שהכלל הישראלי לא ישלם את מחיר החרדות של המיעוט. ממשלה ציונית־מסורתית רחבה היא לא פשרה פוליטית פושרת, היא הדרך לצאת מהמלכוד ומהדשדוש אל עתיד טוב יותר. הגיע הזמן להחזיר את ההגה לידי הרוב שנושא בנטל, זה שלא עסוק רק בלדאוג לעצמו, זה שפשוט אוהב את הארץ היפה והטובה והקשה הזו.