מה שאסור לגוטליב ומותר לעזמי בשארה

ביום רביעי אחר הצהריים, דקות לאחר שהכנסת החליטה להעניק לטלי גוטליב חסינות מפני העמדה לדין פלילי, הוגשה העתירה הראשונה המבקשת להביא לביטול ההחלטה. אלא שהקרב נגד חסינותה של גוטליב החל למעשה כבר יום קודם לכן, ולא בביהמ"ש העליון אלא דווקא בביהמ"ש המחוזי בלוד.

השופט רמי חיימוביץ' החליט לדון בתביעת לשון הרע שהגישה שקמה ברסלר נגד גוטליב, אף שהליכים מסוג זה - שבהם אזרח בוחר לתבוע חבר כנסת בגין התבטאויות הקשורות לפעילותו הפרלמנטרית - נדחו עד היום תמיד על הסף בשל החסינות הפרלמנטרית. אלא שלדעת חיימוביץ', לא נכון הפעם לדחות את התביעה על הסף, וזאת בשל "מקבץ נסיבות ייחודי".

כדי להבין את משמעות ההחלטה הזו, שמהדהדת גם את עמדת היועצת המשפטית לממשלה בסוגיית חסינותה הפלילית של גוטליב, צריך להבין שהיא מבטאת תפיסה מצמצמת בהרבה של מוסד החסינות הפרלמנטרית מזו שאימץ בית המשפט לאורך השנים. עד כמה מצמצמת? די להשוות את עניינה של גוטליב לזה של חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה, מן הלאומניים והקיצוניים ביותר שכיהנו בכנסת. בשארה נשא שני נאומים שבהם הביע תמיכה מפורשת בטרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה, בניגוד לחוק. ובכל זאת, ביהמ"ש העליון העניק לו הגנה רחבה בהרבה מזו שמבקשים כיום השופט חיימוביץ' והיועצת המשפטית לממשלה לשלול מגוטליב.

בנאום הראשון, שנשא באום אל־פחם בשנת 2000, הסביר בשארה שיש לשכפל את הדגם המוצלח של חיזבאללה, שלדבריו ניצח את ישראל, וטען שאם דרכו של ארגון הטרור תילמד לעומק ניתן יהיה להסיק ממנה "את המסקנות הנחוצות להצלחה ולניצחון". שנה לאחר מכן נסע לסוריה, ובנאום שנשא באזכרה של חאפז אל־אסד שיבח את עקשנותם וגבורתם של לוחמי ההתנגדות הלבנונית וקרא להרחבת המרחב שבו יוכלו אנשים לקיים נגד ישראל "מאבק והתנגדות".

היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, החליט להגיש נגד בשארה כתב אישום בעבירה של תמיכה בארגון טרור, והכנסת הסירה את חסינותו. אלא שמכאן הדברים התפתחו בצורה מעניינת מאוד. בעוד היועצת המשפטית סבורה כיום שיש לשלול מגוטליב את חסינותה ולהעמידה לדין בגין ציטוטים בעייתיים ובלתי חוקיים מתוך האתר הביזארי של עדנה קרנבל, וחיימוביץ' מסרב להכיר בקיומה של חסינות מהותית מלאה בהליך האזרחי, ביהמ"ש העליון, בראשות הנשיא אהרן ברק, בחר בעניינו של בשארה למתוח את הגנת החסינות עד לקצה.

סיכון טבעי

זה התחיל אמנם בדעת מיעוט. השופטת חיות קבעה כי בשארה הביע "דעה סדורה ומחושבת מראש, בשתי הזדמנויות, הניצבת בטבורו של המתחם האסור - תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור - והרחק־הרחק מעבר ל'קו האדום', שאותו הציבה הדמוקרטיה הישראלית כהגנה על עצם קיומה". והמסקנה שלה היתה ברורה. בשארה אינו זכאי ליהנות מחסינות, שכן מדובר בהתבטאויות ובמעשים אשר מעצם טיבם אינם יכולים להיחשב כפעילות "במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו" של חבר הכנסת. הרי לא יעלה על הדעת שתמיכה מכוונת בטרור היא חלק מהמרחב שבו פועל חבר כנסת, ושאליו הוא עלול לגלוש, מתוך טעות תמימה, במסגרת פעילותו הלגיטימית.

אלא שברק לא השתכנע מהקביעות הדי מתבקשות האלה, והוביל בדעת רוב להחלטה הפוכה לחלוטין שביטלה את כתב האישום נגד בשארה, והיא שמשמשת מאז ועד היום בתור ההלכה המנחה בתחום החסינות הפרלמנטרית. או לפחות שימשה כזו, עד המקרה של טלי גוטליב. ברק הסביר כי המקרה של בשארה הוא אמנם "מקרה קשה", אך בהחלט זכאי לחסינות. מדוע? על פי ברק, הדברים שאותם אמר בשארה נופלים במסגרת "הסיכון הטבעי הכרוך במילוי תפקידו של חבר הכנסת". ובאמת, איזה חבר כנסת לא יצא בבוקר לעבודתו בגבעת רם שבירושלים, ותוך כדי עבודה מדוקדקת על תיקון חוק הבטחת הכנסה לא מצא את עצמו, מבלי ששם לב לכך, נואם בדמשק בשבח ההתנגדות המזוינת של חיזבאללה נגד ישראל?

איזה חבר כנסת לא יצא בבוקר לעבודתו בגבעת רם שבירושלים, ותוך כדי עבודה מדוקדקת על תיקון חוק הבטחת הכנסה לא מצא את עצמו, מבלי ששם לב לכך, נואם בדמשק בשבח ההתנגדות המזוינת של חיזבאללה נגד ישראל?

ברק סיפק הסברים שונים למתיחת החסינות של בשארה ומיקום העבירות שביצע "במתחם הסיכון" שחבר כנסת עלול "לגלוש" אליו. הוא טען שמטרתו העיקרית של בשארה בנאומים לא היתה תמיכה בטרור. שהדברים נאמרו במסגרת עבודתו הפוליטית של בשארה. שהמשפטים הבעייתיים בנאומים היו חלק ממכלול גדול שעסק בעניינים אחרים. ובראש ובראשונה - שמדובר בדיבורים ולא במעשים. ובמקרים כאלה "נודעת חשיבות בקביעת גבולותיו של 'מתחם הסיכון הטבעי', וזאת לנוכח מרכזיותו של הביטוי במילוי תפקידיו של חבר הכנסת".

אלא שכל אחת מהסיבות האלה חלה באופן ישיר גם על גוטליב. הרי גם אצלה מדובר בעבירה שקשורה בדיבור ולא במעשה. גם אצלה הדברים נעשו במסגרת פעילותה הפוליטית. גם אצלה הדברים הם חלק ממכלול גדול יותר. ויותר מכך, התחושה הברורה היא שאצל גוטליב העבירות המיוחסות לה - כמו גם הקביעות העובדתיות השגויות שהטיחה בברסלר - נאמרו, מבחינתה, בשם האינטרס הישראלי, כפי שהיא מבינה אותו. בניגוד גמור למקרה של בשארה, שבו הדברים נאמרו כנגד האינטרס הישראלי, ויהיה זה רחב ככל שיהיה.

אקלים לוהט

אם זה לא היה עצוב, זה יכול היה להיות כמעט משעשע לראות כיצד ניסה השופט חיימוביץ' להסביר את הסטייה שלו, במקרה של גוטליב, מההלכה המושרשת שנקבעה בעניינו של בשארה. זה התחיל בכלל מדיבור על הטמפרטורה. על פי חיימוביץ', החשש לאפקט מצנן בנוגע לחופש הביטוי הפרלמנטרי, שברק כה חשש ממנו במקרה של פסיקה נגד בשארה, הרבה פחות רלוונטי במקרה של גוטליב, שכן אנו מצויים כעת "באקלים לוהט". במצב דברים כזה, סבר חיימוביץ', "החשש מאפקט מצנן הולך ונעלם". אלא שהנימוק הפוליטי המוזר הזה בעיקר ממחיש עד כמה מסוכן לשופט להחליף את לשון החוק ותקדימי העבר בהערכות סוציולוגיות על הלך הרוח הציבורי. מעבר לזה שזה אינו תפקידו, זה בעיקר לא משכנע.

לזכותו של חיימוביץ' ייאמר שגם עשה ניסיון כן לטעון טענה משפטית ולהבחין בין הבעת עמדה שלילית לקביעת עובדה שגויה, ולטעון שהחסינות אינה עומדת כאשר חבר כנסת מציין עובדות שגויות. אלא שלא רק שפרשנות פשוטה של חוק החסינות שוללת את ההבחנה הזו, גם תקדימי העבר אינם תומכים בה.

כך, למשל, קבע בית המשפט, כשדן בעבר בתביעת לשון הרע נגד ח"כ יוסף פריצקי, שציין כאמירה עובדתית שחברת הכנסת ענבל גבריאלי "מהווה יעד מודיעיני של המשטרה". גבריאלי ביקשה לטעון בדיוק את מה שחיימוביץ' קבע השבוע ביחס לגוטליב. שחסינות חברי הכנסת אינה חלה על אמירות עובדתיות, אלא רק על הבעת דעה.

אלא שבית המשפט דחה זאת והסביר כי תכלית החסינות "שוללת כל מקום להבחנה בין אמירה שתוכנה הבעת דעה לבין אמירה שתוכנה עובדתי, שכן הבחנה שכזו מצירה את חופש הביטוי וחוטאת למטרה". והדברים ברורים, שכן אחרת "חבר הכנסת לא יוכל להתבטא באופן חופשי אם יהא עליו לנתח כל אמירה שברצונו לומר, אם עובדתית היא או שמא הבעת דעה, אם צפוי הוא להיתבע, אם לאו".

אפשר לאהוב את המבחנים שנקבעו בפסיקה בעניינם של חברי הכנסת ואפשר להתנגד להם. אפשר לחשוב שהם מקילים מדי עם אמירות קשות ומזיקות, ואפשר לחשוב שהם מגינים בצדק על חופש הביטוי הפרלמנטרי. אבל אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו: לוותר לאחד ולהחמיר עם האחר. הדבר היחיד שגרוע מעבירה על החוק הוא שימוש סלקטיבי בחוק. ואם הכלל הוא שבעבירות ביטוי, להבדיל ממעשים, מעניקים שוב ושוב הנחות לחברי כנסת - זה הכלל שאמור לחייב גם במקרה הזה. דין גוטליב כדין בשארה. בחורף, בקיץ, בסתיו ובאביב.