זאת לא עוד סדרה על כדורגל – זו הצצה לצד האחר (והמרגש) של ת"א

נהר המכוניות באיילון תקוע. עודד, נהג הנתיב המהיר, אומר שהוא לא מבין איך אדם שפוי נכנס ל"כלוב הברזל" של תל אביב. אבל צומת אחד מעבר לכביש הראשי, וקסמיה הכמוסים של תל אביב מתגלים. בתים שקטים, קומות צמודות קרקע, חלונות צמודי שמיים. בטבעיות רחוב המרד של אנילביץ' פוגש בצומת את רחוב אנוסי משהד, שותפים לגורל היהודי של שכונת התקווה.

פעם הרחובות כאן היו נגמרים בירידה אל נחל איילון, בחורף הנהר היה זורם חזרה לשכונה, מציף את החלום לעתיד טוב יותר. היום הרחובות נעצרים בחומת פלסטיק שקופה שמגינה על השכונה מרעש התעבורה.

החומה הזו מסתירה מאחוריה טרגדיה מיתולוגית, אבסורד מובנה. מאבק סביב איבר קטוע, פנטום שאינו מאפשר לרוח השכונה להירגע. זה שנים אוהדי בני יהודה נלחמים על הזכות להקים מחדש את המקדש הביתי שלהם דווקא בתוך מרחב שממילא מיועד למחיקה ולהריסה. המיתוס של סיזיפוס פינת דרך ההגנה.

שליח וולט אפריקני חותך את רחוב יציאת אירופה. גם בזה יש סמליות. מאחוריו מתנשא לגובה בניין התחדשות עירונית. על אחת המרפסות תלוי דגל אדום של הפועל תל אביב. בשכונת התקווה האדום הזה הוא התרסה, הנה זה בא - ג'נטריפיקציה של אהדה.

"אישה אפשר להחליף, מכונית גם, רק קבוצה אי אפשר להחליף", אומר שאולי, אוהד שובה ושובר לב, בסדרה החדשה של כאן 11 על קבוצת בני יהודה, "מלכת השכונה".

מדובר ביצירת מופת טלוויזיונית (שתוקרן גם בפסטיבל דוקאביב), ואת זה אומר מישהו שלא ממש מתעניין בכדורגל, אבל עוד נגיע לזה. השיטוט הזה ברחובות האחוריים של תל אביב הוא רק תחילת המסע הערב, שייגמר בבר "נעימה". שם חגית אלדמע, בבוקר פסיכואנליטיקאית ובערב בעלת בר יין, תאבחן בפשטות: "התקווה, זה הצד השני של תל אביב" - וכך תתגלה לי רוח השכונה - הצד האחר של תל אביב.

רעב אחר הצהריים מוביל אותי לאצבעות גבינה ותרד בביסטרו דילק הטורקי על דרך ההגנה. כמה אוהדי כדורגל יושבים ומדסקסים את המשחק שצפוי להיערך הערב. זה המשחק האחרון לעונה של בני יהודה, והדיונים לוהטים מהטאבון הבוער. הכול הרה גורל. רק מאוחר יותר אני מגלה שתוצאות המשחק לא היו משנות הרבה לקבוצה, שלא תעלה ולא תרד ליגה.

"לאהוד את בני יהודה זה לא פשוט. יש המון אכזבות, אבל זה רגש מהגבוהים שיש בכדורגל הישראלי. אתה מרגיש את זה ביציע מאוד חזק", אומר איל אלישע, היוצר והבמאי של הסדרה "מלכת השכונה". "הרוח של המועדון חזקה יותר מכל שינוי דמוגרפי או קושי. אוהדים של בני יהודה הם אנשים שלא מוותרים. גם כשהכל נופל עליהם כמו פטיש חמישה קילו, הם ממשיכים".

מחצית ראשונה: איל

לאיל אלישע, בן 41, מראה צעיר מגילו. "זה גנים תימניים", הוא צוחק. הוא נשוי לעומר גולדמן ואב לכרמי, בתם. "עומר היא במאית מעולה שעשתה את 'מה הבעיה?' ו'סקיי', ויש לנו חלוקה כזו של יוצרים. איך שאני חוזר מהצילומים של הסדרה שלי, היא מתחילה סדרה משלה, ואני עם כרמי", הוא מחייך בציפייה לזמן עם הילדה. מבעד לוויטרינה הרחוב משיל את עורו. ההתבוננות של אלישע בשכונת ילדותו כמעט אנתרופולוגית.

"השכונה הזו יכולה לאבד את הדמוגרפיה שלה, אבל היא לא תאבד את הרוח שלה. תסתכל החוצה, הכל משתנה כל הזמן. אנחנו יושבים במקום של טורקים שעלו לארץ, האריתריאים כאן נוסעים כשליחי וולט. כבר אין קהילה חזקה מהשכונה של פעם, אבל יש קהילה מפוזרת. לכאורה זה מקום בלי קהילה, אבל יש כאן קהילה שיש לה מקום - והלב של השכונה הזו זה בני יהודה".

איל אלישע, יוצר הסדרה: "השכונה הזו יכולה לאבד את הדמוגרפיה שלה, אבל היא לא תאבד את הרוח שלה. הכל משתנה כאן כל הזמן. לכאורה זה מקום בלי קהילה - אבל יש כאן קהילה שיש לה מקום, והלב של השכונה הזו זה בני יהודה"

אלישע, בן השכונה, הוא לא המועמד הטבעי לביים סרט על רוח השכונה ובני יהודה, ולא רק משום שבעוונותיו הוא אוהד של מכבי חיפה. "ההפקה הקודמת שביימתי היתה 'אופרואוד' (Offroad), סדרה לנטפליקס עם רותם סלע וליאור רז. נוסף על כך, אני במאי הצילומים של 'המירוץ למיליון'. תבין את הגודל שם - היה לי צוות של 40 איש, שזה אחד התפקידים הכי מורכבים שאתה יכול לדמיין. 17 צלמים, אינסוף פרוצדורות. מה שעשיתי ב'מלכת השכונה' זה בדיוק ההפך".

לשכונה אלישע הגיע מינימליסטי - מצלמה ומיקרופון. "אחד הדברים הראשונים שצילמתי בחיים שלי היה חתונות... ואז הבנתי שאני מתעד את הרגע הכי חשוב של אנשים האלה, זה רגע אחד שאי אפשר לצלם אותו שוב. וזה הכין אותי לצילום דוקומנטרי של סצנה. אתה חייב להיות שם, נוכח ברגע במלואך. זה היה בית ספר", הוא מספר.

המיומנות הזו מורגשת היטב על המסך. צפייה בסדרה, שאותה יצר אלישע יחד עם עמנואל ברבי ועם רפאל בלולו, מכניסה את הצופים אל המקומות שבהם הקרביים החשופים של הדרמה מתרחשים. שולי המגרש, בית של אוהד, משרדי ההנהלה וחדר ההלבשה של הקבוצה. כולם דורשים בדיוק אותה דריכות פראית כדי ללכוד את הרגע. "יש מקומות ששוכרים אותי כי אני יודע לעשות לך וואו בעיניים. גם זה בא לידי ביטוי בסדרה, אבל ב'מלכת השכונה' שמתי גם את כל הלב שלי".

מרגישים, גם כי הצילום של הסדרה יוצא דופן. אבל זו רק ההתחלה. לכאורה זו סדרה על כדורגל, אבל כאן הכדורגל הוא העדשה שדרכה נחשפים לדרמה מרתקת.

אחרי הפרק הראשון לא הבנתי מה רוצים ממני, אבל אחרי הפרק השני לא יכולתי לחכות שתשלחו את שאר הפרקים. כל כך רציתי לדעת מה קורה לכל אחת מהדמויות. הייתי פשוט מהופנט מהדמויות האנושיות שתיעדת ברגעי גאות ושפל.

איל מחייך. "נתליתי באילנות גבוהים. הסדרה האהובה עלי זו 'הסמויה'. בעיניי ההישג הגדול של 'הסמויה' הוא שאתה יכול להתחבר להרבה דמויות שונות, כדי להבין את המנגנון המוסרי שלהן. אתה יכול להזדהות או לא, ורק אחרי זה אתה מגלה שהגיבורה האמיתית של הסדרה היא העיר בולטימור, שיצרה את כל הדמויות האלה. ב'מלכת השכונה' - השכונה היא הגיבורה האמיתית של הסדרה. היא משתקפת בחיים של אנשים דרך קבוצת הכדורגל בני יהודה. אלו דרמות החיים של המגרש, או ביציעים או במשרדי ההנהלה".

זה מורגש, כי יש לך כאן שלל דמויות שכל אחת מהן יכולה להחזיק סדרה בפני עצמה. מנהל הקבוצה עמי גניש, המנהל המקצועי מאור בורג, הבעלים אלירן עובד, הכוכב אלירן עטר, ושלל האוהדים שאתה מתעד את חייהם מהבית ועד המגרש.

"מבחינתי היתרון בדוקו הוא שאלו השחקנים הכי אמינים ומרגשים שיש. בשביל להשיג את כל רגעי הקסם האלו פשוט הייתי שם, חייתי שם. ניסיתי לייצר סדרה שבה השכונה היא הגיבורה. זה אתגר שהיה לי סופר־קשה, צילמתי 52 ימי צילום במשך שמונה שעות בממוצע. זה חומר ל־12 תוכניות!

"העורכים שלי, רפאל לוין ועודד פרבר, חוו איתי תהליך אינסופי של עריכות כדי להצליח להביא כל אחת מהדמויות האלה לעומק שרציתי. באתי בכל בוקר עם המצלמה שלי, ובכל בוקר כשהגעתי למגרש בשכונה, הריח של הדשא המכוסח והגרביים בחדר ההלבשה ריגשו אותי מאוד".

עדיין, קשה להאמין שלא תסרטת את קשת העלילה של כל דמות ודמות. יש ב"מלכת השכונה" דרמות ורגעים שאמרתי לעצמי, אין מצב שזה דוקומנטרי.

איל מהרהר: "בסוף דוקו זה לא מציאות נטו, אלא מציאות פלוס אמנות. אני מראה לך אמנות דרך העיניים שלי".

השאלה מה מחזיר צלם מצליח מהאקסטרווגנזה של "המירוץ למיליון" אל הזיעה של השכונה, מקבלת אצל אלישע תשובה גיאוגרפית־משפחתית.

"השותפים שלי, עמנואל ורפאל מ־Bfilms, אמרו שיש גישה לעשות דוקו בבני יהודה. מייד אמרתי כן - אני חוזר לשכונה בשביל אמא שלי, סבתא שלי וסבא שלי", מסביר איל, "סבא שלי היה עם היחסים הכי מורכבים שיש עם השכונה. הוא היה בן המקום, אהב אותו, היה אוהד של בן יהודה, החבר הכי טוב של דוד סולמי, הבעלים האגדי של הקבוצה - אבל זו היתה שכונה קשה. כמו רבים מבני הדור שלי, הסבא וההורים עבדו קשה כדי שנצא מכאן לחיים טובים יותר".

הסרט "שומרים על התקווה"

כדי לחזור לשכונה, אלישע היה צריך לפרק את המנגנון שעליו נבנתה הזהות שלו - ההרחקה המכוונת מהשכונה, מהמזרחיות ומהפריפריה של תל אביב. "אני מתעסק בזהות שלי כל החיים. נולדתי פה, בדרום־מזרח תל אביב. עברנו בכל השכונות, ובסוף סיימתי ביד אליהו. ההורים מאוד התעקשו שאלך ללמוד בבית ספר מחוץ לשכונה והלכתי לעירוני א', בית ספר לאמנויות, שם גדלתי עם הטופ של בני האליטה התל־אביבית. החברים שלי היו מרמת אביב ומנווה צדק. כך קרה שביום הייתי עם החברים שלי בבית הספר לאמנויות, ובערב עם החברים שלי בכדורגל בשכונה".

החיים הכפולים האלו הגיעו לנקודת רתיחה דרך דמותו של אביו. "אחרי הלימודים באוניברסיטה אבא שלי היה צריך לפרנס, אז הוא הלך לעבוד באגד כנהג. קנה חצי מניה, פעם היתה לזה משמעות. כל חייו עבד קשה כדי שאני אוכל ללמוד בבית הספר לאמנויות, שאצא מהשכונה. ואז הגעתי עם הכיתה שלי לגמר 'ששטוס', הייתי בטוח שזהו, אנחנו לוקחים את הפרס, ובפעם הראשונה בחיי אני נוסע לחו"ל ועוד עם כל הכיתה. כבר ארזתי תיק, ולא רק שלא ניצחנו, אלא זכינו בפרס ניחומים - נסיעה למדבר יהודה. ואבא חוזר הביתה ואומר לי: 'איל, אתה לא מאמין - אני אהיה הנהג שלכם בנסיעה למדבר יהודה'".

"אבא שלי עבד קשה כל חייו כדי שאצא מהשכונה ואלמד בבית ספר לאמנויות. ואז הגעתי עם הכיתה שלי לגמר 'ששטוס' וזכינו בפרס ניחומים, נסיעה למדבר יהודה. אבא שלי חזר הביתה ואמר: 'אתה לא מאמין, אני אהיה הנהג שלכם'. הרגשתי את הבושה"

מי שעולמו חג במסלולו, לא יבין זאת. עבור ילדי הניעות החברתית, העוברים מפה לשם, רגע ההתנגשות בין שני העולמות הוא רגע מכונן מלא יראה ופחד. "הרגשתי את הבושה. לא רציתי שכל החברים שלי מהאליטה יראו את אבא שלי - הנהג... ב־2022 עשיתי סרט עצמאי בשם 'שקר לבן', על ילד כמוני שהולך עם החברים שלו לסרט, והם נתקעים אחרי זה בתל אביב ואין להם איך לחזור והם לוקחים מונית - והנהג הוא האבא של הילד. אבל בשביל החברים, הילד והאבא משקרים שהם לא מכירים. וזה עשה סיבוב יפה וזכה בהמון פרסים... וכל הסרט היה מכתב התנצלות שלי לאבא שלי... וככל שהתבגרתי ולמדתי על אמנות וקולנוע מזרחי, כך הבנתי שאני צריך לחזור אחורה, אל המקום והזמן שיצרו אותי, ולשאול את עצמי מי אני".

זה ממש מורגש. לפרקים מבצבצת בין הסצנות התובנה ש"מלכת השכונה" היא מכתב ההתנצלות שלך לשכונה ולאנשיה. על זה שלמרות אהבתך אליהם, השארת אותם מאחור בדרכך אל אופקים אחרים. כמו הרבה "מתורגמנים של דור שני", כמו שהגדיר זאת הסוציולוג סטיוארט הול, היית החץ שעבר אל הצד השני, אבל נידונת לחיים של חרטה על התעופה קדימה. מה קרה במציאות בטיול למדבר יהודה?

"במציאות כל החברים שלי עפו על זה שאבא שלי הוא נהג אוטובוס, ואיזה מגניב הוא. כך קרה שכל החברים שלי הפכו להיות מאוד קרובים אליו. הם היו באים אלינו ורואים איתו כדורגל, עם האבא המגניב שמארח. אתה יודע, בזמן שצילמתי את 'מלכת השכונה' עברתי הרבה. הפכתי להיות אבא לכרמי ואיבדתי את אבא שלי לסרטן אכזרי ביותר. זה היה מסע מטלטל מאוד".

הפסקה: נדל"ן

שתיקת הזמן משתררת בינינו. אני חושב על בולטימור של דיוויד סיימון שיצר את "הסמויה", סדרה שמעולם לא חילקה נחמות; שהראתה איך העיר היא מנגנון מוסדי אטום, שעם דחפורים כתאי סרטן משתולל, גורסת את האדם הקטן לאבק. השלט על הבניין שממול מודיע שכאן יהיה פינוי־בינוי. כרגע זה בעיקר הרס חסר בינוי, רחוב שמחכה להקלת הרכבת בחוסר אונים עירוני. צעיר חולף על קורקינט. על גבו תוף גדול, אוזניות באוזניו, והוא נוסע בלי קסדה. העיר כבר תנקום בצעירותו עם קנסות חיישנים דיגיטליים.

שני אנשים מבוגרים עוברים בין ההריסות. זרים לשכונה, הם מודדים את חורבן הרחוב ובעיניהם גובה הנדל"ן. השכונה משתנה והרוח שלה גם כן. אבל יש מי שנלחם בזמן, או לפחות מנסה לשנות את השינוי.

אלישע רוצה לראות בשכונת התקווה גיבורה מנצחת, שרוחה תשרוד את חומת הפלסטיק השקופה ואת מגדלי ההתחדשות העירונית המאיימים לבלוע אותה. מבעד לעדשה הדוקומנטרית החשופה שלו נשקף המאבק בדחפורי הנדל"ן.

"אמיר עמר, ראש ארגון האוהדים, הוא המייצג הכי גדול של הסנטימנט הזה אצל האוהדים. אמיר אומר שבעוד רגע כל זה לא יהיה פה! במקום השכונה יהיו פה מגדלים מטורפים. הוא מבין את זה ואומר שאנחנו רוצים שגם המגדלים החדשים יהיו בני יהודה, עם רוח השכונה. שמשהו מכל זה יישאר". אני תוהה אם זו שירת ברבור מלנכולית של המובסים מלכתחילה. ניסיון נואש להזרים דם אנלוגי למרחב שהולך ונהיה דיגיטלי, מנוכר וסטרילי. מרחב שכותב מחדש את ההיסטוריה של השכונה כפי שהיא מתגשמת ברוח השכונה - בני יהודה.

מחצית שנייה: בני יהודה

ב"מלכת השכונה" השינויים שהשכונה עוברת מפעם להיום באים לידי ביטוי דרך קבוצת הכדורגל והזהות של האוהדים. למשל, הסיפור של אלירן עטר, דמות מרתקת. הוא גדל בשכונה ונסחף לאירוע עברייני כנער, אבל מאז הפך לכוכב שכבר לא גר כאן, ואוהדי שאר הקבוצות מזכירים לו את העבר שלו. במקום לפרוש לחיים שלווים ושקטים, הוא עדיין מרגיש מחויב להעלות את בני יהודה ליגה, כהבטחה אישית שלו לאביו שנפטר, ואולי גם כתיקון לעצמו.

ללא ספק, יש כאן המון סיפורים כאלה, מלאי עוצמה. ב"מלכת השכונה" מובאות שלל הזהויות המשתנות של השכונה: ליאור דיין, אשכנזי ממשפחת דיין המפורסמת ואוהד בני יהודה לא פחות ממישהו אחר; "ג'ונה" (ג'ונתן אגיאפונג), שהוריו - נוצרים אדוקים מגאנה - באו לראות את המקום שישו היה בו, התאהבו במקום, ומאז הם כאן. ג'ונה נולד כאן, והוא הישראלי החדש בתקווה.

ביציע עומדת אותה קהילה מפוזרת - אלה שנעו במסלול הניעות החברתית אל לב האליטה והבורגנות התל־אביבית, אך סירבו להיגמל מאיבר הפנטום של השכונה ומסמליה. עבור הדור הזה, שחונך להימלט קדימה כדי לצאת מהשכונה אל חיים טובים יותר, האהבה לבני יהודה היא חבל טבור אנלוגי ועוגן שאי אפשר להתנתק ממנו.

"גם דודו טסה, שעשה את המוזיקה ל'מלכת השכונה', הוא אוהד שרוף של בני יהודה", מספר אלישע על הגיוס של הכוחות האמנותיים למפעל הזיכרון השכונתי. "הוא אמר לי 'כן' והתמסר לזה ברמה של הפקה. ידעתי שבלי המוזיקה שלו לא תהיה סדרה. וגם טל שטח, המעצב האמנותי של הסדרה, שיחק בבני יהודה. היה לי חשוב שזה יהיה מהלב מכל הצדדים".

החיבור הזה, שבו צליל הגיטרה וסינתיסייזר המוג של טסה יוצרים את הפסקול הרגשי, הופך את "מלכת השכונה" לפסיפס זהות משותפת - מרחב שבו גם מי שעזב את השכונה מאחור בדרך אל אופקים אחרים, חוזר כדי ללכלך את הנעליים ולהאמין לרגע באריות.

"מה זה להיות אוהד כדורגל מבחינתך?" אני שואל אותו.

"כשאתה מסתכל על האוהדים מהיציע, אתה יכול להבין את הקסם של הכדורגל. אלו אנשים אינטליגנטים כמו איציק, איש תרבות ועיתונאי, גולן שהוא מורה ושחקן, יגאל, איש הייטק שהולך עם טיטול למשחקים כי הוא נדר נדר שיעשה את זה כדי שהקבוצה שלו תצליח. אנשים ברמה, אינטליגנטים. וכשזה מגיע לזה, פה יש חוקים אחרים".

מודה, מהצד זה נראה קצת אינפנטילי. חבורה של גברים שמשמרים בחייהם איזה קטע קטן שמאפשר להם להיות ילדים.

"בהחלט, ואין דבר יותר כיף מאשר להיות ילד. אני מאחל לכל אחד בעולם הזה להיות יותר ילד כמה שהוא יכול. אתה יודע כמה אבא שלי היה צועק מול המסך? ואני אומר לעצמי, 'אה, אוקיי, פה אפשר להתנהג ככה'. בסוף, משחק כדורגל זה 90 דקות של מציאות אחרת, זה כמו סרט קולנוע עם התחלה, אמצע וסוף, שאתה לא יודע איך יסתיים. עם מתח שלעולם לא ייפסק".

אחת הסצנות היפות בסדרה מתארת משחק מבלי שתראה מה שקורה בדשא. האוהדים מתבוננים במשחק, המצלמה מתבוננת בפניהם, ושמש כתומה מאירה את שלל הרגשות שנרשמים בפניהם. אבל מה שרואים בסדרה הוא גם קונפליקט מתמיד בין העובדה שבני יהודה של פעם זה מאה אחוז "נשמה", לבין זה שקבוצת כדורגל היא עסק והתעסקות כלכלית.

"בעלי הקבוצה, אלירן עובד, משקיע הרבה כסף בשכונה. אבל הוא בעצמו אוהד, בא מהיציעים. הוא עושה את זה כאיש עסקים מצליח. המלחמה שלו ושל האוהדים היא לדרוש מהעירייה לוותר על זכויות בנייה באזור שבו הבתים ממילא מיועדים להריסה, רק כדי שיהיה להם אצטדיון של 10,000 מקומות בביתם ההיסטורי". עבור אלישע, ברור שזוהי מלחמת רפאים. "המאבק האובססיבי הוא לא על הכיסאות ביציעים, הוא מאבק על זה שתהיה לבני יהודה זהות שנלקחה מהם כשלקחו להם את המגרש", הוא מנתח.

כשאנחנו חגים סביב החומה הפיזית שמקיפה את האצטדיון, אלישע חותך דרך הרומנטיקה היישר אל הטרגדיה המבנית של המאבק השכונתי. הוא לא משלה את עצמו לגבי הלופ שאליו נכנסו האוהדים, הקבוצה והשכונה. "הדיסוננס הוא שברגע שהם יעלו לליגת העל, הם לא יוכלו לשחק בשכונה כי האצטדיון יהיה קטן מדי למה שנדרש", הוא מסביר את האבסורד המזוקק של הסיטואציה.

ועדיין, למרות מלכודת הזמן הזו, את הפער שבין נדל"ן לנשמה אי אפשר למלא, והגלות הסטרילית לבלומפילד רק הוכיחה זאת. "מאז שהם עברו לבלומפילד הם ירדו ליגה פעמיים", הוא פוסק, "הם אמנם לקחו שני גביעים  - אבל זה עדיין לא אותו דבר".

ההתעקשות לחזור למגרש מוקף חומות ובתים, שנידון מראש להיות קטן מדי עבור יום הניצחון, הוא מהות הרומנטיקה של רוח השכונה והדשא. וזה מפרק את הלב. כל המאבק לחזור למגרש הביתי נועד לגרום לבני יהודה להעפיל בחזרה לליגת העל, ואז גם האצטדיון החדש יוכרז כקטן מדי, והאוהדים שוב ייאלצו לגלות לצד האחר של תל אביב. אבל עבור האנשים שחרשו את האספלט והדשא של התקווה, ההתעקשות הזו היא אמונה דתית בסמל - כמו התרנגול, כמו המים והמלח, כמו הציורים ברחבי השכונה. הכל זה ניסיון ליצור תקווה בשכונת התקווה.

"כדורגל הוא משחק של לחץ, והשכונה היא מקום לחוץ מאוד. אבל כדורגל הוא גם משחק של תקווה שבו הכל יכול לקרות. למרות הסטטיסטיקה, אני מאמין שבסוף זה יקרה", אומר איל, "אוהדי הפועל תל אביב אוהבים לראות את עצמם כאנדרדוג, אבל בתל אביב יש אנדרדוג אחת, והיא בני יהודה. בבני יהודה מקבלים פחות תקציבים מהעירייה, אבל בניגוד להפועל תל אביב, הם לא רואים את עצמם כאנדרדוג, הם רואים את עצמם כאריות. כמנצחים".

אפילוג: תוספת זמן

אחרי כל המילים, אנחנו מצטרפים לזרם האוהדים שזורמים אל המגרש בקצה השכונה, ליד הקיוסק השכונתי המלא אוהדי הקבוצה. מילדים ועד זקנים, כולם מטעינים פחמימות וחלבונים כדי להתמודד עם המתח הרגשי שיגיע אליהם כשהשופט ישרוק לתחילת המשחק.

כמה אוהדים מזהים את איל ועטים עליו. הם משתפים איתו את התובנות על הפרק ששודר. אני מביט מהצד, מופתע לראות את הסערה שבה הם נמצאים בכל רגע ורגע ואיך כמה בעיטות בכדור יכולות להיות מרכז הווייתם וסלע קיומם. בהמשך, הכניסה למגרש היא קרנבל של אנשים נעים במחול חלומות עם תקווה לעתיד כתום, טוב יותר.

"אני חושב שמה שהופך אנשים לווינרים זה לאו דווקא לנצח", אומר איל רגע לפני שאנחנו נפרדים, "בעיניי להיות ווינר זה שכשאתה מפסיד אתה לא מוותר, אתה ממשיך קדימה ומאמין שבפעם הבאה תנצח".

בדרך החוצה אני רואה שני ילדים צעירים בחולצות בני יהודה. הם מחפשים בין הבתים שער בחומה שנאטם ולא קיים - כדי להיכנס למשחק.