דב גלס עמד ליד החלון בבית הדפוס המרופט, עישן והביט לתוך הלילה שירד על התחנה המרכזית הישנה. מבעד לחלון כבה ונדלק שלט ניאון אדום בצורת לב של בית זונות. ההבהוב האדום הזכיר לו פעימת לב בגוף צפרדע מנותחת בשיעור מעבדה במגמה ביולוגית, מהימים שכל עתידו היה לפניו.
דב ניער את הקשקשים מהחולצה. הרופא המליץ לו להתקלח בסבון מיוחד ומסריח שהדיף ריח של כלב רטוב. דב העדיף להימנע מבגדים שחורים. הם היו כנים מדי.
כחלטורה ערך מוסף פרסומי עבור בית השקעות. ביום־יום עבד בעיתון כלכלי, מוציא ומביא ידיעות על חברות הנסחרות בבורסה. השנה היתה 1999. בעיתון דיברו על אתר אינטרנט חדש כאילו מדובר בילד שנולד עם זנב. העורכים הוותיקים אמרו שזה לא יחליף נייר.
דב מזמן איבד את התשוקה לעיתונות. בישיבות מערכת ישב בפינה וזלל בורקס. פירורי בצק נשרו על חולצתו ונאבקו על מקום עם הקשקשים. כשהעורך שאל על ידיעה שהבטיח, אמר שיש לו משהו בקנה.
לפנות בוקר יצא מבית הדפוס. באוטובוס נרדם וחלם על גוף אישה. התעורר ממרפק של זקנה שראשו נפל על כתפה. היא הביטה בו בזעזוע. קשקשיו כיסו את שמלתה.
בבית נפל על המיטה. הטלפון העיר אותו.
"מר גלס?" שאל קול בעל מבטא אמריקני.
"כן".
"ליסן, זה אולי יישמע לך מוזר, אבל אני קרוב שלך מאמריקה. גם אני גלס. בארי גלס. טו מייק א לונג סטורי שורט, מה אתה עושה היום?"
דב חשב על אחר הצהריים עם מאור, בנו. גרושתו הקפידה על הביקור וגרמה לו לחוש ייסורי מצפון בכל פעם שפספס. דב לא אהב את הפגישות הללו. הם היו אוכלים בשתיקה במסעדה, ומשם עוברים לביתו. מאור היה צופה בטלוויזיה בלי להוציא הגה. עיניו הבולטות, פעילות יתר של בלוטת התריס, נעוצות במסך. הבילויים המשותפים עינו אותו. הילד דמה לו יותר מדי, ודב חש אפסות כשהבין שגם מצאצאו לא תבוא בשורה.
"איפה ניפגש?" שאל.
"מה שלום מאור", שאל בארי.
"מה?" השתומם דב.
בארי נקב בשם מסעדה יוקרתית. "תהיה שם בעוד שעה". ניתק.
כשנכנס למסעדה, חש זר למקום. בחור צעיר ושמנמן, בחליפה יקרה, טפח על שכמו.
"דב? אני בארי".
הוא נראה מוכר. אולי בגלל העיניים הבולטות. זה כנראה רץ במשפחה, חשב דב.
בארי הזמין ארוחת טעימות ויין שדב מעולם לא העז להזמין. בזמן שסעדו החמיא לדב על כתבותיו. דב לא קנה את זה. לא היה שום דבר מעניין בידיעות שלו.
"אני יודע שהמצב שלך נוט טו גלמור", אמר בארי בקינוח. הוא הוציא חבילת שטרות עבה מהז'קט.
"קח".
"לא יכול", אמר דב, "אסור לי לסחור במידע פנימי. אני אלך לבית סוהר".
"אני לא רוצה ממך מידע".
"אז מה?"
"משפחה", אמר בארי והגיש לו כרטיס ביקור. רק שם ומספר סלולרי. "רציתי לפגוש אותך. להכיר אותך".
דב חזר למערכת. מסכי המחשב זהרו באור אפור. הכתב הצעיר של האינטרנט הסביר לעורך הלילה מה זה פורטל. העורך הקשיב בפנים של אדם ששומע על דת חדשה, ולא משתכנע מהאלים שלה
דב קם. הוא לא הבין בדיוק ממה ברח, אבל ידע לברוח מדברים עמומים. זה היה אחד הכישרונות ששרדו אצלו.
כעבור יומיים. שמחה, ברוקר עצבני שהכיר מהעיתון, ביקש לפגוש אותו בשווארמה ליד המערכת. "אז מה", שאל כשיצאו, טיפות עמבה נוזלות על סנטרו, "לעת זקנה התחלתם לסחור במידע פנימי?"
"מה אתה מקשקש".
"כבר חודש אתם מפרסמים כתבות חיוביות על חברות בורסאיות. יום־יומיים לפני הפרסום, משקיע עלום עם חברה באיי קיימן קונה. ביום הפרסום הוא מוכר. כמו שעון. פעם אחת זה מזל. חמש פעמים זה מישהו שמחזיק מחר ביד".
דב הדליק סיגריה בבהלה.
שמחה דחף לידו דף מקופל. "אל תשאל מאיפה. שם החברה: Continuity Holdings".
דב חזר למערכת. מסכי המחשב זהרו באור אפור. הכתב הצעיר של האינטרנט הסביר לעורך הלילה מה זה פורטל. העורך הקשיב בפנים של אדם ששומע על דת חדשה, ולא משתכנע מהאלים שלה.
המודם שרק, חרק, התחנן, ולבסוף נכנע. דב חיפש את Continuity Holdings במחשב היחיד שחובר לרשת. הוא מצא כתובת באיי קיימן, ושרשור חברות בלתי נגמר. אבל הוא זיהה שם בארי גלס בע"מ.
הוא התקשר לבארי.
"מה עשית?" צעק דב בלחישה.
"ידעתי שתתקשר", אמר בארי בשמחה. "בשמונה וחצי צא החוצה. אני אפגוש אותך מחוץ לבניין".
בארי חיכה מחוץ לבניין עם מעטפה חומה בידיו. "נלך לגינה שם", הצביע. "נדבר שם".
הם חצו את שדרות הר ציון לגינת לוינסקי. עשן אגזוזים התערבב בריח טיגון פלאפל. חבורת פועלים רומנים עברה אותם בלהג שיכורים.
בארי התיישב על ספסל. דב התיישב לידו. "אתה המשקיע המסתורי?" שאל.
"קח, קרא". בארי הגיש את המעטפה לדב.
בפנים היו גזרי עיתון ישנים, תדפיסי קנייה ומכירה של Continuity Holdings. כולם עם תאריכים בעתיד. 2015, 2022, 2030, 2070. המספרים היו אסטרונומיים. הקרן עשתה מאות מיליונים. הוא פתח בידיים רועדות מסמך נאמנות מצהיב, השנה 2012. הוא זיהה את השם. Maor Glas.
"מה זה הבולשיט הזה?" רעד קולו, "מה זייפת פה?"
"שום בולשיט. זה לא זיוף, סבא רבא", עיניו הבולטות של בארי זרחו, "זה ד"ש מהעתיד. המשפחה שלך עשירה מאוד. תשמח".
"אני אלך למשטרה. אתה שקרן. אתה זייפן. אתה נוכל".
בארי הוציא מתוך המעיל עיתון מקופל והגיש לדב. זה היה העיתון שלו. התאריך היה של יום המחרת. בעמוד פנימי הופיעה ידיעה קצרה: "העיתונאי דב גלס נמצא מת על ספסל בגינת לוינסקי. ככל הנראה דום לב. אין חשד לפלילים".
מתחת מודעה קטנה: "מערכת העיתון אבלה על מותו בטרם עת של דב גלס".
"באת להרוג אותי מהעתיד?" שאל דב. פיו יבש מרוק.
"לא, לא", מחה בארי, "רק לוודא שאתה... באמת, הולך לגינה ואז לעולמך. זה לופ כזה. שחייבים לוודא".
דב רצה לצעוק הצילו, הוא ניסה לקום אבל משאית במשקל טונה ישבה לו על החזה.
הוא רצה לומר משהו על מאור. אולי שיגידו לו שאביו ניסה.
בארי קם. "להתראות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו