רוב מוחלט של הממשלה החדשה תומך בחזרה לשולחן המו"מ המדיני

ביום ראשון, אם לא יהיו הפתעות של הרגע האחרון, זה יקרה. חברי הממשלה המיועדת יגיעו למשכן הכנסת נרגשים ונלהבים, בלוויית בני משפחותיהם, וישבעו בזה אחר זה לשמור אמונים למדינת ישראל. באחת יחלפו להם כל כאבי הבטן, ייסורי המצפון והחששות הגדולים שליוו אותם, לפחות למראית עין, בשבועות האחרונים, והם יוכלו להישען בנחת על כיסאותיהם המרווחים ולנשום לרווחה. החלק הקשה מאחוריהם והמטרה הושגה. אחרי יותר מ־12 שנה, נתניהו הודח.
בתקופה הראשונה של כהונתו ינסה ראש הממשלה נפתלי בנט להעביר מסר ברור, שלפיו למרות האכזבה המרה שהנחיל למחנה פוליטי שלם אין לו כוונה להפוך את עורו. מלחמותיו יהיו מלחמות הימין. בימיו הראשונים ינסה לקצור כמה שיותר הישגים שיבהירו לתומכיו שלא הכצעקתה. בנט הוא לא שרון, והתנתקות נוספת לא על הפרק.

המאבק אינו אידיאולוגי. בנט אינו אידיאולוג. מעולם לא היה. כמו כל דבר שמוביל את מהלכיו, המאבק הוא חלק מהאמביציה האישית שמניעה אותו. הקרב של בנט על ערכי הימין בתחילת דרכו כראש הממשלה יהיה למעשה ניסיון להחזיר במשהו מכבודו האבוד. נכון לעכשיו, הוא חתום על אחד מתרגילי ההונאה הפוליטיים הגדולים של כל הזמנים. ולא שלא היתה לו תחרות. גם בשמאל, אחרי מחיאות הכפיים לחבירתו לשורותיהם למשימת הפלת נתניהו - שלב ראשון בדרך לשלטון מלא - החלו להשמיע קולות שצרמו מאוד לאוזניהם של בנט ואנשיו. וזה עוד לפני השבעת הממשלה. הביקורת האמיתית תחל אחריה, כשבנט יהפוך בן רגע מגורם מסייע לגורם מפריע.

על מנת לשקם ולו במעט את מעמדו, יהיה עליו, יחד עם גדעון סער, לקצור הישגים ימניים - בתחום המדיני, המשפטי, הביטחוני וההתיישבות. בשבוע הראשון לכהונתו יהיה עליו להחליט אם להכשיר את ההתנחלות הצעירה אביתר או להרוס אותה כהוראת הפיקוח על הבנייה. בנט, סביר להניח, יעשה הכל כדי שהריסת יישוב ביו"ש לא תהיה אחת ההחלטות הראשונות שיקבל, שאם לא כן תהיה זו התחלה ברגל שמאל במלוא מובן המילה. היות שמדובר בשבוע הראשון של הממשלה ייתכן שגם השותפות האחרות כמו העבודה ומרצ יזרמו עם העניין ולא יערימו קשיים.

אבל עם הימשכות כהונתה של הממשלה, יבין בנט שלמעשה אין לו לאן לחזור. כשהליכוד, הסיעות החרדיות והציונות הדתית באופוזיציה, אין לו באמת סיכוי רב לשמור על זהותו הימנית. האכזבה ממנו בבייס שנטש רק תלך ותגבר, והוא ייאלץ לתור אחרי בסיס מצביעים חדש שילך איתו בדרכו החדשה. יהיה זה רגע המפנה שבו מחנה הימין כולו יתגעגע געגוע עז לשלטון נתניהו.

גמישות אידיאולוגית

מאז 1991 ישראל נמצאת בסיטואציה תמידית של מו"מ מדיני עם הפלשתינים. תחילה לכינון אוטונומיה בהמשך למדינה של ממש. זה נמשך שלושים שנה בממשלות שמיר, רבין, נתניהו, ברק, שרון ואולמרט, עם ועידות, פגישות חגיגיות, השקות, הקפאות, תוכניות וחלומות, שנקטעו על ידי נתניהו לפני כעשור, בשעה שהוציא את המושג מו"מ מדיני מהלקסיקון, על אף העובדה שהיה ראש הממשלה הראשון שהכיר בתוכנית שתי המדינות. בתמרונים אינסופיים, מסמוסים ותרגילים, הצליח לתמרן ממשל אמריקני עוין וממשל אמריקני אוהד, בלי להתקדם מילימטר בתוכנית שעשויה היתה לגרום לישראל למסור שטחים לידי הערבים לכינון שלטון עצמאי זה או אחר.

הימים האלה נגמרו. רוב מוחלט משרי הממשלה החדשה תומכים תמיכה נלהבת במו"מ מדיני. מסרים על כך כבר הועברו, עוד בטרם הושבעו לשרים, לגורמים בממשל האמריקני, והיכולת של בנט לתמרן ולמסמס את הלחצים שיגיעו תהיה אפסית. מי שיתקעו מקלות בגלגלי ממשלתו יהיו חבריה, ומהר מאוד יבין ראש הממשלה כי זה או הוא או השטחים. לא קשה לנחש במה יבחר. את הבחירה למעשה כבר עשה, כשהלך בעיניים פקוחות לממשלה זו.

לא רק בנט בסירת הפריכות הערכית. גם שאר חברי ימינה, מתברר, מתאפיינים בנזילות אידיאולוגית משמעותית. במשך שבוע שלם היה נדמה כי ניר אורבך, בנה המובהק של הציונות הדתית, בשר מבשרה של תנועת המזרחי, באמת מתייסר מול ההתנגשות המוסרית שנקלעה לפתחו: ערך החברות והנאמנות אל מול ערכי הימין, הציות לרבנים ושמירה על ארץ ישראל.

מה לא ניסו תומכי הממשלה ומתנגדיה לעשות מולו בימים האחרונים. לשכנע, להפציר, להפגין, לבכות ולהתפלל, שהחלטתו תיפול על הצד הנכון והממשלה תעמוד על תילה/תיפול עוד בטרם קמה. בדיעבד התברר שמה שבאמת ייסר אותו הוא רק העובדה שהממשלה עתידה לקום ללא שהובטח לו תפקיד של שר. חיש מהר סודר העניין והאצבע החסרה תמצא את מקומה מונפת במקום ובזמן המצופים ממנה.

בפוסט ארוך ופתלתל הסביר אורבך כי מה ששכנע אותו יותר מכל היה ההופעה המשותפת של אברהם פריד ואביב גפן. מה שהצליח גפן לעשות לא הצליח הרב חיים דרוקמן, שניסה ללא הצלחה לתפוס את אורבך, שסינן אותו בלי הרף. טוב, הרב דרוקמן, עם כל הכבוד, איננו אביב גפן, שאילו היה מנסה לתפוס את אורבך, אין ספק שהיה לו קל בהרבה.

נערכים למאבקי פנים וחוץ

שרי הליכוד הסתובבו בימים האחרונים עם הראש באדמה. עם תום השבת ייאלצו לגשת למשרדיהם ולמלא טופס טיולים. אם חשבו שיקרה נס ברגע האחרון, ככל שהתקרב סוף השבוע התברר כי אין לנתניהו, או לאף אדם, שפן לשלוף מהשרוול ולהותיר את הימין בשלטון.

מלבד הקרב על הפירורים, אותם תפקידים מועטים שיישארו לשרים לשעבר לקבל, כמו ראשי ועדות בכנסת, מתפתח במקביל גם הקרב על ראשות הרשימה. חלק מהמועמדים, שראו את עצמם מזמן כבעלי סיכוי לכבוש את ראשות הליכוד, מוצאים בהליכה לאופוזיציה שעת כושר לקרוא תיגר גם על נתניהו, פחות מתוך הערכה שיהיה אפשר לגבור עליו, ויותר על מנת לקבל צ'אנס לא להיות מובס באופן משפיל, מה שעשוי לשמש מקפצה לא רעה ביום שאחריו.

השם החם ביותר בהקשר הזה הוא יולי אדלשטיין. סימן מקדים ברור אחד כבר היה לכך שאדלשטיין לא מתכוון לחכות ליום שאחרי נתניהו, אלא להתמודד נגדו בקרב ראש בראש. וזה היה כאשר הרישום לבחירות לנשיאות נסגר בלי שהשם שלו יופיע כמועמד. כשראו שאדלשטיין לא מתמודד, הבינו כבר כולם בליכוד לאן פניו.

שם נוסף שעלה כאפשרות למועמד כבר עכשיו, נגד נתניהו ואדלשטיין, הוא צחי הנגבי. גם לגביו מצאו כמה בכירים בליכוד סימנים שלשם הוא מכוון.
עד האירוע של ניר ברקת השבוע, היו חצויות הדעות גם לגביו. היו שראו בכנס ובעיבוי המשמעותי שעברה לשכתו אות ברור להתמודדות. ואילו אחרים פירשו את מעשיו אחרת, שברקת לא ילך להתמודדות חסרת סיכוי נגד נתניהו. אלא שבינתיים הוא לא מתכוון לבזבז זמן וכבר עכשיו פועל לבנות לעצמו מחנה. ברקת חזק בתדמית ורבים יתמכו בו, אבל להתמודדות בליכוד זה לא מספיק. הוא צריך חיילים. אנשים שיתאבדו בשבילו. כמו בשביל נתניהו. בינתיים הוא רחוק משם, אבל זה הכיוון שאליו הוא חותר.

למרות האכזבה מאיבוד משרות השרים, בליכוד, כך נראה, מוכנים אלי קרב מול הממשלה החדשה של בנט ולפיד. העובדה כי אינה הומוגנית בלשון המעטה, ותלויה על בלימה מבחינת הרוב הקואליציוני הרעוע שיחזיק אותה, מפיחה רוח קרב במפרשיהם. השאלה הגדולה היא כמובן לאורך כמה זמן זה יחזיק. הקרב באופוזיציה הוא קרב התשה. לא פעם הוא סיזיפי ומאתגר. אחרי שנות שלטון רבות זה לא יבוא לרוב נבחרי הליכוד באופן חלק.

מול ניסיונות האופוזיציה לנגח את הממשלה ולהשיג הישגים בכנסת, יעמוד זאב אלקין כשר המקשר בין הממשלה לכנסת. בליכוד יודעים שלהעמיד מולו את מיקי זוהר זה לא כוחות. לכן השם החם שעלה בימים האחרונים להעמיד מול אלקין כיו"ר סיעת הליכוד הוא יריב לוין. אלקין ולוין, החברים לשעבר, הם כוחות שקולים. שניהם שחקני שח מחוננים.

מיכאלי למדה את המשחק

ההופעה של ראשי המפלגות החרדיות היתה מבישה ומיותרת. בעיקר זו של גפני. כמיטב המורשת של מורו ורבו הרב שך, שהקהיל קהילות והעמיד במות כדי לקלל ולהטיח רפש בעם ישראל, המשיך נציגו בכנסת במסורת רבותיו, כינה את בנט רשע וקבע שעליו להוריד את הכיפה.

מדהים לראות כמה חוסר מודעות עצמית התערבב בנאום השטנה. לרגע ייצג גפני בדיוק את כל מה שרע בפוליטיקה החרדית. יש כל כך הרבה על מה לבקר את הממשלה החדשה, על הפקרת המסורת היהודית ושינוי צביונה של ישראל כמדינה יהודית, והדבר האחרון שמעניין את מיליוני המסורתיים ומחבבי הדת הוא התקציבים לישיבות וחוק הגיוס. כשגפני צועק על הבמה הוא לא נראה כמי שדואב את אובדן הרוח היהודית הנובעת מההסכמים הקואליציוניים, אלא כמי שכואב את לכתם של התקציבים הייחודיים ועטיני השלטון הממכרים. מה הפלא שהאפקט שביקש להשיג היה בדיוק הפוך. אנשי הציונות הדתית שהסתייגו מבנט וממעשיו, מצאו את עצמם נאלצים להגן עליו.

כל מנהיג שנבחר לראשות מפלגת העבודה בשנים האחרונות פועל סמוך לבחירתו לכנס את הוועידה ולשנות את החוקה, שתהפוך את מוסדות המפלגה לעקרים ולחסרי שיניים עוד יותר ממה שהיה לפניו. מיכאלי לא פסחה על מורשתם של אהוד ברק, אבי גבאי ועמיר פרץ, וכינסה גם היא את הוועידה כדי לשנות את החוקה ולהעביר שורה של סעיפים שייטיבו עם מצבה האישי. למזלה, את סעיף הסכינאות, זה שקובע כי יש לקיים פריימריז לראשות המפלגה 14 חודשים אחרי הבחירות במקרה של הפסד, ביטלו קודמיה.
מיכאלי תהיה יו"ר המפלגה עד שיוכרזו בחירות כלליות חדשות. אחרי שהתגלה כי בעבר כבר נעשה ניסיון למנות את שתי אחיותיה לתפקידים במפלגה, אחת לוועדת הכספים והשנייה למוסד לבירור עתירות, העמידה השבוע מיכאלי לבחירת הוועידה מינוי נוסף שיש בו טעם לפגם: את ראש המטה שלה לשעבר מיכל גרא מרגליות למוסד השיפוטי העליון של העבודה.

כשנאבקה מיכאלי באיילת שקד על הנציגות בוועדת בחירת השופטים, טענה יו"ר העבודה כי ויתרה מספיק ולכן הפעם מתעקשת. ויתור אחד ניסתה להסתיר עד הרגע האחרון. בסיעה תהו מדוע מעדיפה מיכאלי לדלג על חברי סיעה נבחרים ולמנות את נחמן שי, שהגיע רק למקום השמיני בפריימריז.

לטענתם בדיקה שלהם העלתה שמיכאלי הסתירה מהסיעה סיכום עם ימינה, שלפיו הרב הרפורמי גלעד קריב לא ימונה לשר התפוצות. מיכאלי, לדבריהם, הבינה שמדובר בוויתור שלא יהיה מקובל על חבריה, ולכן העדיפה להסתירו ולנמק את מינויו של שי בכך שלאחרים אין ניסיון. חבל שגם נחמן שי עצמו לא היה אפילו יום אחד שר בממשלה, אחרת עוד אפשר להאמין שזו אכן הסיבה.