אזרחי ישראל מתעדכנים מציוצי טראמפ ומפקיסטן - וההנהגה שותקת

כבר התרגלנו. התרגלנו לכך שהמלחמות מתנהלות מעל לראשינו, גם כשאנחנו אלה שנלחמים בהן ומקריבים בהן קורבנות נוראים; גם לכך שאנחנו בחזית הספיגה של האש ונאלצים לגלות "חוסן" כחלק מהמאמץ המלחמתי; גם לכך שמשקי הבית, העסקים והפרנסה נפגעים - ולעיתים אף קורסים. התרגלנו גם לכך שמשתפים אותנו בתמונת מציאות מינימלית, משליכים לעברנו איזה פירור של "הצהרה (מוקלטת) לציבור", ומצפים שנתייחס לזה כאל פנייה של מנהיג המדינה לאומה.

אבל זו אינה פנייה לציבור. זהו מעשה תקשורתי-פוליטי, שנועד פעם אחר פעם לתווך מסר לקהל מוגבל, תוך התעלמות (במקרה הטוב) מחלקים נרחבים בציבור. לא אחת זה גם משמש כר פורה להתגוללות על מי שמעז למתוח ביקורת, להטיל ספק, לשאול שאלות ולדרוש תשובות מראש המדינה - באשר למלחמה שבה כולנו שווים בקורבן, בסיכון, במחיר ובחובות, אך לא בזכויות ולא בטון ובנימה.

ואחת הזכויות ששמורות - כך קראתי איפשהו - לציבור בזמן מלחמה, בוודאי כה ממושכת (ואני מדבר על מלחמה שנמשכת כשנתיים וחצי), היא הזכות להתעדכן בעובדות מפי מנהיגיו. לא מפי נשיא ארה"ב, לא דרך מתווכים פקיסטניים, לא דרך עיתונאים סעודיים או אתרי אופוזיציה איראניים. מדובר בזכות בסיסית: התייצבות מול המצלמות, באותה רצינות שבה נדרש הציבור לשאת במחירי המלחמה, ועדכון על החלטות גורליות - כמו הפסקת אש, הסיבות לה, תמונת המצב והשלכותיה. עדיין לא מדובר בסיכומים ובהצהרות ניצחון - אלא בשיתוף הציבור בעובדות, במה שניתן לומר, ובהשלכות. זו זכותנו.

אבל נראה שלא. הזכות היחידה שנותרה לציבור היא לקבל בהכנעה כל החלטה של ראש הממשלה בנושאים גורליים, למחוא כפיים בהתלהבות - או לשתוק, מחשש שיואשם ב"החלשת רוח העם". לזה כבר התרגלנו. למעשה, אולפנו להתרגל. זה הנוהל: או התלהבות והערצה ו"ביחד ננצח" - או שתיקה.

את בנינו ובנותינו אנחנו שולחים להילחם, ואת ילדינו והורינו להסתמך על נס במקומות ללא מיגון. אבל כשהתקבלות החלטות - הציבור נדרש להתעדכן דרך ציוצים של טראמפ. בישראל מעדכנים את הציבור בעיקר בחובותיו. ועל הדרך, מצרפים גם נזיפות, עלבונות והאשמות - גם כדי לטשטש את המציאות וגם כדי להבעיר את הסכסוך הפנימי.

זהו סכסוך שמסוכן לנו, אולי לא פחות מהאיום החיצוני. כאמור - זה מה יש. ועם זה ננצח. ואם לא ננצח כציבור, לפחות נהיה מאוחדים בגיהינום שכולנו חווים כאן יחד. גם זה משהו בימים כאלה. גם זה משהו.