החלוצים (ובעיקר החלוצות) שהקימו יישוב חדש בצל המלחמה

גשם נדיר של ניסן ניתך על כביש 443. הממטרים לא הגבילו עצמם לתוואי הכביש אלא התפרסו מצפון הארץ ועד לצפון הנגב. איתם, גם הטילים מהשטן הגדול - איראן ומהמיני־מי שלו, השטן הקטן - חיזבאללה. השילוב של הגשם והאזעקות שלח אותנו פעם אחר פעם להתפלש ברגבי אדמת ארץ ישראל, או במילים אחרות - להתמלא בוץ. אין לזה צורה, אני יודעת, אבל האלטרנטיבה פחות אסתטית.

במחסום על הכביש המוביל מהציר הראשי ליישוב החדש "מעוז צור", ארבעה חיילים מפוהקים בודקים ברשימות אם מותר לנו להיכנס. הגשם מוסיף לרדת, הם מתכנסים במעיליהם. "הגדוד בדיוק מתחלף", יאמרו בהתנצלות. עכשיו לך תמצא את זה שנרשמנו אצלו מראש, שהבטיח שיוציא לנו אישור כניסה. ואני חושבת על תושבי מעוז צור עם אוטו מלא ילדים: גם הם צריכים לעבור את הפרוצדורה הזאת בכל יום בדרך הביתה?

בסוף נמצא האישור הנכסף, החיילים חוזרים אל מתחת לגגון הקטן ואנחנו פונות מזרחה, מטפסות בהר. כביש האספלט שחור מאוד, חדש מאוד. פעם היו המתנחלים עולים לקרקע, ואז מתחילים לבנות. לא היה כלום: לא כבישים, לא קו טלפון, לא מים, לא חשמל. כל האין הזה יצר יש אחד גדול: גאוות יחידה. מי שהגיע אחרי התשתיות נחשב מפונק, וותיקי היישוב (שהגיעו רק כמה חודשים לפניו) היו טורחים להזכיר לו את זה תכופות. יש יתרונות בכל דבר. מה יעשו 11 המשפחות שעולות בימים אלה למעוז צור? איך הן יתנשאו על אלה שיבואו אחריהן?

בחודש האחרון בלבד נכחתי בשלוש עליות לקרקע של יישובים חדשים. זוהי מהפכה בלתי נתפסת, בהובלת השר בצלאל סמוטריץ', שמשנה את המציאות בשטח באופן בלתי הפיך. היישובים החדשים מתווספים למהפכת החוות של השנים האחרונות. יהודה ושומרון של 2026 נראים אחרת לגמרי מאלה של 2020.

מעוז צור, הנקודה החדשה שאושרה על ידי הקבינט מצפון לבית חורון, היא דוגמה למהפכה. המאפיין הבולט ביותר של הקבוצה הזו הוא העובדה שבשמונה מתוך המשפחות אחד מבני הזוג משרת במילואים פעילים מאז פרוץ המלחמה באוקטובר 2023. המשמעות היא שהעול של הקמת התשתיות, הובלת הקרוואנים וההתמודדות עם הלוגיסטיקה היומיומית בבוץ של אתר בנייה מבודד, נופל במידה רבה על הנשים.

מסע שהחל ב־06:29

רעיה טברסקי (31) היא מהנדסת, המשמשת בתפקיד ראש D&R ומנהלת בכירה בתעשיית ההייטק. היא נשואה ליהודה (33), מנכ"ל הקרן לפיתוח בנימין, ואם לארבעה ילדים: שחר (10), יובל (6), טל (4) וקרן, בת תשעה חודשים. המסלול של רעיה למעוז צור עובר דרך הטראומה של שדרות ב־7 באוקטובר, שבה חיו בני הזוג עד לפני שנה. יהודה, קצין במילואים ביחידת דובדבן, ניהל אז את המכינה הקדם־צבאית בשדרות.

בשבת ההיא, בשעה 06:29 בבוקר, האזעקות קטעו את השגרה. "מבחינתנו זה היה עוד איזשהו סבב", משחזרת רעיה את הרגעים הראשונים של הבוקר המסויט ההוא. "בגלל שהיה חג - אפילו לא הדלקנו טלפונים. למרות שהיינו רגילים ל'צבע אדום', אמרתי ליהודה שהקולות בחוץ חריגים. הוא אמר שזה קולות של נק"ל (נשק קל), כלומר לא של טילים אלא של חדירת מחבלים. החלטנו לצאת מהממ"ד ולבדוק מה קורה בחוץ, אולי לצעוק לשכנים, אולי הם יודעים".

מבט מהיר מהחלון הבהיר לשניים שהמלחמה נמצאת בתוך הרחוב שלהם, ממש מתחת לבית. מחבלים חמושים באר.פי.ג'י נראו בבירור נעים בין הבניינים, למטה היו אזרחים שנלחמו בהם. מנקודת התצפית של רעיה ויהודה הם יכלו להכווין את הלחימה. "צעקנו: 'הוא מאחורי העץ', 'הוא מאחורי האוטו'. יהודה הלך להביא את הנשק, והמחבלים התחילו לירות עלינו למרפסות בשביל להבריח אותנו. חזרתי עם הילדים לממ"ד".

ההחלטה של יהודה לצאת להילחם באותו בוקר היתה קשה מאוד, בלשון המעטה. רעיה היתה בטוחה שזו הפעם האחרונה שהיא רואה את בן זוגה. "זאת היתה החלטה לא פשוטה: היינו מוקפים מחבלים שניסו להיכנס לבתים ואני נשארתי בלי נשק, ואפילו להגיע לרכב היה מסוכן". רעיה נשארה עם שלושת הילדים בממ"ד עד יום ראשון, ואז הצליחה לחלץ אותם מהעיר הנצורה דרך כבישים זרועי גופות והרס לכיוון ירושלים. יהודה גויס מייד למילואים ונלחם בצפון, ובהמשך עמוק בתוך עזה.

בזמן שיהודה נלחם, רעיה והילדים חיו בדירה קטנה בירושלים. באותה תקופה חל השינוי בתפיסה של בני הזוג. "הבנו שהעולם השתנה, שדברים שחשבנו שהם נכונים - כבר לא. שביטחון של גדרות, מכשולים וממ"דים - הוא ביטחון מדומה". תמונה שיהודה שלח לה מסג'עייה ההרוסה, שבה ניתן לראות באופק את ביתם בשדרות, חתמה את ההחלטה שלהם: הם יעברו לבנות את הארץ פיזית בנקודה אסטרטגית. "בכל פעם שיהודה חזר מהמילואים הוא היה אומר לי - אנחנו נסיים את זה ונקים משהו חדש. מתוך ההרס - אנחנו נבנה. הוא הצהיר שהוא רוצה לעזוב את העבודה שלו ולעבור לעבודה של בנייה של הארץ, וכך היה. היום הוא עובד במועצת בנימין".

מתנחלים 2.0

לאחר חודשים של גלות חזרה המשפחה לבית בשדרות. מכיוון שמקום עבודתה של רעות הוא בירושלים, ידעו בני הזוג שהם רוצים לעבור לגור באזור. המשפחה עברה ליישוב מעלה מכמש והתחילה לבדוק איפה המשימה הציונית הבאה. לפני כשנה וחצי הצבא התחיל לדון עם המועצה בנוגע לנקודה שאליה הם עולים עכשיו. משפחת טברסקי הצטרפה לגרעין החדש.

לפני שנה עלתה למקום חוות בית קרניים, הידועה בשמה "החווה של טוביה". החווה שמרה על אדמות המדינה הן מפלישות של פלסטינים ובדואים מהסביבה והן משוד עתיקות. בשנה זו התמודדו אנשי החווה עם התנכלויות רבות של ערביי הסביבה. בינתיים, אישרה הממשלה את הקמת היישוב החדש ושרטטה לו שטח עצום, בערך בגודל של העיר מודיעין הסמוכה.

הגשם פסק, ונעמה הצלמת מנצלת את הרגע הנדיר ואוספת את כולם לצילום חגיגי על כביש האספלט החדש בין שורות הקרוואנים. אגב, גם הם, כלומר הקרוואנים, לא מה שהיה פעם: אם המתיישבים בשנות ה־80 נאלצו להצטופף במבנים רעועים וקטנטנים, היום כבר מדובר בקרווילות מרווחות של 90 מ"ר, הכוללות יחידת הורים עם מקלחת צמודה. אם לא היה כל כך קר פה הייתי קצת בזה למתנחלי הצמר גפן האלה בליבי, אבל קר. קפוא. ממש.

נעמה מצלמת, ובדיוק מטוס נוסעים מנמיך מעל ראשינו. המיקום של מעוז צור נבחר בתיאום עם המועצה האזורית מטה בנימין והצבא, בגלל חשיבותו האסטרטגית. ההר חולש על כל אזור המרכז ויושב בדיוק מתחת לנתיב הנחיתה של נתב"ג. עבור הצבא, הנקודה הזו היא חיץ חיוני בין הכפרים הפלסטיניים בבנימין לבין כביש 443, עורק תחבורה ראשי המוביל מירושלים לתל אביב דרך מודיעין.

הגרעין המייסד של מעוז צור אינו מורכב מזוגות צעירים בתחילת דרכם, כנהוג ביישובים חדשים, אלא ממשפחות גדולות ומבוססות יחסית שלהן כמה ילדים. מתוך 11 המשפחות הראשונות, לשבע יש שלושה ילדים ויותר. "אנחנו חושבים שזה נותן לנו הרבה כוח, מחייב להיות מושקעים במקום מנטלית ולהגיע אליו מתוך רצון להשקיע במקום ובקהילה שבו".

אין זה מקרי: חברי הגרעין ביקשו להקים קהילה חזקה מההתחלה, כזאת שלילדים יהיו חברים בה. "זה מאוד כיף להתחיל יישוב עם אנשים טובים שרואים את המטרה מעל לעצמם. ברור שיש חילוקי דעות והם לא פשוטים, אבל אני מאמינה שנפתור אותם", מסבירה רעיה. הילדים, שעברו ארבע מסגרות לימוד מאז הפינוי משדרות, ימשיכו ללמוד ביישובי הסביבה כמו בית חורון וחשמונאים.

"כיף להתחיל יישוב עם אנשים שרואים את המטרה מעל
לעצמם. חשבנו לעלות באוגוסט וזה נדחה, אחר כך בפורים
וגם זה לא קרה. את ליל הסדר אנחנו רוצים לחגוג פה"

"התחלנו להכשיר את השטח, תשתיות, קו חשמל, כביש, ובימים אלו עלו הקרוואנים. הילדים נורא מתרגשים. הם היו כאן כבר כמה פעמים, והם נורא אוהבים את המקום", מעידה רעיה, ולראיה, אחד הילדים לוקח אותי לסיור נרגש בקרוואן. הוא מצביע על שתי מיטות קטנות באחד החדרים ומסביר שפה יישנו האחים שלו. "גם אני אישן כאן, אבל אני עדיין לא יודע איפה. ההורים ממש כאן, בחדר ליד", הוא אומר בחיוך ולוקח אותי לראות. "חשבנו לעלות באוגוסט שעבר וזה כל הזמן נדחה. היינו אמורים לעלות בפורים, וגם זה לא קרה. אבל בטוח נעלה בפסח. את ליל הסדר אנחנו רוצים לחגוג במעוז צור", חותמת רעיה.

אמצע הדרך

טל ביתאן (31) היא מרפאה בעיסוק, נשואה לדניאל (36), מהנדס חשמל, ואם לנגב (7), יובל (4) ושחר (שנה וחצי). הם התחילו את המסלול הזוגי שלהם בעתלית, שם גרו כשדניאל למד בטכניון. משם המשיכו לבית חוגלה הסמוכה ליריחו, בחיפוש אחר קהילה ומרחבים. "הגענו לבית חוגלה. מהמם לנו וכיף לנו, אבל בקיץ חם פה נורא והמרחק להרצליה, שבה דניאל עובד, הוא בלתי נסבל", מסבירה טל. המעבר למעוז צור יקצר את הדרך לעבודה.

אבל לא רק אליה. "בסיסי מבחינתי לגור ליד ההורים, והקרבה אליהם משמעותית מאוד בשבילי. כשעליתי בפעם הראשונה להר, בדקתי בווייז. יצא שאנחנו 23 דקות מאמא שלי ו־23 דקות מאמא של דניאל, זה מנט טו בי (נועד להיות, בתרגום חופשי). גם היה חשוב לנו לגור במקום קהילתי, שהילדים ישחקו בחוץ עם ילדים אחרים ושלא יהיו כל היום במסכים".

חוץ מחברה אחת, טל לא ממש מכירה את הנשים האחרות ביישוב החדש. "עשינו זומים, אבל זה היה בנושאי לוגיסטיקה וביטחון. שמתי עין על כמה ואמרתי 'זאת תהיה חברה שלי וזאת תהיה חברה שלי'. בא לי שתהיה לי כאן חברה הכי טובה, שיהיה לנו כיף לשתות יחד קפה בסוף היום", היא אומרת וצוחקת.

גם המעבר של משפחת ביתאן מתבצע בצל שירות המילואים הממושך של דניאל: "אנחנו עוברים לאט־לאט. הרעיון הוא להיות שם בפסח, זה דורש מאמץ". טל מתארת מצב של דריכות מתמדת המעורבת בחששות לוגיסטיים וביטחוניים: "אני בהתכווננות לעבור, אבל זאת התכווננות פלוס הכחשה. ארזתי אבל אני לא מצליחה לבד באמת. כשהוא ישתחרר זה יהיה יותר פשוט".

מעבר לקושי הפיזי של האריזה והפריקה, טל מתמודדת עם חוסר הוודאות של מגורים במקום חדש ומבודד. "קשה לי לדמיין את עצמי כשהוא לא שם לידי, זה טורד את מנוחתי. אני גם לא מכירה את הסביבה ואת הסכנות הביטחוניות, ולהיות לבד בזרות הזאת זה קשה. גם מדאיג אותי שהילדים שלי יסתדרו, שימצאו חברים". למרות זאת, היא רואה בבנייה מבראשית הזדמנות: "זה כמו הרפתקה חדשה כזאת, להתחיל משהו מאפס. כל האפשרויות פתוחות, תהיה לי גינה מהממת, אני מדמיינת איך ייראה הבית שלי, זה מאוד מרגש. לחיות את חייך ועל הדרך לעשות גם משהו טוב לכלל - זה אחלה. צריך אותנו כאן".

למנוע 7 באוקטובר

מנש שמואלי (31), נשוי לתפילה ואב לשלושה, הוא מנהל מחלקת שטח בארגון רגבים. עבורו, הקמת מעוז צור היא מהלך אסטרטגי שנועד לקבע את הריבונות הישראלית בשטחי C. הנקודה מחברת בין גוש דולב־טלמונים לכביש 443 ומייצרת רצף יהודי בשטח של אלפי דונמים, שהיה מופקר במשך שנים.

"אנחנו באים להקים יישוב חדש בארץ ישראל, יש לזה משמעות מאוד גדולה בתקופה הזאת", הוא מצהיר. "יש פה חלוציות, יצירה של משהו חדש במקום מאוד חשוב, סופר־אסטרטגי, במערב בנימין". הוא מצביע על כך שעד לא מזמן לרשות הפלסטינית היתה דריסת רגל משמעותית בשטח הזה, "היום אנחנו מתחילים להביא הנה את המשילות שלנו כמדינה".

המציאות הביטחונית באזור מורכבת. בכפר הסמוך - ניעמה - המרוחק כשלושה קילומטרים בלבד, נמצאו בעבר עשרות רקטות שיועדו לפגוע במרכז הארץ. "בסוף, המשוואה, שהיתה ברורה הרבה מאוד שנים והתמוססה קצת בזמן האחרון, היא שהתיישבות שווה ביטחון, והביטחון הוא בסוף לא רק לנו, אלא לכל הארץ. 7 באוקטובר גרם לנו להבין שאם לא נתעורר, זה יכול לקרות גם כאן, במרחב יו"ש. ההתיישבות תמנע את 7 באוקטובר הבא".

"כל דבר שאנחנו עושים - זו הפעם הראשונה: איפה עושים קניות, איך מביאים דואר, איך מקימים גן משחקים, שום דבר לא מובן מאליו, וכל דבר אנחנו מייצרים בעצמנו"

במישור הלוגיסטי, החיים במעוז צור הם אתגר יומיומי. "כל דבר שאנחנו עושים - זה בפעם הראשונה. היום אנחנו על חשמל סולארי, למשל. הכל ראשוני: איפה עושים קניות, איך מביאים דואר, איך מקימים גן משחקים לילדים, שום דבר לא מובן מאליו, וכל דבר כזה אנחנו מייצרים בעצמנו". היישוב נמצא קרוב מאוד לרמאללה ולביתוניה, אזור ששימש ציר הברחות מרכזי לגנבי רכב, והנוכחות של הגרעין במקום משבשת את פעילותם ומגבירה את הביטחון בכבישים וביישובים הסמוכים.

כמו בר כוכבא

הבחירה להקים יישוב דווקא על ההר הזה אינה נובעת רק משיקולי ביטחון עכשוויים, אלא גם מהקשר היסטורי עמוק. האזור שבין בית חורון למעוז צור משופע בממצאים ארכיאולוגיים, המעידים על נוכחות יהודית לוחמת בתקופות קדומות. כן כן, גם לפני 2,000 שנה ירו על יהודים בהרים האלה, גם הם התמלאו בוץ, גם הם עשו מילואים והגנו על הבית שלהם. הכל ראשוני, הכל כבר היה.

בסקירות ארכיאולוגיות שנערכו בשטח ובסביבתו הקרובה, נחשפו עדויות לקיום יישוב ופעילות צבאית החל מהתקופה החשמונאית ועד לימי מרד בר כוכבא. הממצאים כוללים מערכות מסתור תת־קרקעיות מסועפות, המאפיינות את טקטיקת הלחימה של המורדים היהודים נגד האימפריה הרומית. מערות אלו, שנחצבו בסלע הגיר המקומי, שימשו בסיסי יציאה למארבים ומקלטים עבור האוכלוסייה המקומית. לצד המערות, נמצאו בשטח חרסים וחלקי כלי אבן המעידים על שמירה קפדנית על הלכות טהרה, המזוהה עם תקופת הבית השני. בטרם העלייה לקרקע של הגרעין המיישב וחוות בית קרניים, האתר סבל משוד עתיקות שיטתי; שודדים מהכפרים הסמוכים נהגו לחפור באתרים אלו באופן פיראטי, תוך פגיעה בלתי הפיכה בשכבות האדמה ההיסטוריות ובמבנה המערות. הקמת היישוב מספקת הגנה פיזית לאתרים הללו.

מעוז צור פועל במודל המשלב מגורי משפחות בקרוואנים עם פעילות חקלאית רחבת היקף. חוות בית קרניים, שהיתה הראשונה בנקודה, נדדה כעת לשלוחה הסמוכה בקצה שטח היישוב המתוכנן כדי להמשיך לשמור על שטחי המרעה העצומים המקיפים את המקום. השילוב הזה - משפחות שחיות ביישוב צפוף יחסית וחוות ששומרות על השטח הפתוח - חוזר על עצמו ביישובים חדשים נוספים. החווה ששמרה על האדמות עד לעליית התושבים מדלגת קדימה, לעומק השטח.

קשה להמעיט בחשיבות המהלך הכללי שמעוז צור הוא חלק ממנו. אחרי עשרות שנים שבהן לא עלו יישובים חדשים לקרקע, אלא ההפך, פונו, אנחנו עדים לגל של הקמת יישובים חדשים, המשתווה אולי רק לזה של סוף שנות ה־70 ותחילת שנות ה־80. באותן שבע שנים הוקמו יותר מ־60 יישובים רשמיים, ובהם ערי העתיד אריאל ועמנואל ויישובים קהילתיים כמו דולב ובית חורון הסמוכים. אך בעוד דור המייסדים של שנות ה־80 הונע מהחלטה ממשלתית להביא 100 אלף תושבים אל מעבר לקו הירוק כדי לייצר "מסה קריטית", דור המייסדים של מעוז צור בשנת 2026 פועל במציאות אחרת לגמרי.

כאן המטרה אינה רק מספר התושבים, אלא אסטרטגיה של תפיסת שטח בנקודות הקצה הרגישות ביותר. יש כאן שינוי פרדיגמה: אם בגל הקודם לפני 50 שנה הוקמו היישובים כדי לקבוע עובדות בשטח ולהוריד מהשולחן אפשרות לפינוי יהודה ושומרון, היום כבר אין חשש כזה. ב־2026 המשפחות עולות לקרקע כדי לסגור פרצות ביטחוניות ולמנוע השתלטות על שטחי C. הבוץ, החשמל הסולארי והחיים בצל המילואים הם אולי חזרה משופרת לתנאים של סבסטיה ואלון מורה, אך עם תובנה שנולדה ב־7 באוקטובר: הביטחון אינו נמדד בגובה הגדר, אלא בנוכחות של משפחה המקימה את ביתה על ההר.

מערכה משולבת

"בעיצומה של מלחמה, כשמטוסי חיל האוויר פועלים מול איראן ולוחמינו נלחמים בצפון מול חיזבאללה, אנחנו פועלים כאן - על הקרקע. בזמן שהם מנסים לפגוע בנתב"ג ולערער את ביטחון מדינת ישראל, אנחנו מחזקים דווקא את האחיזה באזור שמגן על לב הארץ", אומר ישראל גנץ, ראש מועצת בנימין.

"מעוז צור הוא חלק מאותה מערכה. לא עם מטוסים ולא עם טילים - אלא עם משפחות, עם בתים, עם חיים. במקום שבו האויבים שלנו מנסים לפגוע - אנחנו בונים. זה אותו מרחב שבו נלחמו המכבים על חירות העם היהודי, והיום מתנהל בו מאבק מסוג אחר. מול ניסיונות שיטתיים לקבוע עובדות דרך שלוחות אזרחיות של הרשות הפלסטינית, אנחנו קובעים עובדה ברורה משלנו - יישוב ישראלי.

"השם 'מעוז צור' מבטא בדיוק את זה. הוא מנציח את זכרם של מעוז פניגשטיין ומעוז מורל - שניהם בני גוש טלמונים שנפלו במלחמה, והוא גם מבטא את המשמעות של המקום - מעוז של אחיזה, צור של יציבות. מקום שנועד להחזיק את לב הארץ. זהו יישוב ראשון שאנחנו מקימים לאחר הקמת עשרות חוות בכל רחבי בנימין, אך הוא לא האחרון", מדגיש גנץ, "מכאן אנחנו מוסרים מסר חד: אנחנו כאן כדי להישאר. לא זזים מכאן, אלא ממשיכים לבנות, להעמיק שורש ולחזק את מדינת ישראל".

מההר הנוף עוצר נשימה, וגם הקור. הרים עגולים מוריקים, טובעים בעננים. קרן שמש חצופה מעיזה להאיר עיקול בכביש, ערוץ שנמלא במים בזכות הגשמים. אם יורשה לי להתפייט, הגבעות האלה הן כמו הנשים המקימות את היישוב כמעט לבדן: רכות וחזקות. חלקן חמושות, כולן מתחלקות בשמירה בלילות. דמיינו את עצמכם מתפקדים בעבודה ועם הילדים לאחר ליל שמירה.

היהודים שחוזרים להר היפה הזה, הלוחמים האמיצים כמו אלה של החשמונאים ובר כוכבא והנשים היפות שכונסות את הגוזלים לתוך הקרוואנים כשהגשם מתחדש, מול המטוסים המנמיכים טוס והכפרים העוינים, הם עוד בית ב"מעוז צור", שאת המנגינה שלו באמת אי אפשר להפסיק.