הוויכוח הזה עשה כותרות השבוע. אולי זו רק פעולת הסחה מחוכמת

ליל חנייה

ידידים שהלכו לבית קפה באזור בן יהודה בתל אביב קיבלו את המשקה שלהם בכוס חד פעמית. המלצר התנצל על הנוהג החדש, אבל המתחשב. אם תהיה אזעקה, הלקוחות יוכלו להתקפל מהמקום ולקחת איתם את הקפה או את המיץ-גזר או אולי אפילו איזה משקה חריף. ביום שלישי בבוקר הרעיד את צפון תל-אביב זעזוע חזק. הרס מקומי ומכונית או שתיים בוערות. מישהו העיר, שאולי חולדאי בכל זאת צודק שאסור שמכוניות יכנסו לעיר. לאחר הזעזוע הראשוני נסגר אזור הנפילה על ידי המשטרה, התושבים התאוששו במהירות ונכנסו למכוניות – כן, המכוניות – ונסעו לעבודה.

בסך הכל, התל אביבים עומדים בלחץ. הם תוהים למה ביום מסוים לא היו אזעקות ועכשיו פתאום הן חוזרות. במשך כחודש שבו הפכה העיר למטווח היו שני הרוגים. זה קרה בהתחלה, בבניין ברחוב יהודה הלוי. העיר מאורגנת די טוב בתווך התת-קרקעי. זה מוכר מהתמונות, בעיקר בחניוני דיזנגוף סנטר. תל אביב תחתית. משפחות שלמות נטו את אוהלן. באמצע השבוע נראו החניונים שם כעיר אוהלים. בשעות היום יש רק מעט אנשים, בעיקר עובדים זרים וכמה נכים. הם מעדיפים לא להיתפס ברחוב או בבית במהומת האזעקות. הנהלת דיזנגוף סנטר מספקת מיוזמתה לוגיסטיקה מסוימת שכוללת מתקני שירותים, ברזיות ומים לשתיה. בערב מתפתח הווי של עיר תחתית. שלט מאולתר מברך את הנקלטים: "אזעקה נעימה". בנוסף קיימות תחנות הרכבת התחתית ברחבי העיר.  

נתפסתי כמה פעמים ברחוב בזמן אזעקה בתל אביב וגם בירושלים. אלה שנוהרים באופן קבוע לאותו מקלט הסמוך לביתם, מדווחים על הווי מקלטים. בתל אביב סיפר ידיד על ריב קבוע בכניסה למקלט; אנשים נתקעים בכניסה במקום לרדת למקלט ולאפשר זרימה פנימה. אחר כך מגיע זמן סגירת הדלתות ומתחיל המאבק שלא הוכרע על ידי מחברי הקוד האתי, האם ערכי הסולידריות מחייבים שהדלת תישאר פתוחה ובכך זה יסכן את כל אלה שירדו כבר למקלט, אך יאפשר לחסרי האחריות שלא מצייתים להוראות להיכנס באיחור למקלט. או לנהוג לפי התקנות שנחשבות למצילות חיים – וזה כבר הוכח בכמה מקרים – ולסגור את דלת הביטחון ומי שמאחר איחר.

הייתי בזמן אזעקה באזור עזריאלי בתל אביב. יש רגע שאתה מבין שאין טעם עוד להמתין לאזעקה עצמה אלא כדאי כבר לזרום פנימה. היה רגע שאדם לא מזוהה האחראי על המקלט סגר את דלת הביטחון. זה היה מקלט מסודר ונקי. תת קרקע של בית דירות ומשרדים. האזרחים המתינו בקור רוח עד שיצאו החוצה. מבחינת ההרס בעיר, קשה להגיד שזה מורגש. רחובות מרכזיים שמזוהים עם תל-אביב כמו אלנבי, בן יהודה, חלקים מאבן גבירול, ארלוזורוב ועוד הפכו זה מכבר לרשת של תעלות בלאומילך באווירה עזתית. כך שטיח נופל, חזית מרפסות מתמוטטת – זה נראה כמו חלונות אפלים אל נשמת העיר הלבנה. הקובלנות ששמעתי היו שלא רואים את ראש העיר חולדאי מלבד הזדמנויות הצילום הרגילות באתרי הנפילה, ושהעיריה לא דואגת לאספקת מים במקלטים.

בירושלים, נכנסתי למערכת מקלוט מדהימה באזור בקעה ועמק רפאים, עם שירותים וכיור עם מים זורמים. החדרים הממוגנים הפכו לכיתות לימוד של בית הספר השוכן שם מעל לקרקע. אם היתה בריחה מתל-אביב, אני מניח שהיינו רואים כותרות, ציוצים והכרזות בומבסטיות בתקשורת עם האשמות נגד ראש ממשלת הבייס. מאחר שהסטורי-ליין הזה לא קיים, אני מניח שאין בריחה. בטח לא כמו ב-1991, כאשר צ'יץ' נזף בתושבי עיר הבוהמה המצויצים שברחו בהמלצת רשת מקומונים מסוימת לאילת או לירושלים.

שאלת הסחה

הוויכוח השבוע, האם המוסד הבטיח לראש הממשלה מיטוט של משטר האייתוללות ונתניהו מכר את זה לטראמפ, והאם זאת למעשה היתה מטרת המלחמה עם מכת הפתיחה המהממת והמבריקה שלה, או שלא – הוא פעולת הסחה. זה שאולי ראש הממשלה ונשיא ארה"ב מאוכזבים שזה לא קרה מיד בהתחלה, לא אומר שזאת היתה המטרה או שזאת המטרה גם עכשיו.

בצה"ל האמינו – וכנראה עדיין משוכנעים – שיש למערכת האיראנית נקודת שבירה. עוד לא הגענו לשם. השאלה אם צריך להמשיך להשקיע בתקיפות ללא מגבלות זמן עד שזה יקרה. גם אם זה יקרה, זה לא בהכרח יביא לחילופי שלטון. שבירה זאת קריסה שיוצרת חוסר תפקוד מוחלט בהיבטים השלטוניים וקודם כל בממד הצבאי. אבל התוצאה הנדרשת שאותה גם ביטאו המפקדים האמריקנים הבכירים היא לחדול את איראן מ"הקרנת כוח" (projecting power) מחוץ לגבולותיה. אנחנו לא שם. סגירת מצר הורמוז וירי הטיל הבליסטי ארוך הטווח לאי דייגו גרסיה העניקו תוקף לאיומי השיבוש הגלובליים של איראן.

בסופו של דבר ההישגים הם השמדת מתקני הגרעין וכל מערכי היצור הנלווים; כמו שאמר מישהו: כמות האורניום המועשר היא חסרת משמעות, היא כמו פסנתר איכותי הקבור מתחת להריסות של בניין רב קומות. הוא לא יופיע כבר בשום קונצרט. אותו הדבר בנוגע לטילים המאיימים על ישראל, כולל מערך היצור שלהם. ערן שישון ממכון אתחלתא הגדיר את זה נכון: איראן הפסידה את המלחמה; אבל היא מזהה שארה"ב רוצה להפסיק את המערכה, ולכן מעלה דרישות בלתי סבירות להסכם. זאת כדי לרתק את בעלות הברית להמשך לחימה כדי לשלול מהן ניצחון.

הגנרל קלוג אמר שהדבר הנכון הוא לכבוש את האי חארג' ואת מצר הורמוז כדי להביא את המלחמה להכרעה. זאת תהיה טפשות היסטורית להפסיק עכשיו את המערכה בגלל מחירי הנפט, אבל הזירה הבינלאומית משדרת שהיא מעדיפה נפט זול על פני חיי אדם

בינתיים, האמריקנים ממשיכים בנוהל הקרב למשלוח אלפי חיילים למזרח התיכון, בתוכם הדיוויזיה המוטסת 82. הגנרל קלוג, שנחשב בעבר למקורב של טראמפ אמר שהדבר הנכון הוא לכבוש את האי חארג' ולשלול מאיראן את הכנסות הנפט, ובמקביל לכבוש את מצר הורמוז כדי להביא את המלחמה להכרעה. זאת תהיה טפשות היסטורית להפסיק עכשיו את המערכה בגלל מחירי הנפט. הזירה הבינלאומית משדרת שהיא מעדיפה נפט זול על פני חיי אדם.

העולם נעשה נמוך בראש

כשסטלין ישר את הרגליים בתחילת מארס 1953, לפני 73 שנים, כתב משולם גרול בפתיח של מאסת הענק שלו 'סטלין המורה', כי "שוב התקצר העולם בראש". גרול, אגב, היה כעבור כמה שנים אחד המייסדים של החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. גדעון לב ופרופ' דרור זאבי לא הגיעו לכדי סגידה כזאת כלפי עלי לאריג'אני המנוח, אבל קשה שלא לראות את ההיקסמות של שני הכותבים מדמותו של אדם שהם מדמיינים כאינטלקטואל גדול שעסק פה ושם גם בקיצור העולם באלפי ראשים. כנהוג, הם עשו זאת בעיתון המפלגה ולא באיזה עיתון שאין עליו פיקוח.

"לאריג'אני שואף לחברה מודרנית מפותחת, חופש ביטוי ודמוקרטיה", כתב גדעון לב. אבל לאריג'אני מוסלמי מעמיק והוא מפליג מעבר לקשת הדמוקרטית: הוא "מאמין שהמלחמה האמיתית אינה על נכסים גשמיים אלא על הרוח". רק בגלל הרוח.

זאבי תיאר ברשימתו אירוע מאוד מעורפל, שלא ברורה מהותו. בהתחלה דומה שהוא מתכוון לתאר בפנינו מפגש עם לאריג'אני עצמו במסגרת דיאלוג בערוץ אחורי – סוג של קאבוקי כאפשרות של גשר. אך לאט לאט הערפל מתפזר סביב הערפל ואין לאריג'אני ועולה ספק אם היה או לא היה מיפגש ודיאלוג שהיו מוסווים כל כך טוב במסגרת אירוע גדול. כיאה לטור ערפילי זאבי מסיים בציטוט של המשורר רוברט פרוסט. אנחנו רק אמורים להאמין, שעלי לאריג'אני עמד מאחורי היוזמה. המסר הכללי של שני הכותבים הוא, שיש אנשים באיראן שהאינטליגנציה הישראלית יכולה לתקשר איתם וגם לחוות איזו פנטסיה אירוטית מהמפגש הנרגש עם עוד עריץ המסוגל להגשים אוטופיה על ידי הרג של עשרות אלפים. העיקר, גם הוא נגד ביבי.

מה שהיה חסר אצל הכותבים זה צד אינטלקטואלי אחר גלוי יותר של עלי לאריג'אני; הרי משך עשרות שנים איראן מטפחת את הדיסציפלינה של הכחשת השואה במסגרת של ועידות וכינוסים בטהרן. ב-2007 הוא השתתף בוועידת מינכן לביטחון. במינכן שמחו לארח אותו מיד לאחר שהסתיימה עוד ועידה בטהרן להכחשת השואה, ולאריג'אני היה פנוי. הפובליציסט בן כהן כתב: "הוא ללא ספק חווה תענוג גדול להגיד בגלוי מול קהל בגרמניה, שזו 'שאלה פתוחה' בנוגע לששת המיליונים. זאת 'שאלה פתוחה' האם רצח 6 המיליונים באמת התרחש". סצינה דומה חזרה על עצמה ב-2009. במינכן. בתשובה לשאלה, אמר לאריג'אני כי מנהיגי איראן לא שותפים ל"רגישויות" ול"השקפות" האירופיות כשזה מגיע להטלת ספק לגבי אמיתות האירוע של תכנית ההשמדה.

לאריג'אני והאיראנים בכלל זכו להצלחה אדירה בהחדרת התפיסות האנטי-ציוניות כולל הכחשת השואה לזרם המרכזי של החשיבה המקובלת היום בחלקים גדולים של חברות המערב.

אז כל זה לא נכלל בחבילה של הפרופיל האישיותי של עלי לאריג'אני, המתואר ב"הארץ" קודם כל כפילוסוף מבריק. הדבר המעניין הוא שאותה מחלת השכחה נדבקה גם למאמר גדול של פרופ' אבי שגיא על יורגן האברמס, הפילוסוף הגרמני הגדול שמת לאחרונה בנסיבות טבעיות (בן 96). שגיא מרחיב הרבה על כמה האברמס החשיב את המרחב הציבורי ואת הפוליטיקה ואיכשהו מצליח להתעלם מתמיכתו הנחרצת בישראל. בעוד אינטלקטואלים ידועים רבים התאחדו בזרם עכור אחד שלא רק מבקר את ישראל על המלחמה אלא תומך בחיסולה, התייצב הפילוסוף הגרמני נגד הזרם ולצד ישראל. בנובמבר 2023 האברמס יחד עם עוד שלושה פרסמו את ההודעה הבאה: "הטבח של חמאס עם המטרה המוצהרת של השמדת החיים היהודיים בכללותם הניע את ישראל להכות בחזרה. כיצד התגמול הזה, המוצדק באופן עקרוני, מתבצע זה נושא לוויכוח שנוי במחלוקת", והם מונים את הקווים המנחים לפעולה הצבאית במחשבה על שלום בסופה. "עם כל הדאגה לגורל הפלשתינים, אמות המידה השיפוטיות הולכות לגמרי לאיבוד כשמנסים להדביק לפעולותיה של ישראל כוונות של רצח עם".

מאחר שמדובר במלחמה שעדיין נמשכת וההצהרה פורסמה לא לפני הרבה זמן, זה משמעותי מאוד כשמדלגים עליה בכתיבה על פועלו של האברמס. משמעותי כמו ההתעלמות מהקריירה של עלי לאריג'אני כמכחיש שואה.

הספח עם האותיות הקטנות

בחלל התקשורתי נשמעות הרבה מאוד התבטאויות שליליות, שמטרתן להחליש את רוח העמידה של הציבור. לכל הערכה מלומדת של אלוף או רב אלוף מוצמד בסוף ספח: "כן, יש גם מניעים פוליטיים". הכוונה בעיקר לראש הממשלה שבמקומות שונים מאשם כמי שהמציא מלחמה מיותרת לצרכיו הפוליטיים והמשפטיים. באחד מעיתוני הערב הנפוצים פחות ופחות המציאה כותבת אחת את הביטוי "מיליטריזם משיחי". או שמא להיפך – "משיחיות מיליטריסטית". ומה בקשר ל"חוויה הקולקטיבית של הפשיזם הישראלי"?

בחלל התקשורתי נשמעות שלל התבטאויות שליליות, שמטרתן להחליש את רוח העמידה של הציבור. לכל הערכה מלומדת של אלוף או רב אלוף מוצמד בסוף ספח: "כן, יש גם מניעים פוליטיים". כל זה נועד להסתיר קונצנזוס רחב בציבור, משמאל ומימין, שתומך במלחמה

כל זה נועד להסתיר קיומו של קונצנזוס רחב בציבור משמאל ומימין שתומך במלחמה. אפשר להבין את זה כשמשווים את המצב היום למלחמת של"ג ב-1982-1983. אז היתה סרבנות נרחבת יחסית בזמן המלחמה, הוקם ארגון יש גבול. היו קריאות פומביות בעיתונות הקיבוצית לא לרוץ יותר להתנדב ליחידות הקרביות. באוקטובר 82' התקיים מה שנקרא "שיח מפקדים" בהנחיתו של ירון לונדון. "השאלה המרכזית שעמדה בחלל הדיונים היתה: הפקודה והציות לה", נכתב בגיליון השבוע בקיבוץ הארצי (8.10.82).

"מתי אתם כמפקדים תסרבו לציית למילוי פקודה", שאל לונדון. "הדרך לסירוב עוברת דרך כמה רמות", השיב רן כהן (אל"מ במיל' ולימים חבר כנסת). "אפשר להתחמק מלקיים. להתקומם נגד, לעשות תרגילי התחמקות מקובלים, דמוקרטיים... ניתן להיאבק בתרגילי השהייה שונים... מבצעים שאני לא מוכן ליטול חלק בהם".

מג"ד במילואים סיפר על מפקד שפקד לא לירות על מחבלים שהסתתרו מאחורי קבוצת נשים וילדים. "באותו רגע... נשמעה פקודה נגדית, נפתחה אש נגדו והוא נפגע".

אריה דגן: "חל כרסום בנוער שלנו. בעבר החבר'ה הלכו קדימה בגלל לחצים סביבתיים, חברתיים. כעת – לחץ זה עלול לעבוד הפוך".