זה היה ב-12 בנובמבר 1966. אני זוכר את התאריך בגלל אירוע אחר לחלוטין שהתרחש למחרתו – פעולת התגמול בסמוע. בקשתי לקחת בה חלק סורבה, משום היותי חדש מדי ביחידה, וחייל ותיק ממני בחודשיים-שלושה הועדף על פני. הייתי מצוברח, והצטערתי על חוסר המזל שלי, כאשר ראיתי ארבעה או חמישה אזרחים בחליפות ועניבות חוצים את המסדרון שממולי.
הייתי משוכנע שהיחידה שלי היא הכי סודית בצה"ל (מה שלא היה מדוייק), ולא הבנתי מה עושים בה האנשים הזרים. שאלתי את מפקדי מי האנשים הללו, והוא ענה שאיננו יכול לומר לי. כשראה את פני המכורכמות, קרא לי לשוב אליו, השביע אותי לשמור על הסוד, ואמר לי: "זו משלחת מאיראן. הם חברים טובים שלנו, האיראנים".
13 שנים אחר כך, בשלהי יולי 1978, התלוויתי אל שמעון פרס, שהיה אז ראש מפלגת העבודה וראש האופוזיציה, לפגישות מדיניות. בדרך דיברנו על השאה החולה, ועל התסיסה הגוברת נגד שלטונו. אמרתי לפרס כי מקריאת העיתונות, קשה לי להאמין שהוא ישרוד את הפגנות הענק נגדו. פרס חלק עלי, ואמר שיש לשאה מערכות אמינות מאוד שיוכלו להבטיח את המשך שלטונו אל מול ההמון.
עם כל ראשי הממשלה ושרי החוץ שנפגשנו, שוחחנו על המצב באיראן. אני כבר לא חזרתי על הערכתי, ושמחתי על כך שפרס מנע ממני לומר להם את השטות שחלקתי איתו. בשיחות שניהלנו בלונדון היו בני שיחנו נחרצים: ראש הממשלה הבריטי, ג'יימס קלהאן, אמר כי הוא משוכנע כי השאה יתגבר בקלות על המפגינים נגדו, ואילו שר החוץ הצעיר שלו, דייויד אוון, אמר כי כל מי שמכיר את חיל האוויר הפרסי, יודע שאין שום סיכוי לכך שהשאה יודח על ידי ההמונים. הפגישה המדינית האחרונה שלנו היתה ברבאט עם מלך מרוקו, חסן השני. הוא דיבר בסמכותיות רבה, כמי שמכיר היטב את המדינה שהמציאה את השם "שחמט" (המלך מת) למשחק הנצחי, שהומצא בהודו, בשם צ'טורנגה, במאה השישית. הוא הבטיח לנו, בצרפתית רהוטה, כי אין סיכוי להפלת השאה.
בשיחות שניהלנו אז בלונדון, היו בני שיחנו נחרצים: אין שום סיכוי שהשאה יודח על ידי ההמונים. חמישה חודשים לאחר מכן, הוא עזב ומכבש המטוס ירד מוסלמי קשיש, שהחזיר את איראן דורות לאחור
קצת יותר מחמישה חודשים לאחר מכן, ב-16 בינואר, 1979, נודע לעולם כי השאה עזב את איראן בדרכו לפריז, עם המלכה פארה פהלווי. הוא הודיע כי הוא יוצא לחופשה, אך ממנה לא חזר. שבועיים אחר כך, ירד איש דת מוסלמי קשיש מכבש המטוס שהביא אותו מגלותו בפריז, והחזיר את איראן כמה דורות לאחור. קראו לו רוחאללה חומייני.
השאה נדד ממקום למקום: מצרים, מרוקו, איי בהאמה, מקסיקו, ארה"ב, פנמה ושוב מצרים. הוא לא נמנע מלעמוד מצלמות הטלוויזיה, וכל מי שהתבונן בשאה הגולה הבין שזו שירת הברבור שלו. בסוף יולי 1980 נפח את נשמתו.
עכשיו "הסתבר" שסוף משטר השאה היה צפוי לחלוטין. הוא הרי היה דיקטטור, שכל שלטונו התבסס על אכזריותה של המשטרה החשאית, הסאוואק. עבור הדתיים הוא היה כופר, עבור החילוניים הוא היה שליט יחיד מושחת, וההמון העדיף על פניו ועל פני המלכה הזוהרת, את הגולה הזקן.
עכשיו, יש האומרים, שגם הריגתו של חמינאי, תלמידו המובהק של חומייני, לא תשנה הרבה. שמדובר במשטר אכזר וכוחני, שלא יוותר בקלות על אחיזתו במוסרות השלטון. שמשמרות המהפכה מנהלות את כלכלת המדינה, ואין סיכוי שמאות אלפי חבריהן יוותרו על פרנסתם, כדי להחליף את מדינת המשטרה, שהם מסייעים לתחזק, במשטר דמוקרטי או אחר. שאין באופוזיציה מנהיג ברור אשר ההמונים ימתינו לו במורד כבש המטוס, ויידחקו אליו כדי לנשק את שולי אדרתו.
ממש כפי שנדמה היה ב-1978 כי השאה, עם חיל האוויר שלו וה"סאוואק" שלו, הוא בלתי מנוצח, כך נדמה היום שמשמרות המהפכה בלתי מנוצחים. רק בסוף מסתבר כי אלה ואלה הם בתי קלפים, והיכולת לנבא מוגבלת מאוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו