לוסי אהריש היא אייקון ישראלי. היא צברית שגדלה בדימונה, ערבייה גאה, ישראלית גאה, שהגיעה להישגים תקשורתיים בטלוויזיה וברדיו, ואינה נמנעת מביקורת על עוולות ואיוולות הן בצד הישראלי והן בצד הערבי. היא אישה אמיצה ואצילית, המהווה דוגמא לאזרחים ערבים בישראל המבקשים להשתלב באופן מלא בחברה בלי לאבד את ייחודם ואת מסורתם. במידה רבה אפשר לומר עליה, כי היא אשת הפוסטר הערבית-ישראלית שישראל גאה להציג בפני העולם.
לאנשי הימין הקיצוני זה ממש לא עובר בגרון. לוסי היא בדיוק מה שהם מבקשים להוכיח שאיננו קיים. קשה להם להשלים עם מספר גדול כל כך של רופאים ערבים, מנתחים, חוקרים ואחיות. קשה להם להשלים עם הרוקחות העוטות חיג'אב, ועם המרצים והמרצות באוניברסיטאות. הם יכולים לוותר על השופטים הערבים, ואם יוכלו – יוציאו אל מחוץ לחוק את כל המפלגות הערביות. הם הרוב, והם נוקמים את נקמת אלפי שנות המיעוט היהודי, כמי שמותר להם להתנהג אל המיעוט בארצם ממש כפי שהתנהגו הגויים לאבותיהם.
כל מנהל ערבי של בית חולים, כל נשיא מכללה, כל שדר בטלוויזיה, הוא סטירת לחי מצלצלת להוגי הרעיון הפילוסופי הגדול של "כל הערבים הם אותו דבר, וכולם רוצים להשמידנו".
מבחנה של לוסי אהריש הוא מבחנם של כל המאמינים בשוויון ערך האדם. כניעה שלה, חלילה, למערכת המאפשרת לבריונים גזענים להתאנות לה היא כישלון לכל מי שמאמין בישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית, שיש בה שוויון מלא בין כל אזרחיה, מלבד הזכאות השמורה ליהודים בלבד בחוק השבות (זו זכות שתישמר לפלסטינים בלבד, משתקום מדינתם). אין לי שום ציפייה ושום תקווה שהממשלה הנוכחית תצא נגד ברית הבריונים הזו. תקוותי היא שה"קפלניסטים" לא יירתעו מן הניסיון להשמיץ את קפלניסטיותם, ויהיו חומת מגן ללוסי ולהולכים בדרכה הקשה, זרועת המכשולים, והנכונה כל כך.
זאת לא היתה ידידות. ביום שלישי הבאנו כאן ידיעה מרגשת על כך שבמהלך שיפוץ בבית בן גוריון בתל אביב, נמצאו הקלטות בנות 30 שנה, שבהן התראיין אריק שרון על "פגישות הידידות" שהיו לו עם בן גוריון משנות החמישים. בשיחות ביניהם - כך לפי שרון – דיבר בן גוריון בשבח פעולות התגמול, על רקע גל של פעולות טרור ערביות. בין השאר אמר "הזקן" כי גם אם פעולות התגמול לא ישימו קץ לטרור, ככל שייתבע מן המחבלים מחיר גבוה יותר, הם יקפידו יותר על השקט בגבולות. ואכן, כאשר מדובר בטווח הקצר, יש הגיון בדבריו של מי שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון, ואין ספק שהקצין הצעיר והמבטיח הזדהה איתם. אבל הצגת השיחות בין השניים כפגישות ידידות, היא הפרזה. אחרי הכול, מי שמאריך לחיות לאחר זולתו, זוכה באמירת המילה האחרונה.
אלא שבן גוריון היה אובססיבי לתיעוד פגישותיו בזמן אמת, ויומניו מעלים תמונה מורכבת יותר של הקשר בין השניים. בן גוריון העריץ את שרון על אומץ ליבו, והתעניין גם אצל משה דיין וגם אצל צבי צור, בעת שכיהנו בתפקיד הרמטכ"ל, אם יש סיכוי לכך שבעתיד יתמנה אריק לתפקיד. גם תשובותיהם לא היו חד משמעיות. ב-26.5.55 נקרא שרון לדווח על אחת מפעולות התגמול, ובן גוריון כותב את התרשמותו ביומנו: "אריק שרון אינו דובר אמת תמיד". לאחר שנה, בעקבות דיון בהשתתפות שרון, כותב בן גוריון ביומנו: "בחור הוגה, מקורי. אילו נגמל מחסרונו לא לומר אמת בדיווחיו, היה מנהיג צבאי למופת"... ב-1956 הוא מציין כי שרון "נוטה להגזים בתיאוריו ואינו מוסר תמיד את התמונה המלאה". אלה אינם הציטוטים היחידים מיומנו של בן גוריון על שרון, ועולה מהם משהו שונה במקצת מן האידיליה שמתאר שרון עצמו 40 שנה אחר כך.
